הרב שלמה וילק

עזות דקדושה - לפרשת מטות-מסעי

הרב שלמה וילק

 

 

 

קשה מאוד לקרוא את פרשות השבוע שלנו. ישבנו במדבר, ערב הכניסה לארץ, ואנחנו כבר מחלקים

את השלל. פרשה רוויה אלימות, כאילו היא התוצאה של מעשה פנחס. האלימות גולשת אל המילים,

נדרים הם אלימות מילולית, מילים חדות, מחייבות, קשות, שהתורה מבקשת לפרק. ואז כובשים את

מדין ופסוקים רבים עסוקים בחלוקת השלל, וזו אלימות שהיא המשכו הישיר של מעשה פנחס, רק

גרוע יותר – כזבי עשתה מעשה, ומה עשו המדינים כולם שצריך לנקום בהם? וממשיכים בחלוקת

השלל שכבר נכבש ובחלוקת הארץ שטרם נכבשה. ולבסוף, במין תפנית מוזרה, לפתע התורה דואגת

שהדם יחניף את הארץ, ולכן צריך ערי מקלט. פתאום מתגלה טהרנות, דאגה לנרצחים יהודים,

לרשלנות פושעת, לאחר שהאלימות גלשה רחוק כ"כ. שתי הפרשות הללו צריכות להיות קשות מאוד

לקריאה, שהרי אם המדיינים היו קיימים היום, או אחד מן העמים ההם, הם וודאי היו מציינים יום אבל

על כל שמחה שיש לנו.

 

אבל אפשר לקרוא את הפרשה בעיניים אחרות לגמרי. לא מדובר באלימות אלא בקדושה. הקדושה

יש בה משהו כוחני, חזק מאוד, מקטין ומצמצם אל מול האדם. נדרים יש בהם קדושה, לכן צריך לנהוג

בהם במשנה זהירות. בכלל, קדושה דורשת זהירות גדולה, אך אסור שהפחד מקדושה יבריח

אותה,כמו שקרה בדורות שלנו. אנשים קדושים עשויים להיות רוצחים, אנסים, אלימים, משום

שהמרחק בין טומאה לקדושה הוא בלתי נראה, והם עשויים מאידך להיות נדיבים וטובים וענווים.

וכיוון שאיננו יודעים לשער את המרחק, הופכים כל הקדושים לקדשות, וכבר אסור לדבר על קדושה

ועל מנהיגות וחזון.

 

גם כיבוש הארץ הוא השימוש בכח כדי להשיג קדושה. אולם, השימוש הזה בכח להשגת קדושה חייב

להיות צודק. זה רש"י הראשון על התורה, וזה מה שחז"ל מלמדים אותנו על היחס בין רומי לירושלים,

שם הזכות על הארץ מושגת רק אם אנו ראויים לה,ואז הכח יכול להיות קדושה. אכן, כל אדם יכול

לטעון לקדושה כדי להצדיק את הכח, אולם ההיסטוריה לימדה שזה לא משנה בכלל, כי בסוף אם

האלימות הייתה לא מוצדקת היא לא תוביל לקדושה, וממילא לא תתקיים. וכל עוד יש בהשגת

הקדושה מרכיב של אלימות היא לא תיכון ותמיד תחרב.

 

זו הסיבה שבתי המקדש נחרבו, ושגלינו מהארץ. איננו מסוגלים להפעיל כח שהוא לגמרי עזות

דקדושה, וכאשר הכח הופך לאלימות הוא תמיד משחית. המסקנה של העולם המערבי היא לא

להפעיל כח כלל, לוותר מראש כדי שלא להגיע לאלימות. האמונה היא כי הכח החזק יותר, כח

שבהכרח לא הופך אותך לאלים הוא הוא האיפוק. אלא שהאיפוק מאפשר לרשע לעלות, וסופו של

המאופק להיות רצחני. איפוק יכול להיות גרוע מאלימות.

 

זו אחת הטרגדיות הגדולות ביותר שיש לפנינו. עקרונות הפעלת הכח הם המכשול המרכזי העומד

בפני העולם המערבי, הקשור בין המוסר של ההווה, המוסר הבודהיסטי, שלא מרשה אלימות כלל,

ובין המוסר ההיסטורי שדורש צדק על פני המוסר, ובין המוסר של הנצח הרואה בכל טוב. לתורה לא

נראה שיש פתרון, והיא מצווה על האלימות בידיעה ברורה לאן היא תוביל. כמנהגה, התורה לא מגלה

לנו את העקרונות הפילוסופיים, אך עקרון ריסון הכח מובא ע"י הרוצח בשגגה. חברה המסלקת את

הגורמים הכוחניים אל עבר שוליה יכולה להתמודד ביתר יעילות עם הטרור. במקום לדאוג להשפעות

של האלימות על החברה ולתקן אותם, התורה מנסה לבסס חברה המסלקת את האלימות מתוכה

ומגנה אותה, אפילו אם היא בשוגג. רק אז אפשר להשתמש בכח, בחברה לא אלימה. וגם אם לעולם

לא נוכל לעשות זאת בצורה מלאה, אין לנו ברירה אלא לטעות. מי שיפחד לטעות יושמד כנראה.