הרב שלמה וילק

על אי הרצון

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

אחד החידושים החשובים בעולם המודרני הוא המודעות. כבר מאתיים שנה שאיננו מסוגלים לקבל הנחות יסוד והסכמות כלליות ללא חקירה. דבר לא נמלט מן החקירה, הכל צריך להיות גלוי לאור השמש, כל פרה קדושה מועמדת לשחיטה. בעולם שלנו אין דבר חסין מביקורת, מלכים הם כבר בני אדם ואפילו את אלקים מעמידים למשפט פה ושם. אין כבר כח אנרציה בעולם כזה, לא עושים היום דברים רק בגלל שאתמול עשו אותם, כל יום נידון לעצמו, הספק תמיד מנקר ואי הוודאות הפכה להיות מומלצת ומקודשת.

 

בעולם של מודעות כה גבוהה דבר לא בטוח או יציב. אם אתמול נשאתי את אשתי בשבועת אהבה, ייתכן כי מחר אחליט כי האהבה נמוגה. כל יום לגופו, בכל רגע מבצעים הערכה מחדש, אפשר להחליף מקום עבודה, בני זוג, השקפות עולם, כתובות מגורים, אזרחות, דת, אישיות, אלהים, הכל בגחמה של רגע. תמיד מודדים את המרחק בין המציאות והאידיאל, ובכל פעם בה המרחק גדול מידי שוברים את האידיאל או מתוסכלים מן המציאות. איש אינו חושש מן הטעות, שהרי מחר אפשר גם לתקנה, לבחור שוב במה שאיבדתי, כי הרי מי ששב טוב מזה שמעולם לא איבד.

 

קשה שלא להתפעל ולשמוח בעולם כזה בו מבקשים אמת גדולה, בזים ליום קטנות, יראים רק מן היראה עצמה. בעולם כזה עשויים לצמוח מלומדים גדולים, אנשי אמת ודורשי אלקים. העולם הכריז מלחמה בבינוניות, במובן מאליו, ולמרות שרובנו ממשיכים לחיות חיים בינונים, עדיין זו בינוניות גבוהה לאין ערוך מזו של העולם הישן שעל חורבותיו בנינו עולם הרוצה למלא את הארץ בידע. כל בינוני של ימינו יודע יותר מכל גדול דור קודם, כל ילד ננס רואה למרחקים יותר מאבותיו הענקים.

 

אלא שקשה להתעלם מן המכאובים הגדולים אותם מוסיפה הדעת. החיפוש המתמיד אחר המשמעות, מדידת המרחק הקבוע בין ההווה ובין האידיאל, התשובה הרוחנית  הבלתי פוסקת שאינה מניחה להתרווח ולו לרגע, ההשוואות הספקניות שאינן מותירות מקום לאמונה, כל אלה הביאו עימם יאוש ורפיון ידיים. האכילה מעץ הדעת הביאה עימה כפירה, ריחוק וספקנות, לא רק כלפי האלקים אלא בעיקר כלפי האדם. אנו חווים את החיים כחכמים, ככאלו המסוגלים או לפחות רוצים לתת דין וחשבון על כל רגע בחיים, אך כמביטים מן החוץ. אנו מחשבים שכר מצווה כנגד הפסדה, כבר לא עושים סתם, לא מקבלים יותר את תפילת הקבע של החיים, ומבקשים רק חוויות רוחניות וגשמיות שימלאו את המאגרים לרגע ויתרוקנו מיד, כי אנרגיה של אתמול כבר אין די בה אלא לשעתה. הרי כל אמת כיום היא רק לשעתה.

 

ידועים דברי הגמ' כי קודם למתן תורה החליט הקב"ה להתעלם מן הקריאה המרגשת של העם 'נעשה ונשמע', וכפה עליהם את קבלת התורה:

 

ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. אמר חזקיה: מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה - יראה, ולבסוף - שקטה. ולמה יראה - כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. (שבת פח א )

 

מתן התורה מתוך ההתפעלות והקריאה הנפלאה לעשות ולשמוע הם הסיבה לכפיית ההר כגיגית. לולא ההסכמה הראשונית אי אפשר היה לשמר את הכפיה, משום שיסוד הכפיה זקוק לאנרגיה ראשונית של הסכמה. מתוך האהבה נולדת הכפיה, זו היומיומית והמתישה. הזכרון הראשון שפעם הייתה כאן אהבה די בו כדי לתת כוחות, עד שתשוב האהבה לרגע נוסף. והאחד תלוי בשני, האהבה שהיא הסיבה הראשונה לבריאת העולם מביאה איתה את יראתם של השמים והארץ מלשוב אל התוהו, והיראה מאפשרת לאהבה לחזור ולהתחדש. לולא היראה הבאה בעקבות האהבה היה היאוש אוכל ולא מותיר מקום לפריחת האהבה. תשאלו יועץ זוגי המנסה לחדש אהבתם של בני זוג שהפסיקו כבר מזמן להאמין באהבתם הישנה ופרקו את האנרגיה של האהבה ההיא בריב ושנאה, או בזרועות אחרים.

 

לא מצוות אנשים מלומדה מציע רב אבדימי, אלא חיים שיש בהם חוסר אותנטיות ובריחה ממודעות. האותנטיות יוצרת את האמת, אולם גם את השקר הנולד בשעה של רפיון והסתר פנים. זהו שקר שיסודו בבקשת האמת בכל מחיר, בדרישה לצדק כאשר הוא אינו יכול להופיע, כאשר המציאות רחוקה מן האידיאל והמשפט אינו יכול להכיל את מה הנכון לעשות.  ברגעים כאלו יש להשליך את המודעות הספקנית, לקבל את קטנות המוחין ולחתור בתוכה. 'אם הגעת לגיהנם', אמר צ'רצ'יל, 'המשך ללכת'. החיפוש אחר אותנטיות ישאיר אותך בגיהנם של הספק והיאוש, ואפילו רגעי החסד והעדן יתקלו בסקפטיות של מי שכבר היה שם ויודע כי הכל הבל.

 

כך כותב הרי"מ מגור:

 

ארץ יראה ושקטה. כי העצה בבחי' ארץ להיות התיקון גם בעוה"ז ע"י הקדמת היראה לאהבה כנ"ל. והוא בחי' זכור ושמור שזכירה הוא דביקות בחיות פנימיות. ושמור הוא יראה שלא לצאת מהגדר להיות מוכן לקיים המצות. [וכ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי ודאי משה רבינו ע"ה לא שינה מאמר השי"ת מזכור לשמור. רק כי דיבור ה' לכלל ישראל הוא אחר תיקון השלימות מצדם. ובחי' שמור הוא ההכנה להיות מוכן לקבל הקדושה. וז"ש מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה שאף שאין כל אדם זוכה לדביקות פנימיות במקום שעיקר החיות שם שזה פי' זכור להיות הדביקות במקום פנימי בלב במקום שאין שייכות שכחה שם לכך נקרא זכירה שהיא נקודה הכוללת כל חיות האדם. כעין אזכרתה. שפי' כללות הדבר ועיקר מהותו כנ"ל. (שפת אמת - במדבר - לשבועות – שנת תרל"א)

 

הבלבול לכאורה בסדר המילים זכור ושמור או שמור וזכור יסודו במעגליות של השניים. כדי שיהיה שמור צריך להיות זכור, כלומר כדי שתהיה יראה צריך שתהיה הזדהות ואהבה וטבעיות ראשונה ורק אז אפשר לבקש יראה. והיראה מביאה איתה את הדבקות והחיות הפנימית. זהו לענ"ד גם יסוד התפילה, שראשיתה בהשתוקקות לדבר אלקים והמשכה בתפילה כפויה ועקשנית שאין בה דבקות יותר, אך היא אש התמיד המשמרת את האהבה גם כשזו לא נראית, עד שתחפץ. ומי שמנסה לדחוק את האהבה ולדרוש אותה בכל עת, הרי זה בגדר מי שדוחק את הקץ שאינו רואה שמחה וברכה ואמונה לעולם.

 

בעולם הישן חיו בכח אנרציה של מאות ואלפי שנים. די היה באב שיספר לבנו על אירוע חד פעמי שאירע בים סוף, בהר סיני, או בהר הבית, די היה לפתוח את התנ"ך כדי לרגש ולחנך. רק לנבוכים שונים לא הספיק כח האנרציה הזה, ולהם נכתבו ספרי מחשבה שביקשו להחיות את האמונה בחקירה, כל שאר האנשים הסתפקו באנרגיה הראשונית שהלכה ודעכה והייתה לעצמות יבשות. עד שבאה המאה השמונה עשרה ובתוכה הבעל שם טוב וחידשה את המאגר לעם נלאה ועייף במדבר מבלי מים, לעוד מאתים שנים. וכל אנרגיה כזו חייבת להיות ממקורות חדשים, יוצקת אורות גבוהים יותר ולא ממחזרת את זו הקודמת, לא כזו המנסה להפיח רוח בגחלים עמומות, אלא מוסיפה ומגבירה וממלאה גם במה שמחוץ לחולייתה.

 

אתגר גדול הוא לחנך לאמונה גם בשעה שאין הלב פנוי לה, ולמצוות בשעה של עצלות וריפיון או חוסר משמעות ואדישות. ממש כמו שבעיות אכילה מתגברות בימינו כמגיפה, כי גם אכילה הפכה להיות אפשרות ובחירה ומשמעות ולא סתם טבעיות פשוטה וחשק גופני, כך גם האמונה שהייתה טבעית כאכילה כבר אינה כזו. איך משכנעים נערה שמאסה בחיים ובאוכל כי לחיים יש משמעות בעצם הדחף לחיות, והאוכל הוא חשק טבעי, כרגע, בהווה, גם אם כלפי הנצח הרי אנו כענן כלה וכרוח נושבת? איך מחזירים אל הקבלה הטבעית הפשוטה של חיים שיש בהם רגעי שיא מעטים, רגעים אופקיים רבים, ורגעי שפל מתסכלים?

 

ר' צדוק מסביר:

 

כל הקנינים של אדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו, וכמו שאמרו בריש סוטה (ב'.) דמכריזין קודם יצירה בת פלוני לפלוני וכן שדה פלונית לפלוני, שגם זה דוגמת זיווג שיש לו חיבור בשורש, ועל כך אמרו (שם מ"ז.) שלושה חינות הן חן אשה על בעלה ומקח על מקחו, דזהו הסימן שהוא זיווג ומקחו השייך לו כאשר יש לו חן בעיניו והוא חושק בו דוקא:

ועל כן אמרו (בבא מציעא ל"ח.) אדם רוצה בקב שלו יותר וכו', ואף על פי שהכל אחד וגם זה כשיקנה יהיה שלו, אבל זה הוא מקחו ושלו בשורש יש לאדם חשק בזה דוקא, ושם (ק"ה.) חטי מארעאי בעינא, כי שדה הנגזר לו יש לה שייכות עם שורש נשמתו:

ועל כן אמרו (בבא בתרא י"ב סוף ע"ב) מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון עיין שם בתוס' בשם רבינו תם שאין רוצה למכור אלא בדמים יקרים, ובבית יוסף (חושן משפט סימן קע"ד) בשם תשובת הרא"ש הקשה על זה דזהו מדת סדום שלא ליתן שלו אלא בדמים יקרים אף על פי שהוא לא חסר רק שחבירו נהנה עיין שם, אבל באמת לתת את שלו לאחר לא שייך כלל מדת סדום, דאדם רוצה בשלו והוא יקר אצלו, והתם נמי מה שיזכה בגורל הוא בירור מן השמים שהוא שייך לו ורוצה בזה דוקא:

ועל כן אין טעם בחשק ורצון כי אדם חושק השייך לו ויש לו חן בעיניו יותר מדבר אחר המשובח ממנו, וכדרך שאמרו (סוטה שם) בחן מקום על יושביו מההוא דאלישע אף על פי שהארץ משכלת, רק המקום יש לו גם כן שייכות לאותן יושבים דאין לך אדם מישראל שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל (עיין תוס' בבא בתרא מ"ד ע"ב ד"ה אלא), וזהו חלקו השייך לו בשורשו דעמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ובעילוי דמים יוכל למכור בעולם הזה גם דבר השייך לו, כי כשנותן לו כל כך עד שיחשוק בזה יותר, זה מורה דבזה יוכל למלאות ולהשלים קנינים השייכים לו יותר, ויש בזה דברים עמוקים: (דברי סופרים - אות ג)

 

ר' צדוק מגייס לעניין את התפיסה המסורתית של שייכות בטבע הנפש. מה שבחרת ומה שהאמנת בו לרגע אחד, מה שקנית או קיבלת בפעם אחת, הם שייכים לך מששת ימי בראשית, הם הבאשערט שלך, מתת האלקים שקיבלת. מה שהאמנתי בו אתמול או אהבתי שלשום הופך להיות הגורל שלי ובו כרתי ברית. רעייתי, זו שבמקרה הוצעה לי ע"י אחד מחברי ועד היום איני יודע למה ניאותה לשאת את מי שהייתי אז, הפכה להיות הגורל שלי. ר' צדוק מציע להפוך בחירה לגורל, להאמין כי האהבה שאהבנו את אלקים והבחירה שבחרנו בו רגע אחד מחיינו הפכה את האמונה לגורל שלנו, לא רק ליעוד. וגם אם היעוד נעלם לרגע, הגורל קיים, ומגורל קשה מאוד לברוח.

 

כך כותב רמ"מ שניאורסון, הרבי :

 

...ונראה לי, שסבירא ליה להרמב"ם, שעיקר חי­דוש התורה בעניין אישות דישראל הוא רק בגדר קידושין, וכנ"ל שכל גדר ליקו­חין אלו נתחדש ע"י ציווי התורה, אבל בענין הנישואין, לא נשתנה מהות וגדר האישות מכפי שהיה קודם מתן תורה. דעניין הנישואין עצמם הוא המציאות דחיי אי­שות, בלשון הרמב"ם "מכניסה לתוך ביתו כו' ותהיה לו לאישה", ובזה אין שינוי  בין קודם מ"ת ללאחר מ"ת... ונמצא, שלא זו בלבד ש­הרמב"ם לא השמיט כאן ביאור שם נישואין, אלא אדרבה, זוהי התחלת הלכות אישות... (ליקוטי שיחות לרמ"מ מליובוויטש, לט, כי-תצא, תשנ"א)

 

בדבריו מתייחס הרבי לעובדה כי התורה לא חידשה דבר בענייני נישואין מלבד מה שטבע האדם לחפש לו בן זוג. התורה העמידה כללים כיצד 'מכניסה לתוך ביתו' אולם נמנעה מלהורות לבטל את האהבה הפשוטה והטבעית ולהציב תנאים לאהבה. אהבה התלויה בדבר שאינו רק חשק ומשיכה תהיה מבוססת על אינטרסים משותפים, וגם אם אלה אינטרסים רוחניים סופה של האהבה לכלות. לא חושבים על אהבה, פשוט אוהבים. לא אוהבים משהו או מישהו, פשוט אוהבים אהבה שאינה תלויה בדבר ולא מכוונת כלפי איש, ואז האהבה תוכל לבסס חיים מלאים גם בזמן בו אין אהבה כלפי איש. כדאי להסתפק בחוסר אותנטיות וחוסר רצון וכוונה המבוססים על רצון ואמת וכוונה שהיו ושיהיו, ואז גם כאשר העיניים עצומות והלב ישן מצטרפים למנין (שו"ע או"ח נה ו).

 

אנו שבים ומלמדים על חשיבות הכוונה, מסבירים כי למרות שכמה מן המצוות אינן צריכות כוונה, אין הדבר אומר כי הכוונה לא מחוייבת. חובות האיברים באות עם חובות הלבבות ואנו ממחנכים להתכוון, להיות מודע, לא לתת לראש להתכופף במודים כאוטומט. אולם לגבי מצווה אחת בתורה אין הדברים נכונים.

 

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמ' לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו: אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו: כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו זו שלא לדעתנו, שאילו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו. אמר לו: הרי הוא אומר כי תקצור קצירך וגו' קבע לו הכתוב ברכה. והלא דברים קל וחומר, מה אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאילו זכה המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה!. תוספתא פאה פרק ג[

 

מבין תרי"ג מצוות יש מצוות שלא ראוי להתכוון אליהם, אלא בדיעבד. אין ראוי לרצות לתת גט אלא לאחר שהנישואין כשלו, ומי שמחזיר גזילה עושה זאת רק כי חטא. במצוות כאלו לא נתקלים במצב אידיאלי, הן תוצאה של הכרת התורה בחיים לא אידיאליים, מציאותיים. גם כשאין אורות גבוהים יש מצוות וחיים, וגם אם עשיית המצווה מלווה בכאב ובחטא, עדיין זו מצווה. אולם למעלה מן המצוות הללו יש את מצוות השכחה. כדי לשכוח עומרים בשדה אסור להתכוון ולרצות, אחרת אין זו שכחה אלא צדקה רגילה. אותו חסיד מבין את חשיבותה של מצוות השכחה, משום שהיא המצווה הרחוקה ביותר ממודעות וכוונה, היא נעשית רק כאשר אין מודעות, רק בחוסר הדעת. שם, במקום הגבוה מעל הרצון והמודעות, נמצא האלקים.

כך מחלק ר' חיים ויטאל את המצוות:

 

ואחלקם לחמשה חלקים:

 

הראשון במצות הנוהגות בזמן התפלה בכל ימי החול. השני במצות התלויות בזמן. השלישי במצות שצריך האפשריות להזדמן ליד האדם. הרביעי במצות שצריך האדם לחפש אחריהן לקיימן. החמישי במצות שאין ביד האדם לחפש אחריהם אלא אם כן יזמינם הקדוש ברוך הוא לידו: (שערי קדושה - חלק א שער ד)

 

הקטגוריה הראשונה היא המצוות אותן מקיימים כשעומדים לפני ה' בתפילה, מחוץ למעגל החיים. מצוות שכל כולם מצוות טהורות. האחרונה היא המצוות אותן מקיימים באקראי, ללא מודעות, במפגש אקראי עם האלקים ברגע לא צפוי ואולי אפילו מבלי משים. אלו דברי רש"ז מלאדי, בעל התניא, המסדר את הקטגוריות גם בסדר עולה:

 

עיקר לימוד התורה הוא בכדי לקיים מצוות, נמצא שקיום המצוות הם גדולים ולמעלה מבחינת תורה. כי שורש למעלה ג"כ גבוה ממקום תורה כי הוא מבחינת עושי רצונו, שהוא בעל רצון כללי שממנו נמשכים כל רצונות פרטיים. ע"כ צריך לעשות כל המצוות ברצונו הטוב ובכוונה מעולה באתערותא דלתתא כדי להמשיך בבחינת לבושים. ויש עוד בחינת מצוות, דהיינו שכחת העומר שעיקר מצוותו שיעשה בלא רצונו דהיינו שישכח, שעיקר מצוותו הוא הוא שיהיה בלא רצון וכוונה. והטעם לזה כי שרשן הוא ממקום מעלה מעלה מבחינת אופן מקור הרצון שהוא הכתר הכללי. ע"כ עיקר מצוותו שיעשה בלא רצון, אז יוכל להמשיך הארה גדולה כ"כ... בחינת היסח הדעת. (מאמרי האדמו"ר הזקן, תהילים, עמ' לז )

 

אי אפשר לקרוא למצוות השכחה מצווה, משום שאי אפשר לצוות לשכוח. אפשר לצוות לאהוב או לא לחמוד, אבל גבול הדרשנות נעצר בשכחה. הציווי הוא שלא לאסוף את מה ששכחת, אבל הזימון למצווה נעשה בהיסח הדעת, במה שלעולם אינך אמור לדעת ששכחת. שם, בחיים הרגילים, במזדמן ובאקראי, בנשכח ובחולין, שם בחיים הרגילים שאלקים כביכול נשכח בהם, שם בכפיה ובחוסר הרצון, שם נמצא האלקים. ומי שתמיד מודד ובוחן ומתכוון, יגלה כי כמו כל דבר אחריו רודפים, גם האלקים יברח.