הרב שלמה וילק

אתה זוכר מעשה עולם

הרב שלמה וילק

לזכרון היהודי ארבע פנים, האחד של מעשי האבות, השני של יציאת מצרים, השלישי של ראש השנה והרביעי של חנוכה.

 

מעשי האבות אינם כלל זכרון היסטורי. איננו מדמיינים את האבות ולא את ספר בראשית, איננו חוגגים ולו יום אחד לזכרם, גם לא עושים מעשה מסוים כדי לזכור את האבות. אין צורך בכך, הרי מעשה אבות סימן לבנים, הזכרון אינו זכרון של מה שהם היו אלא קיפול העבר אל ההווה, ללכת לאורו ולפעול בדרכו של העבר. האבות אינם אנשים שאנו נושאים עיניים אליהם, נזכרים איזה גדולים היו לנו, אלא דמויות שאנו חיים את חייהם. זהו זכרון של הווה מתמשך.

 

זכרון הפסח שונה. יציאת מצרים נועדה כדי ליצור זכרון. דומה הדבר למי שבונה מוזיאון, לא כדי לזכור משהו שהיה בעבר כמו המוזיאונים שלנו, אלא כדי להזכיר משהו בעתיד. המציאות מתרחשת כדי לעצב תודעה, מתכננים אותה כדי שבדורות הבאים יזכרו, לא את האירוע ההיסטורי, אלא את מה שהוא בא להזכיר. ממש כמו לביים סרט, מביים הקב"ה את האירועים ממכירת יוסף ועד הכניסה לארץ, כדי שנזכור. לא את האירועים בלבד, אלא את המסומן בהם.

 

הזכרון השלישי הוא הזכרון של ראש השנה. יום הזכרון אנו קוראים לראש השנה, ואנו עלולים לחשוב שבראש השנה זוכרים את כל כל המעשים שלנו, זכרון היסטורי, אולם הרי בראש השנה לא מתוודים ולא זוכרים את מה שהיה. בראש השנה זוכרים, זוכרים את ראש השנה, זוכרים את עצמנו, לא זוכרים שום דבר חיצוני או היסטורי. זה מה ששמשון מבקש 'זכרני נא', לא לזכור משהו מיוחד שעשה, שלא בהכרח כמו רש"י, אלא פשוט לזכור, כדברי האונקלוס. יעלה זכרוננו. אנו רק מבקשים להיזכר.

 

חנוכה עשוי היה להיות זכרון היסטורי, אלא שחז"ל לא הסכימו לכך ומחקו את הסיפור ההיסטורי למען המיתוס. הגבורה ההיסטורית והנצחון נידחו מפני הסיפור על פך השמן, כדי שלא לחגוג היסטוריה, אלא משהו שהוא מעל רצף האירועים הסיבתי – היסטורי. בדומה לכך פורים, המלא במיתוס ובסוד.

 

אנו רגילים לעסוק בהיסטוריה, ללמוד על מה שהיה, להבין את האירועים לאור תקופתם, לנתח מהלכים, לקורא ביוגרפיות. אנו נוסעים לפולין כדי ליצור זכרונות היסטוריים, לומדים על איזבלה ופרדיננד כדי לזכור את גלות ספרד, מצטטים את יגאל אלון כי 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. נראה לנו כי ההיסטוריה הייתה כאן מאז ומעולם, אולם לא כן הוא. היוונים, למרות הרודוטוס ויוספוס, זלזלו מאוד בהיסטוריה וראו בה נטל. אין טעם לעסוק במה שהיה, וגם הרודוטוס לא רואה בהיסטוריה יותר ממה שהיא. איש לא האמין שהמיתולוגיה באמת היתה, אולם היא הייתה ההיסטוריה הרישמית של העולם. הסיפור במקום המציאות.

 

יוסף שלום ירושלמי, ההיסטוריון האמריקאי - יהודי כתב את אחד הספרים החשובים ביותר על זכרון, 'זכור' שמו. הוא מציין שם כי מחנה ההשמדה אושוויץ אינו מחנה השמדה יותר אלא מוזיאון המספר את סיפורה של ההשמדה. הביתנים, הגדרות, פסי הרכבת והחומה, כולם נבנו אחרי המלחמה כדי להזכיר. מלבד הארובות כל דבר שם הוא רק מוצר מוזיאוני שבא להזכיר. מזכרת לתיירים המבקשים חוויה אותנטית. המקום אינו אותנטי, רק החוויה.

 

ירושלמי מלמד כי בעוד התורה מספרת סיפור לכאורה היסטורי, חז"ל כבר בורחים מן ההיסטוריה. אין במשנה ובתלמוד כמעט סיפור היסטוריים, אלא סיפורים שאופיים אגדתי, ורק כאשר הם משרתים מטרה. חכמים אינם רואים באירועים חשיבות, הם לא מביטים על המציאות כסמל, אלא פשוט דברים שקורים. להבדיל מהתנ"ך, בו כל חורבן או גאולה יש להם משמעות של נצח, הרבה מעבר לאירוע המקומי, אצל חז"ל כבר איננו רואים זאת. המציאות אינה מעצבת תודעה, אין לה מקום בבית המדרש. ראש השנה מנצח את פסח. עם ישראל גלה מארץ ישראל ובכך גלה גם מעל במת ההיסטוריה.

 

עם ישראל היה הראשון והיחיד לתת משמעות להיסטוריה, לראות באירועים המתרחשים גילוי שכינה, אולם גם אנו ברחנו מהזכרון ההיסטורי במשך שנים רבות. מאז חתימת המקרא חדלו יהודים לכתוב היסטוריה, ירדנו מעל הבמה ונשארנו מנותקים מן האירועים. כל מה שקרה היה רק מקרה, בלי זכרון. אין לנו ימי זכרון יותר מאז תקופת הבית השני עד ימינו אלה.

 

במאה ה-18 חזרה לפתע ההיסטוריה. היא הביאה איתה הרס של היהדות, משום שעתה יש פירוש לאירועים, סיבות ותוצאות, התנ"ך הוחלף בדת חדשה, בזיכרון ההיסטורי. ביקורת המקרא וגם הציונות צמחו בגלל החזרה אל ההיסטוריה. החילון והכפירה, התרבות במקום האמונה והדת. הרב יונתן זקס הסביר כי זו הסיבה למלחמה בקאנון הטקסטואלי מדרשי, כדי להחזיר את היהדות אל ההיסטוריה. ממקדש ומדרש למגרש. הציונות ביקשה להפסיק את הזכרון של המונומנטים בזמן, להפסיק ולחיות כמעשה אבות סימן לבנים, אלא לראות את ההיסטוריה כהיסטוריה גרידא, לא לחבר עבר אל הווה ולא אל עתיד. הנחת היסוד של היהדות כי העבר קובע אתהעתיד נשללה, ומעתה הזיכרון חשוב, אך רק כזכרון של מה שהיה. המשפט המפורסם של ביאליק 'במותם ציוו לנו את החיים' יצא כנגד התפיסה ההיסטורית-ציונית שדבר אין לה עם העבר. (וביאליק דיבר שם על תלמידי בית המדרש ולא על הצבא ועל החיילים). הציונות לקחה את המשפט הזה והפכה אותו על פניו, החיילים מתים כדי שאנחנו נחיה, זכרונם נועד לא כדי שנחיה לאורו, אלא כדי שנחיה כאן בהווה. בעיתון הארץ עמדו היום על ההבדל בין הצל"שים של מלחמות ישראל האחרונות שניתנו על חילוץ פצועים, ובין אלו הקודמות בהם הצל"ש ניתן על גבורה בקרב.

 

הרב שטיינזלץ מסביר את יום הזכרון של ראש השנה. איננו זוכרים את המעשים שלנו בעבר, זה יקרה ביום כיפור. אנו מבקשים מאלקים להיזכר בכל מה שלא הספקנו, בכל מה שעוד נותר לנו לעשות, במה שטרם מימשנו. זכר כל היצור לפניך בא וזכר כל המעשים. אלו המעשים והאנשים שטרם באו לעולם, אנו מבקשים מהקב"ה להיזכר בכל מה שטרם היה, וכך גם אנו חוזרים אל הפוטנציאל שלנו, נזכרים במה שהיינו יכולים להיות ובשמו מבקשים רחמים. איננו חושבים על מה עשינו, אלא על מה אפשר לעשות ומה עוד נדרש.

 

פרופ' אליעזר שבייד מדבר על שלשה מימדי זמן. האחד הוא הפיסיקלי, האובייקטיבי, שכולנו מודדים לפי שינויים בעולם ביחס לתנועת העצמים בשמים. באמצעות הקשרים הסיבתיים בין תנועת העצמים אנו חוקרים את היקום. השני הוא ביולוגי, הוא נמדד במחזוריות אנושית וטבעית, מחזורים של לידה ומוות, כאלה שאין להם תחילה וסוף, רצץ סתמי של אירועים. השלישי הוא הזמן הרפלקטיבי. מה יש לי להגיד על הזמן, איך אני חווה אותו. שבייד מציע מימד של זמן שבו אין מעגליות ולא רצף אלא רק הווה שבו מקופלים העבר והעתיד. אנו חיים רק עכשיו, כרגע, ובעכשיו הזה אנו חיים את כל העכשיוים, את כל הנצח. מי שחי בהיסטוריה חי ללא משמעות, רק בזמן פיסיקלי או ביולוגי. הוא חי עכשיו, מנותק מכל זמן אחר. מי שחי בעכשיו ללא תודעה היסטורית גרידא, אלא רק בתוך הזכרון שלו, חי את הנצח. כך אנו נגאלים מן הסתמיות מן ההבל הבלים. זהו סוד הגאולה.

 

אנו מקפלים יחדיו היום את יום העצמאות ואת יום הזיכרון, לא רק בגלל הפס' 'בדמייך חיי' שמשמעותו כי האחד מוביל אל השני, אלא משום ששניהם אחד, מקופלים זה בתוך זה כיומא אריכתא. איננו הולכים לצבא וחברינו נופלים כדי לצוות לנו את החיים, אלא משום שבשבילנו העבר והעתיד חופפים בתוך ההווה. אנו הולכים לזכר חילותיו של דוד, מלך ישראל ומלך המשיח, לזכר חילותיו של אחאב שלא היו בהם דילטורין, ולזכר חילותיו של משיח בן יוסף. צה"ל לא נועד להביא את החירות והגאולה, הוא עצמו החירות והגאולה. לא, איננו מקדשים את הכח והמוות, גם לא את המלחמה, אך מול הרוע בעולם הצבא הופך להיות קדוש, צבא המקפל בתוכו היסטוריה שלמה ובונה חיילים בהווה, חיילים שהם מיתוס בעצמם.