זיו משה קהת

יצאתי לצבא, תכף אשוב...

זיו משה קהת

לפני שנה וחצי פתחנו ישיבה;

 

ישיבה שתהיה מיוחדת ושונה, וייחודה הוא שהיא תהיה כוללת הכל ומאחדת;

 

זה היה מרגש וזה היה מיוחד.

 

הזכורה לי ביותר, באותה אוירה של אז, היא התחושה.

 

לא הייתה זו תחושת חלוציות, גם לא תחושת שליחות.

 

הייתה זו תחושה של יצירה; של חידוש, של שותפות-ייעוד ועשייה;

 

וכך נוצרה לה הוויה שכמותה לא חוויתי מימיי;

 

הוויה זו היא של שמחה וחדווה  מתמשכת, ושל יחד שנבנה מתוך כל יחיד ויחיד עם אישיותו המיוחדת,

 

קיצונית ככל שתהיה.

 

ומתוך זה הגיענו ללימוד פורה; לימוד שפשוט מאוד היה מענג.

 

אני זוכר שכמעט כל בוקר, יחד עם העפיצות, היינו מגיעים לסערה של לימוד, שידע לנגוע, לא פעם

 

בנקודות הכי רגישות של חוויתנו והוויתנו.

 

היה זה לימוד שיצר קשרים והדקם – דרך אנשים שסתם-כך, לכאורה, רחוקים מרחק רב;

 

אך גם הרבה יותר מזה;

 

הוא גם פתח את כולנו למקום של קבלה, של התבטלות, ועם זאת, של הושטת יד כדי לעזור

 

וכדי לעמוד על ידיעת תורה.

 

ואת החוויה הזו אני זוכה, לראשונה,לנסות ולהעביר הלאה - אל העולם הגדול.

 

אל מקום שנראה שונה כל כך, ורחוק מכל וכל מנקודה זו, של החופש שקיבלנו ליצור;

 

ובכל זאת, אני מרגיש שמחכים לי אתגרים המוכנים להכלת המקום הזה, שלהם הדברים שקיבלתי

 

נדרשים;

 

ונדמה לי ש בכל מקרה אני הולך למקום שבו, דרושה הקבלה והאחווה, שהרי זוהי דרכה של קבוצה

 

המתפקדת כמערכת אחת.

 

אני תקווה שגם שם אוכל למצוא קשרים הכוללים את נקודת החופש הזו – של עיסוק המוביל

 

להעשרה; כל זאת בייחוד במקום , כך שמעתי אומרים, שבו האדם  מגיע למצביו הקשים ביותר –

 

והוא נדרש ונזקק, לאחר שמרגיש ככלום גמור, לתת לאחר, ולתמוך.

 

יוצא אני בשמחה, מקווה לשוב בשלום ולהמשיך, למרות הכל, לראות בכל בוקר כיצד ההרים והגבעות

 

פוצחים לפניי ברינה, וכל עצי השדה מוחאים כף.