חננאל רוס

רוח ממללא

חננאל רוס

 

מילים ואותיות הרבו לסקרן את האדמו"ר הזקן. המעבר מהמרחבים הלא מילוליים של הנפש אל הרוח הממללת ריתק אותו, ומכאן נובע העיסוק האינטנסיבי שלו בשפה ובמרכיביה. הוא הרגיש כי בנפש עצמה, מבוע התחושה האנושית, אין מילים (לקוטי תורה, שה"ש, ד, ב):

אנו רואים בחוש באדם הגשמי, שגילוי אותיות ההברה הוא במחשבה ודיבור, אבל בשכל עדיין אין שם בחינת אותיות כלל; אלא שכאשר הוא מחשב ומהרהר בהן אזי נולדו בחינת אותיות.

המילים מופיעות עם המחשבה, וכאשר האדם אינו חושב הן לא נמצאות. הקיום של המילים אינו עצמאי, וכאשר הן אינן דרושות לאדם – הן מתפוגגות.

יחד עם זאת, בנפש מוטבעת האפשרות להפיק אותיות, והן לא מנותקות ממנה (שם):

ההתהוות להיות כֹח האותיות במחשבה ובדבור - הוא קבוע במהות הנפש עצמה. שהנפש מליאה אותיות, והם בחינת כוחות להיות המשכות - שבירידתם מטה מטה עד בחינת המחשבה יצטיירו בבחינת הברת אותיות ממש.

האותיות מצויות בנפש בכוח, והן יוצאות אל הפועל באמצעות המחשבה והדיבור. המילה חקוקה בנפש בצורה נסתרת, שאינה יכולה להתגלות כלפי חוץ, וגם האדם עצמו אינו מודע אליה; משם מתגבשות המילים במחשבה, אליה מודע האדם עצמו; ומכאן פתוחה הדרך להתגלות גם לחברה – באמצעות הדיבור. הנפש מפיקה את האותיות, אך המוצא שלהן כמוס.

אחד הדימויים שהאדמו"ר הזקן משתמש בהם כדי לבטא את היחס בין האותיות לאדם ההוגה אותן, הוא היחס בין הסוס לרוכבו. כאן הוא עוסק באותיות התורה, המגלות את הקב"ה, שהוא הרוכב על גביהן (שם לה, ד):

אותיות התורה נמשלו כמו סוס לגבי רוכבו - שכשם שהסוס רץ ומוליך את הרוכב למקום שאין הרוכב מגיע לשם מצד טבעו בעצמו, כך האותיות הן כסוס לגבי רוכבו (הוא אור אין סוף ב"ה הסוכך עלמין, שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות והתלבשות המדרגות ולית מחשבה תפיסא ביה, שאינו מתלבש כלל בירידת והשתלשלות סדר המדרגות כי אם על ידי שנתפס ומתלבש באותיות התורה).

לקב"ה אין גוף ולא דמות הגוף, והמילים הן מה שנותר לדורות שלא שרתה בהם הנבואה. התורה הכתובה מגלה את ה', ומביאה אותו לצמצום המנוגד לטבעו. אך אנו עוסקים בדיבור האנושי, ונניח לדיבור הא-לוהי.

המחשבה הפשוטה היא כי המילים והאותיות המרכיבות אותן הן כלי, שבו הננו משתמשים בעת הצורך. בדומה למזלג או לידית הדלת – גם הן מוצרים המשרתים את האדם. המילים מביעות את הרצונות ומבטאות את התגובה שלנו לאינטראקציה עם העולם. הן מסייעות לנו להציב את עצמנו אל מול המציאות החיצונית ולייצר זיקה ומפגש בין השניים; זהו קשר שחורג מתגובות מעשיות ואינסטינקטיביות. המילים קיימות במרחב של המודעות הרפלקטיבית, שמייחד את האדם משאר הברואים.

אופיין של המילים חמקמק, ולכן רבים כל כך עסקו ועוסקים בהן. האדמוה"ז מדבר עליהן כעל סוסים. סוס אינו רכב. הרכיבה היא חוויה מטלטלת בהרבה, ותלויה אף בגחמותיו של הסוס. אפשר לכוון ולדרבן אותו, והרוכב אמנם מנחה אותו, אבל מידת השליטה בו מוגבלת ומעורערת יותר מפאת העובדה שלסוס יש גם רצונות משלו.

ואמנם גם למילים יש לא פעם רצון משלהן, והן משלחות אותנו אל מקומות בלתי-צפויים. הסוס יודע לרוץ ולהביא אותנו למקום שאינו טבעי לנו - גורם לנו לחרוג ולהתחדש. לסיטואציה שבה מחפשים את המילה ההולמת כדי לתאר מציאות מסוימת, יש פוטנציאל גבוה להפתיע את עצמנו. קורה שהמילה המתאימה נשלפת מאליה, ונובעת מתוך הסיטואציה שאותה אנו מבקשים למלל ולשיים.

לא רק פליטות פה פרוידיאניות חושפות את עולמנו הפנימי, אלא שהמילים - שמתקיימות בתווך שבין הקיום הפשוט של הנפש לקיום המובחן שניכר כלפי חוץ – מסוגלות לגלות מידה של חופש, ולחשוף בפנינו את עצמנו. גם בכתיבת שורות אלו, עוד בטרם ניסחתי אותן עד תום בראשי – כבר הפקודות נשלחות אל האצבעות המקישות. כתיבה טובה מפרנסת את עצמה, ומתפרצת מאליה – מבלי שהצורך לחשוב עליה מורגש, או תופס זמן רב. השטף של היצירה מתגבר בטבעיות, והעצירה זרה לו.

יצירה טובה אינה מודעת לעצמה. משמעות הדבר היא שהאמן אינו יודע לאן תמשוך אותו לשונו, מכחולו או גופו. החופש ניתן גם לחלקים נוספים של האדם, ולא רק לשכל. וכאשר העריצות השכלית משחררת לעתים ומפנה מקום, צצות גם הפתעות טובות. מי שכותב סיפור, וכבר בתחילתו יודע לאן הוא עתיד להתגלגל – מצוי בבעיה. התנועה של היצירה היא תנועה פורצת, כזו שאינה שואלת איפה מותר לחצות את הכביש או את הקווים שעל פיהם בנויה החברה. היא אינה מסתכלת, וחולפת היכן שהיא חולפת – ללא מודעות סביבתית. בחסידות קראו לתנועה שכזו 'רצוא', והיא אופיינית לרגשות היודעים לזנק, ופחות לשכל המנתח והמודע.

חוסר המודעות מפרק את הכבלים שבהם המילים אסורות, ומאפשר להן לדלות מהנפש כאוות נפשן. במצבים שכאלו, השומעים מרגישים טוב יותר את הנוכחות של האדם הדובר, שהרי מסנן הוסר מדרכם. מפגש שכזה הוא פחות אמצעי, ויותר ישיר. משום כך התפילה, שגם היא תנועת רצוא, אמורה להיות שוטפת,  ללא שהיות ומחשבות על מה צריך ואפשר לומר.

רוכב של סוס יכול להתנגד לתנועה הפורצת שלו, ויש באפשרותו גם לזרום איתה ולראות לאן היא תוביל אותו. יש שבוחרים לרסן ולשלוט במילים היוצאות מפיהם, מקפידים על סדרן וסגנונן, ויש הנובעים כמעיין שוטף, ואינם מבקרים את הפרץ הנובע מתוכם.

האדמוה"ז הבחין בין דיבור עליון לדיבור תחתון, בין המודע ללא מודע:

ב' בחינות במחשבה: הא' הנקרא מחשבה תתאה - והוא כשחושב מה שמדבר וחושב האותיות ממש א"ב ג"ד להוציאן כן בפה ... ובחינה הב' הוא הנקרא מחשבה עילאה, דהיינו כשחושב השכל ולא האותיות (לקוטי תורה בחקותי, מו א, ב).

הבחינה הראשונה והתחתונה היא הדיבור המודע, המחצין את המילים שהצטיירו בתודעה של האדם. הבחינה השנייה פחות מובנת – מה המשמעות של לחשוב את השכל? השכל מנוגד למילים, ובמציאות זו המחשבה אינה מתמקדת במילים ובאיכותן, אלא במושא שמעסיק את השכל. אדם המתבונן על פרח יכול לבקר את האופן בו יישמע התיאור שלו, או לחלופין לחוש את הפרח, להניח לו לעורר בו תחושות, ולדבר מתוך ההימצאות בתוך ההתבוננות. אדם המצוי במצב השני, אינו מניח לדיבור להתיק אותו מהמציאות, ואינו עוזב אותה לטובת המילים. הדיבור מתקיים אז כתנועה טבעית ומשתפכת מאליה. הפלא הוא שדווקא התייחסות זו, שאינה רואה במילים מטרה אלא דרך – היא הדיבור המצליח להנכיח את החוויה הפנימית במלוא המלאות והריחניות. השקיעה במציאות מניבה דיבור דשן, והסקירה של המילים יוצרות סדר ריקני ודליל יותר.

הדיבור הנובע מקרבי המציאות אינו מודע לכללי הנימוס והסביבה, ולכן מסוכן להשתמש בו בחברה. ההפתעה עלולה לא להתאים, ולפגוע במרקם החברתי העדין. משום כך דיבור דיפלומטי, שכל כולו מוקדש ליחסים חברתיים, לא ישקף לעולם רגשות כנים שלא חלפו באינספור מסננים של המודעות. זוהי צורת הדיבור ההולמת למצב זה.

לעומת זאת, בסביבה המשפחתית רצוי לרוב שהדיבור יהיה טבעי יותר, גם אם קשה לשמיעה. חשוב למשפחה לדעת היכן נמצא האדם, ומה הוא – כישות פרטית – מרגיש. משום כך, גם כאשר תשתמע ביקורת שלא מדעת – הדבר יתקבל בסבר פנים יפות יותר. המילים מעניינות בעיקר בזכות שיקופן את האדם עצמו, ולא בזכות עצמן, השדר שהן מוסרות הוא המרכזי. לרוב, הדיוק פחות חשוב בסביבה המשפחתית, ונדרשת בה פחות מודעות סביבתית. מערכות יחסים שונות הן מרחבים השונים באופיים, ולכן גם סוגי הדיבור הממלאים אותם משתנים.

דיבור פנימי ומלא צריך לייצר. לא די שהוא מתאפשר. ניתן לנוע על הסקאלה בין הדיבור העליון לתחתון, ותמיד קל להיוותר למטה. הדיבור העליון והמשוחרר תובעני הרבה יותר, ונפיץ בהתאמה. התגלות הדעה האישית עלול לגרום לעימות או פגיעה. אחד האתגרים של מערכות יחסים הוא להגביה אותן ככל האפשר, ולקיים בהן גם הופעות של דיבור עליון. דיבור משוחרר ומפחיד, דיבור פשוט וחושפני, דיבור רציני ואישי, נטול עטיפות של ציניות וסרקסטיות או מסכות למיניהן. דיבור של הנפש, כזה שלא משנה באיזה מילים יצא אל חלל העולם, משנה מהיכן יצא ולמה יצא.