חננאל רוס

לוחות ושברי לוחות – התמוססות והזדככות

חננאל רוס


במאות השנים האחרונות, מתמודדת האמונה מול הקמים עליה לכלותה, ולהכריז כי אין לה כלל קיום ממשי, ואין לנו אלא להסתפק בעולם הנראה למדע. יש שהמאבק בין המודרנה החילונית לדת הוליד עבורם שברי לוחות, שאותם מוטב להותיר בעבר ולהתקדם הלאה בלעדיהם; יש שראו את הלוחות ניצבים ועומדים כביום נתינתם, והכחישו את המדע ותקפותו; ויש מי שהוסיף לראות בעיני ליבו את הלוחות, אך חזה בעיניו בסדקים המתגברים על המוצקות ששכנה בלוחות.

הרב שג"ר ראה בניפוץ המדובר פתח לאמונה ולזיכוכה. המדע שלל את האפשרות לראות את הנוכחות הא-לוהית בעולם החיצוני (אף בשפה). עם זאת, "ראיית האמונה כחובה לסבור שטענות מסוימות כאלה או אחרות נכונות, מבליעה באמונה עצמה גישה חומרית, וממנה יונקים חכמי הטבע. השפה הדתית עצמה הופכת לשפה אובייקטואלית, אמונה ב-, ובכך מאבדת את רוחניותה" (עמ' 399). ברגע שיש לאמונה גוף או שפה ממשית – ניתן לתקוף אותה, ואף להפריכה. כל מציאות קשיחה ניתנת לשבירה, וחכמי הטבע מבקעים לגזרים את האמיתות החקוקות בסלע. הסתירה של הכלים והמוצקות שהם מייצרים, פותחת את האדם אל אמונה שהיא 'איִן', וממוססת את האלילים שבנה לו האדם בדמות אמיתות מוצקות.

הרב שג"ר לא הכחיש את השבירה שהתרחשה, ואת התמורות שהתחוללו בחלוף הזמנים. במספר רב של מאמרים, הוא מנתח את הקיבעון הערכי של הציבור הדתי לאומי, שהולך בדרכו של הראי"ה ובנו. הניסיון ליישם כיום את התפיסות שהיו תקפות לתקופתן הוא אנכרוניסטי, וכדי לטשטש את הפער בין התפיסה למציאות, נוצרות אידיאולוגיות שמכוננות ניכור בין הדוגל בהן לבין החיים הפשוטים. ניכור זה מוחש בקרב המאמינים, בכך שהמאמין דוחה את התובנות והמחשבות שמאיימות לעלות בו, ואף בקרב הרחוקים מן האמונה, שאינם מוצאים בהצהרה הגאולית את הגאולה שבה, ורואים בה דווקא איום פונדמנטליסטי ואטום.

 

הרב הולך במאמרים האסופים בספר זה, בעקבות מורו 'הרב', המוזכר בספר פעמים רבות, הראי"ה קוק. במרבית המקרים הרב שג"ר מפיק מתפיסתו תובנות, ומאמץ אותן אל תוך עולמו; אך הוא אינו חושש גם לחלוק על רעיונותיו, בייחוד בכל הנוגע ליחס אל המדינה. הוא ממשיך במפעלו הגדול של הראי"ה, שמתוך מאבקיו העלה ניצוצות, אימץ ערכים דוגמת החופש והציבם בלב ליבו של האדם המאמין. צורת המאבק הפתוח, המתוארת ב'מחלוקת וצמיחה', שבו מתעמתים עם הדעות הזרות, ובאותה עת מקשיבים להם, מביא להפריה, לעושר ולהתפתחות אמונית.

ערך מרכזי בפוסטמודרניזם, שזוכה להיתרגם לעולם הדתי, במספר מקומות לאורך הספר, הוא קבלת האחרות של האחר, ובביטויים שלו – בדמוקרטיה ובשוויון הפוסטמודרניים (עמ' 47):

השוויון איננו מתחייב משום שהכול שווים ולכול יש ערך, שהרי ערכים כלל אינם קיימים, ואין ערך אמת ואף לא ערך לאמת. אדרבה, הכול צודקים משום שהכול אינם צודקים, ומכאן הזכות השווה של כולם לאי צדק.

הכול שווים מתוך ריקנות, ולא מתוך הכרה בערך שנובע מצלם הא-לוהים שבאדם, או מעצם היותו אדם. התוכן של המילה אדם אינו נהיר, ולא ניתן לייחס לו משמעות אחת על פני משמעות אחרת; זהו נונסנס, וכלפיו כולם שווים, כמו אל מול המוות והאקראיות.

את נקודת המבט, הרואה כל ערך כחלקי וכל אמת כלא מחייבת, מפרש הרב כנקודת ההסתכלות הקבלית על השניות שקיימת בשתי בחינות בהימצאות הא-לוהית:

סובב כל עלמין – האלוקות הסובבת את העולם כולו וחיצונית לו, וממלא כל עלמין – המציאות האלוקית החודרת למציאות שלנו ונוכחת בה. הסובב, המסומל בעיגול, אין בו היררכיה, מעלה או מטה, טוב או רע... השורש של השלילה הפוסטמודרנית הוא נגיעה בבחינה של סובב כל עלמין – אין דבר שהוא מוחלט בפני עצמו... אדם אינו יכול לחיות על פי הבחינה האלוקית של הסובב... החיים על פי הסובב מובילים בדרך כלל לניהיליזם ולהתפרקות מערכים. (עמ' 43-44)

באדם מובנית שניות, אובייקטיביות וסובייקטיביות דרות בכפיפה אחת. מצד אחד עומדת החוויה הסובייקטיבית, שעל פיה מסוגלת להתקיים אמת אחת מוחלטת, או רצון מועדף. על פיה למשל, אדם יציל את אחיו הטובע בנהר, ולא את ראש הממשלה ששוקע לידו. לעומתה מתייצבת הרפלקטיביות, הסוקרת את החברה האנושית מבחוץ, והיא תוהה האם יש להעדיף את אמונה מסוימת על פני אחרת, או רצון אחד במקום משנהו. כל בני אדם שונים ונבדלים זה מזה, ואין צידוק מוסרי להעדיף את האחד על פני מי שהוא אחר. בניסוח הזהרי נאמר שאפילו "אור צח אור מצוחצח - אוכם [מכהה] הוא לגבי עילת העילות עצמו", שהרי לפני האינסוף כל עמידה מתפוגגת.

הפוסטמודרניזם מאמץ לעצמו את הבחינה של 'סובב כל עלמין', ומרום הסתכלותו הוא אינו מסוגל למצוא מבטח או משען בערכים האנושיים, והאמת בכללם. האדם המודע אל האור המקיף אינו נקלע לסכנה שאורבת לאדם שחווה רק את האור הפנימי, ואותה תיאר הרב קוק: "האור הפנימי הזורח בכל הויה מוכרח הוא לבנות לו את עולמו. רץ הוא במסלולו מבלי לשום לב אל התקשרותו הכללית באור המקיף שחוץ ממנו". מכאן גם מובן הפער בין הדמוקרטיה שהושתתה על ערכים מודרניים וממשיים כמהות האדם והזהות המשותפת, לבין הדמוקרטיה הפוסטמודרנית שמובנית:

דווקא על ההכרה שאין איזו מהות כל שהיא לאדם, אין כל קדושה המייחדת ומעניקה למאן דהוא עדיפות על חברו. הוא [הליברל] מבסס אותה על האחרוּת [השוני המהותי] ולא על הזהות המשותפת והאינטימית. (עמ' 145-6)

במאמר 'הלכה ודמוקרטיה', שבעיני הוא החשוב ביותר בספר, מעבד הרב שג"ר את המשמעות של הדמוקרטיה בהתייחסותה להלכה. לדעתו הסתר הפנים ההיסטורי מחייב את היחס אל האחר ואל הדמוקרטיה הפוסטמודרנית. הוא נפרד מדרכו של הראי"ה במספר צמתים, ומעדיף למשל את היחס החרדי כלפי המדינה, ואת המושג 'דינא דמלכותא דינא', על פני הממלכתיות. הוא נוקט בדרכו של הפוסטמודרניזם ה'רך', אך כאדם דתי, הוא אינו מקבל את הדמוקרטיה כהווייתה; אימוצה מותנה בכך שהיא לא תחרוג מ"הגבול ההלכתי והגבול האתי. גבולות אלה אינם עניין להסכמה כללית או להצבעה דמוקרטית". בכך הוא אינו מוכן לקבל את שלטונה המוחלט של הפופולריות, ושל ההמון המכונן אותה.

 

אחד הקשיים המרכזיים שמציף הפוסטמודרניזם, אם לא המרכזי שבהם, הוא קיום המצוות אולם בספר אין כל התייחסות ערכית ומהותית לנושא. הרב שג"ר חוזר פעם אחר פעם על החשיבות של קיום המצוות, והרי הוא מעולם לא נחשד בפשרנות בתחום זה. הוא אמנם מציע שני מודלים אפשריים של צד"פים (ציוני-דתי-פוסטמודרני), אך לא מייחד לשאלה זו מקום בפני עצמה, וכמעט שלא נוגע בקושי.

מוקש נוסף שקיים בספר זה הוא אופי הכתיבה. מקורם של מרבית המאמרים הוא בטיוטות שהוכנו לקראת שיחות. כתיבה לשם אמירה, אינה דומה לכתיבה שעתידה להיוותר כתובה, משום שטיבה של הרצאת דברים שהיא מניחה את הדברים בפני השומעים, ואינה מניחה מקום לדיון וללימוד. המאמרים מובְנים ומסודרים, ביחס לכתבים, אחרים של הרב שג"ר, שבהם נדרש מאמץ פרשני מצד הקורא, וכך הופכת הקריאה לחוויה אינטימית הרבה יותר.

מעבר לזה, בעולם שבו 'המדיום הוא המסר', כמצוטט לא פעם בספר, לאופי הכתיבה נודעת משמעות, ולא לחינם מתאפיינים ההוגים הפוסטמודרנית בשפה החורגת מהמקובל, ומשחקת בגבולות השפה. הרב שג"ר היה כותב ספרותי, שכתיבתו ידעה להביע יותר ממה שמוגש בספר זה. כאן אנו שבים אל שמו של הספר ונזכרים בלוחות שהיו, ובשברים והטיוטות שמצויות לפנינו כיום.

 

זהו ספר חשוב, שמציג חשיבה מקורית וייחודית, ונוכחת בה גדלות ששומרת על הענווה הפוסטמודרנית. אין בו התנצלות או פחד, אלא פשטות שנובעת מהעמידה אל מול המציאות והמפגש איתה כפי שהיא – ללא מעטה אידיאולוגי חוסם.

ראוי לרב שג"ר שיאמרו עליו המילים שכתב אודות הלולב, ההופך את האורות המקיפים, לאורות פנימיים (עמ' 390):

'אורות מקיפים' הם תובנות שעדיין אין לנו את הכלים – הכלים התודעתיים, כלי ההרגשה וכדומה - כדי להכיל ולחיות אותן... איננו מסוגלים להפנים אותם, להפוך אותם לחלק מהאמונה, מן הזהות הפנימית שלנו... תפקידו של הלולב להרחיב את כלי התפיסה באופן שהאורות של אמונתו יהיו גם הם נרחבים ופנימיים.