הרב שלמה וילק

טוהר הנשק והמזבח

הרב שלמה וילק

התלמוד הירושלמי מספר כי רגבי האדמה מהם יצר הקב"ה את האדם נלקחו ממקום המזבח. הסיבה לכך היא הכפרה אותה יצטרך האדם בחייו כדי להתקיים. כל חומר סופו להתבלות ולכלות, כל חומר מועד לחטא ולמוות, ורק הכפרה מועילה להחיות אותנו מחדש, להאמין באפשרות התיקון והכפרה.

  

הגיעו בני האדם ונטלו את שאר המחצבים מן הטבע, לקחו את המתכות ועשו מהם כלי מלחמה, נטלו את הנפט לעשות ממנו תחרות ושנאה וזיהום אויר, השתמשו בזהב וביהלומים ובפחם לתחרות ולרדיפת עושר ותענוגות. הקב"ה ברא אותנו מן האדמה, מן המקום הפשוט וחסר היומרות אבל אנחנו אפילו את האדמה הפכנו למקור למלחמות ולשנאה, ואת האבנים שהיו מקום לקרבן של כפרה הפכנו גם לכלי מלחמה להעלות קרבנות של שנאה ולא של אהבה.

  

פרשת השבוע שלנו מבקשת שלא להניף חרב על אבני המזבח, לא לבנות אותן גזית. הנפת החרב דומה להפליא להנפת חרב של מלחמה והמזבח מבקש להתרחק מכל הנפת סכין. לא ישא גוי אל גוי חרב. המזבח מבקש להמשיך ולהיות מקום של עמידת האדם, של כפרה ואהבה, והחרב מסמלת את ההיפך. גם בבגדי הכהנים אין מתכת, רק אבנים.

  

שלמה המלך מרחיב את העניין ובכל ההר לא נשמע קול ברזל בשעת בניית המקדש. שלמה מבקש מקדש שכולו עשוי משלום, לא רק מזבח. אולם בבית המקדש עצמו יש הרבה כלי מתכת, ציפוי זהב וכלי נחושת. על המזבח עצמו לא עולים כלי מתכת כלל, אפילו לא סכין השחיטה, לכן מולקים את עולת העוף ולא שוחטים אותה ואת הבהמות שוחטים ליד המזבח ולא עליו, אולם במקדש יש מקום לכלי מתכת. הסכין והחרב וכלי הסיתות מסמלים את האלימות, אך כאשר נוטלים את המתכת והופכים אותה לכלי קודש שיש בו רק ברכה, אז המתכת מתתקנת.

  

השו"ע פוסק כי אין להיכנס לבית כנסת עם סכין ארוכה, משום שבית כנסת הוא מקום שלום, וסכין היא כלי אלימות. גם הפוסקים האחרונים דנו לגבי הכנסה של כלי נשק לבית כנסת, ופסקו כי רק מסיבות בטחוניות מותר, ואם אין ברירה ומכניסים נשק, אז שיהיה מכוסה ובלי מחסנית.

  

וצריך לשאול מדוע לא לחשוב הפוך, שדווקא סיתות אבני המזבח בחרב הוא תיקון לחרב? מדוע לא נרומם את החרב למקום של בניין וכפרה, ובמקום זה אנו מתבקשים להשאיר את החרב בחוץ? מדוע רובה הגליל הצה"לי אינו כלי קודש, הרי מדובר במלחמת מצווה?! בדרך כלל אנו מבקשים שלא לברוח מן החיים, אלא לקדשם ולהפוך את מה ששלילי ודבר חיובי. ומדוע לא כאן? ואם אי אפשר לקדש את המתכת, מדוע כלי מתכת מותרים בבית המקדש?

  

התורה וחכמים יוצאים כנגד טהרנות מוגזמת לכל כיוון. המתכת ושאר המחצבים משמשים אולי למלחמה ומאבקים, אבל המלחמות והמאבקים גם מקדמים את העולם. לולי החרב לא היינו יכולים לקצור את השדות ולא להתגונן מפני אויבים, ולולי הזהב והיהלומים היה העולם מקום יפה הרבה פחות. איננו צריכים להתנצל על כלי המלחמה שלנו ויש לסכין השחיטה מקום בבית המקדש, אפילו מקום חשוב. אולם אסור לקדש אותם, להפוך את כלי המלחמה למושגים כמו קדושת הנשק. בסופו של דבר על המזבח אין להם מקום. יש מקום לתחרות ולמאבק, יש מקום להתגונן ולנצח, אולם אין מקום להפוך זאת לאידיאל. במקום העליון יותר אין הצדקה לכלי המלחמה והם טמאים ומטמאים את מקום הכפרה. צה"ל מבטא את תקומת ישראל ואת הגאולה, ואת הר הבית כבשו לוחמים שנשק בידיהם, אולם המזבח, שהוא היסוד של בית המקדש, לא יבנה במתכת של מלחמה, בתותחים, במטוסים או באלימות. את ההר כבשנו בכל כלי המלחמה, את המקדש נבנה רק באבנים של שלום, באבנים שלמות. זו הסיבה הפנימית, הרוחנית שנעצרנו בהר ולא יכולים היינו להגיע אל כיבוש הקודש עצמו, אותו אפשר רק בשלום. רק כאשר נכתת את החרבות לאיתים ואת החנית למזמרה. וכל עוד איננו מסוגלים להגיע אל השלום הזה כי כיתות חרבות לאיתים חייב להיות הדדי, נשאר ללא הכפרה.

 

(צילום התמונה: דובר צה"ל).