שי וייצמן

והיו לאחדים בידך, בין עצמאות ואחדות

שי וייצמן

יום העצמאות כבר מאחורינו וימי איחוד העיר ירושלים לפנינו. כמה מרגש לראות שחלקנו מצאנו את הדרך המושלמת לפתרון הבעיות, הויכוחים ואי- ההסכמות ביננו. בדבר אחד אנחנו ממש טובים- לדבר. לדבר על שיבת ציון, לדבר על תקומת עם ישראל בארצו, לדבר על בניין העם והארץ. אנו משוחחים עם תלמידנו ובנינו על ערכים שונים מסוג זה. אנו מחנכים אותם לאהוב כל אדם באשר הוא ותולים על כל לוח מודעות את סיפורי הלל הזקן, האדם הסובלני, המכבד והמוקיר כל אדם באשר הוא. אלא שהימים האחרונים מראים כי חלקנו לא ממש מבינים את המשמעות הפשוטה ביותר של הדברים, ומיואשים מהנסיונות לחיות כאן ביחד. ציבור אחד רוצה להיפרד מציבור שני וכמו כן בתוך מגזרים יש קריאות לפילוג. אז להיכן נעלמו אהבת החינם, אהבת האדם, האחדות והסובלנות? נושאים אלו ככל הנראה מתאימים לדבר תורה, לא יותר מכך.

 

היפרד נא מעלי

 

לחלק מהחרדים כבר נמאס מנסיונות האחדות. כך לפחות פורסם לאחרונה באחד העיתונים החרדים. תוכנית ההתנתקות החרדית כבר כאן והתכנון הוא להיפרד מהמדינה, אחת ולתמיד. "במידה ולא תהיה תפנית לטובתנו", כך נכתב שם, "יש אופציה שצריך לחשוב עליה כפתרון בלית ברירה- להקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. אוטונומיה פירושו עצמאות ניהולית שלטונית בענייני פנים ללא מעמד ריבוני מדיני, עם עצמאות חוקתית כלכלית ומשטרה וללא צבא ומדיניות חוץ".

 

עוד לא הספקנו לעכל את הדברים וכבר הופתענו לגלות לאחרונה כי גם חלקים מן הציבור החילוני לא יתנגדו להפרדה, לפחות חלקית, מהחרדים. זאת בעקבות פרסום תמונת החרדי הכהן, עטוף בשקית הניילון, שככל הנראה עשה כפי שהורה לו רבו עקב חשש שהמטוס בו טס יעבור מעל בתי קברות. חלק מן התגובות לאירוע זה היו כי אכן עדיף היה אילו החרדים היו נשארים בשקית הניילון שלהם. ציבור זה כל כך מוזר ומנותק מאיתם והגיע הזמן להבין, כך נטען, שלעולם לא יוכלו שני הציבורים להסתדר כאן יחד.

טענת שני הצדדים פשוטה וברורה: אין לנו כח יותר להשקיע בנסיון לחיות כאן ביחד אז בואו נרים ידיים. חיו את חייכם המשונים לעצמכם והניחו לנו לקיים את אורח חיינו בנפרד, בלי מהומות ובלי ויכוחים. נשמע טוב, לא?

 

גם לי גם לך לא יהיה- גזורו

 

ניכר כי גם בתוך הציבור הדתי לאומי לא פסחה מגמת הפירוד. נדמה כי הסערה סביב בחירת מועמד רב ציוני-דתי לכס הרבנות הראשית מוציאה שדים אפלים מהארון. מה שמעניין הוא שמעולם לא היה עיסוק כה נרחב סביב בחירת רב ראשי ציוני-דתי. אמנם היו ויכוחים ודיונים שנשארו בעיקר בין הרבנים אבל כעת נראה שזה הנושא הכי מדובר בחדשות מאז שנגמרו הבחירות לכנסת. לפתע כל ויכוחי "ישיבות הקו" עם ה"ליברלים" (דרוש מגדיר ישיבות עדכני איזו ישיבה נמצאת בכל צד) הפכו אקטואליות. שיח ודיון בנושאים אלו חשוב לקיים, אלא שלצערי השיח הזה עוסק רבות גם בלשון הרע, הוצאת שם רע ורכילות. אחד ממלמדיי אמר פעם: "אינכם יכולים לפתוח משפט ב: "לולי דמסתפינא..." ואז לומר כל מה שאתה רוצים. כלומר, לא ייתכן שכל אחד כותב עד כמה הוא מוקיר את גדולתו של הצד השני אבל בהמשך המשפט הוא מפאר אותו גם בלשון הרע ורכילות.

 

ואם בסערת בחירתו של הרב הראשי לא היה די בכדי להתסיס את הרוחות, הגדיל לעשות אחד הרבנים שבתשובה שפרסם לאחרונה הציג את המחלוקת בתוך הציבור הדתי-לאומי כלא פחות ממחלוקת בין אותם שוחרי תורה ה"נמשכים" אליה (?) לבין אלה שהתורה אינה דרך חיים של ממש עבורם והם מתקרבים בתפיסת עולמם לרפורמים. מסקנתו לא איחרה לבוא: "יש להניח שהתקרבות זו תביא לאיחוד המגמות ויצירת תנועה רוחנית חדשה של ציונות דתית שאינה מחויבת לתושב"ע במלוא הקיפה, באופן מוצהר". קשה להבין מה התועלת בהצגת ויכוח, שאכן קיים, בצורה כה קיצונית. כך הולך ומתרחק לו השיח השפוי, ואת מקומו תופס הפילוג שגדל לממדיי ענק, ויוצר תחושה שיישוב המחלוקת הוא בלתי אפשרי.

 

חשוב לזכור כי בתום הסערה סביב בחירת הרב הראשי, ישקטו הרוחות וכל אחד יחזור לבית מדרשו, אך הכעס, השנאה והניכור כלפי אמונותיו והשקפותיו של האחר יישארו.

 

גם בנושא זה טענת שני הצדדים פשוטה וברורה: אין לנו כח יותר להשקיע בנסיונות לחיות כאן ביחד אז בואו נרים ידיים. חיו את חייכם המשונים לעצמכם והניחו לנו לקיים את אורח חיינו בנפרד, בלי מהומות ובלי ויכוחים. נשמע מוכר, לא?

 

""וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו,

 

וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ.כַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ?"

 

גם בימי יחזקאל הנביא נשאלה השאלה: האם הדבר אפשרי? הייתכן כי ניתן להתגבר על הקשיים והמחלוקות ולחיות כאן יחד, זה לצד זה?

 

עוד לא אבדה תקוותנו

 

דווקא השנה יום העצמאות ויום ירושלים צריכים להביא עימם בשורה שצריכה להיות עבורנו הרבה יותר משמעותית מאי-פעם. מעבר לשמחה הגדולה על פדות נפשנו, חירותנו והשבת מלכות ישראל לכבודה ומעמדה, ביום הזה אמורה לצאת קריאה גדולה לכולנו להתחיל להסתדר כבר אחד עם השני. ובאמת, אם נחשוב לרגע על ההצלחה הגדולה של דור המייסדים נגלה כי למרות שלא היו סיכויים רבים שהם יצליחו להתסתדר ולחיות זה לצד זה- הם עשו זאת. למרות הקשיים, הויכוחים ומשחקי הכבוד ההדדיים הם חיו כאן ביחד. ברור שבתחומים רבים התקדמנו רבות וחצינו גבולות שעד לא מזמן היו נראים בלתי עבירים כמו העדתיות למשל, אך עדיין חובה עלינו לא רק לחנך את בנינו ובנותינו לאהבת האדם ולסובלנות אלא גם ליישם זאת, לחיות כך ולהראות שאם באמת רוצים, הדבר אפשרי. כצעד ראשון, בואו נפסיק לאיים אחד על השני ולהקניט זה את זה. הגיע הזמן להתחיל לדבר ולאחד בין מזרח למערב ולא רק של ירושלים.

 

"דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי..."