הרב שראל רוזנבלט

הנסתרות לה' אלוקינו – פרשת נצבים

הרב שראל רוזנבלט

פרשת נצבים

אלול תשע"ה

 

בפרשת ניצבים נכרתת ברית נוספת בין עם ישראל לקב"ה. כחלק מההתחייבות ההדדית של הברית אומרת התורה: "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". סופו של הפסוק פשוט וברור. את חוקי התורה ומצוותיה עלינו לשמור והמפרשים כולם מסבירים שמוטלת עלינו גם האחריות החברתית לדאוג שכולם יעמדו בהתחייבות זו. אולם תחילתו של הפסוק דורשת הסבר. מה הכוונה בכך שהנסתרות הם לה' אלוקינו? על אלו נסתרות מדובר? ואם הם נסתרות מאיתנו הרי שאיננו יודעים עליהם ואם כן מדוע התורה טורחת לדבר עליהם?

רש"י ועוד מפרשים מסבירים שמדובר על אדם שחוטא בסתר כך שאין לחברה את היכולת לאכוף ולדון אותו על מעשיו. לכן, התורה מודיעה לנו שאמנם מעשי האדם אינם נסתרים בפני ריבונו של עולם והוא זה שיפרע ממנו את הדין.

אולם, הרמב"ן טוען שפשט הפסוק הוא שונה. הנסתרות הם אינם המעשים הנסתרים מן החברה אלא אותם אלו שנסתרים מן האדם בעצמו, היינו מעשי השגגה. מפרשי הרמב"ן מצביעים על כך שזה בעצם גם פרשנותם של מסדרי תפילת יום הכיפורים שהרי בוידוי אנו אומרים:

"...את הגלויים לנו כבר אמרנום לפניך והודינו לך עליהם ואת שאינם גלויים לנו, לפניך הם גלויים וידועים. כדבר שנאמר: הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם..." (מתוך תפילת יום הכיפורים)
אם כן הרי שהנסתרות עליהם מדובר הם המעשים הנסתרים מתודעתו של האדם. בדברים אלו אנו בעצם אומרים שכל שאנו יכולים לעשות הוא להודות על מעשינו הרעים אותם אנו מכירים ולנסות ולתקנם. אך ישנם מעשים שבעצם איננו יכולים להתוודות עליהם מכיוון שאנו לא יודעים עליהם.

אולם כאן בעצם עולה השאלה – אם אכן איננו מכירים ויודעים על החטאים האלו מדוע עלינו להזכירם? מדוע התורה טורחת לומר לנו שה' יודע את הנסתרות?

דומני כי בדברים אלו טמונה רצון עמוק שמבקש שהטהרה תחול לא רק על התחום שאנו מודעים אליו אלא גם על התחום של התת-מודע, ונסביר את הדברים.
אמנם רק את המעשים שאנו יודעים עליהם ניתן לתקן אולם ישנו מרחב נסתר באדם שממנו צפים הרעיונות והמחשבות. המעשים הרעים שלנו אינם נובעים משום מקום. אי שם בתוכינו, בתוך ליבנו, ישנו רצון לא מבורר, מניעים שונים ומגוונים שמניעים אותנו לעשות טוב אך פעמים שמניעים אותנו לבחור בנוח או ברע. משרצון זה עולה וצף שומה עלינו לתקנו ולא לתת לו ביטוי בעולם המעשה. בקשת התשובה העמוקה מבקשת לתקן לא רק את המעשים אלא גם את אותו מקום פנימי בתוכינו. בעצם הבקשה כאן היא לא לתיקון המעשים אלא לטהרת הלב. אכן זהו תחום ערפילי שקשה לשים עליו את האצבע ולטהר אותו באופן מכוון על ידי האדם. הכח לטהרת הלב ברמה העמוקה מצוי בידו של ריבונו של עולם.
בהמשך הפרשה מתואר תהליך התשובה של האדם ושל עם ישראל בכלל. בסופו של תהליך התשובה אומרת התורה: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך...". מהי מילת הלב?
הרמב"ן מסביר שהכוונה היא לכך שבכוחו של הקב"ה למול את עורלת ליבו של האדם כך שבטבעו הפשוט הוא יבחר בטוב. במצב זה האדם לא יהיה נתון להתמודדות ומלחמה אינסופית בינו לבין עצמו, בין רצונות שונים הטמונים בתוכו, אלא ליבו יהיה זך וטהור כך שיוביל אותו לטוב.
דומני שזה גם עומק דברי הרמב"ם בהלכות תשובה שאומר:

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. (רמב"ם, הלכות תשובה ב,ב)
הרמב"ם מציין שהאדם לעולם לא יכול לדעת בעצמו שאכן תשובתו שלימה וגמורה ורק יודע תעלומות הוא שיכול להעיד על כך. מדוע? משום שרק הקב"ה הוא שרואה את הנסתרות, הוא שרואה את האדם פועל אפילו בזמן שהאדם עצמו איננו מודע למעשיו. הקב"ה הוא בוחן כליות והוא רואה את הלבטים הפנימיים של האדם.
בקשת התשובה העומדת בפנינו בפרשת השבוע היא אפוא זו המבקשת לשנות גם את טבע האדם ולא רק את מעשיו, לטהר את הלב ולא רק לשפר את הדרכים. זוהי בקשתו של דוד המלך בתפילת התשובה שלו: "לב טהור ברא לי אלוקים" וכמו שמסביר ר' צדוק הכהן מלובלין שהמילה 'ברא' מכוונת לבריאה כמו בבריאת העולם בה העולם נברא יש מאין, כך מבקש דוד המלך מריבונו של עולם שיברא בקרבו לב טהור.
על דרך הסוד אפשר להציע אפשרות נוספת. שאנו עומדים לפני ה' ביו"כ ואומרים "הנסתרות לה' אלוקינו" איננו באים (רק) לבקש את טהרת הלב אלא זוהי סיבת הסליחה והמחילה. אנחנו חושפים בעצם את חולשתנו האנושית המובנית. אנחנו חוטאים ונופלים מעצם טבענו בבחינת 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. וזה מחמת עצם ברייתנו שאתה ה' בראת. כך הקב"ה ברא אותנו. 'הנסתרות לה' אלוקינו'. במילים אלו אנו מבקשים לעורר את האמפתיה האלוקית על מנת שנזכה לסליחה ומחילה. הקב"ה שותף איתנו בחטאינו שאיננו יודעים ומכירים מעצם ברוא אדם עפר מן האדמה. אין כאן הטחת דברים כלפי מעלה חלילה אלא הודאה בחולשה האנושית מתוך שותפות עם הקב"ה. אנו מבקשים מהקב"ה שיסלח וימחל משום שאנחנו עפר מן האדמה וה' עצמו שותף ביצירה זו.
סוד זה נמצא בדברי רש"י על הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך":
ושב ה' אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הִכְתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות... כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו. (רש"י, פסוק ג).

 

שבת שלום,
שראל