הרב שלמה וילק

ערך החיים ונוער הגבעות

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

נשמות מעולם התוהו

 

עד שבאה היהדות לעולם, היה אלהים אלהי המוות. החיים, כך סיפרו המיתולוגיות, מבדילים את האדם מאלהיו ומרחיקים אותו מן הקדושה. אולי החיים הם נסיון שצריך להתגבר עליו, אולי איזה אלהים רע חמד לצון וברא את החיים, אולי משום שנשברו הכלים הרוחניים והתפזרו ניצוצות הנפש אל עולם החומר הרע. משבאה היהדות לעולם היא החלה להאמין בחיים, בעצם הקיום וביצורים החיים, ואלהים הפך לשונא מוות. תורת ישראל לא יצרה מרחבי קודש חדשים, אלא מרחבי חולין, עשרה טפחים של חיים שמעליהם עומדת שכינה. והשכינה נזהרת מלגעת בארץ, כלולה בשם שד"י – שאמר לעולמו די, כדי שלא לבטל את החיים.

 

היו אצלנו שראו את החיים כנטל שעלינו לשאתו כדי לזכות לחיי עולם, אחרים ראו בחיים דווקא ערך בו מיטיב הקב"ה ליצוריו, ויש שסברו שהנשמה ניתנה בנו כדי לרומם את החומר שהוא העיקר. אולם מעולם לא היו מי שהפך את המוות לנערץ, וכליון הנפש היה בעיקר בויתור על היצר כדי למצוא חיים. דעתי היא כי החלטתם של חכמים בעליית בית נתזה בלוד כי בשלש עבירות יהרג ואל יעבור לא באה כהכרזה של מסירות נפש אלא כקריאת התנגדות לדור שהיה נכון למות על כל ערך יהודי, וכינוס בית נתזה היה למעשה כינוס של הצלת העם היהודי ממוות מיותר על קידוש השם. אחת ההוכחות לכך היא כמובן תוכחתו של רבי יוסי בן קסמא לרבי חנינא בן תרדיון המקהיל קהילות ברבים ומסכן את חייו בתואנה כי 'מן השמיםירחמו'. רבי יוסי רואה בכך דברי הבלים שאין בהם טעם! (ע"ז יח ב).

 

התקשינו לאורך הדורות עם הרעיון הקשה הזה, שהרי דת ואידיאולוגיה שאינה תובעת ממאמיניה את המוות תתקשה לדרוש מהם למסור את חייהם בעבורה. ולכן, למרות שהתנ"ך הבטיח את העולם הזה למאמיניו ולא הזכיר כלל את העולם הבא, חכמי ישראל החזירו את העולם הבא לשיח הדתי, ולמסירות הנפש שבמוות העניקו משמעות וקדושה. אל מול קדושת החיים עמדה נבואה משה שחיברה בין שומני הגוף לחטאים, ובין השפע שניתן למרד ולריחוק שבא בעקבותיו. לא הצלחנו לחיות חיי קדושה בשמחה ומרוב כל, ונאלצנו לא רק לחיות חיי עוני וצער, אלא גם להצדיק אותם ולקוות כי יבוא יום, בעולם אחר, בו נוכל ליהנות בלי חשש. בכוכבי אור, אמת ואמונה ט, אומר רבי נחמן כי התפילה לא נועדה כדי שנקבל צרכי הגוף, אלא כדי שנקבל אותם בלי שיגרמו לריחוק מהקב"ה שמעניק אותם.

 

ובעוד הנוצרים והמוסלמים קידשו את המוות והאמינו כי מסירות נפש לאלהיהם מחייבת נהרות של דם ואש שיטהרו את העולם מן החומר, לנו היה די בנר קטן להאיר ולחמם את בית המדרש, כפי שביאליק כתב בהתרגשות גדולה בשירו המופלא 'אם יש את נפשך לדעת'. והנה באו ימים בהם יהודים עסוקים בפולחן של מוות. ממקום של טומאה הפכו קברים למקום עליה לרגל ולדרישה אל המתים לברכה (ודרישה מן המתברכים לכסף למימון חצרות מושחתות), הצבא הפך למקום עיקרי ויחידי לממש בו ערכים ואמונה בעידוד מפעל המכינות הקדם צבאיות, בתי הקברות הצבאיים מחושלים באהבה ובאחדות בעוד האוניברסיטאות ומכוני המחקר והתעשיה נתפסים כחסרי ערך רוחני ואולי אפילו כמזיקים לעולם הרוח. ולבסוף, בלי להבין כיצד התרחש הגלגול במדרון החלקלק של המוות, קיבלנו חבורת נערים הנוטשים את החיים, הן בסיכון החיים והן בנכונות לרצוח בשם אמונתם. נערים ונערות הרואים בערך החיים עניין בורגני, ונמשכים אחרי הרומנטיקה של הכליון. האחים המוסלמים שלנו.

 

זה לא מכבר ציפינו מהצעירים להיות סוציאליסטים, מתקני עולם, מורדים בבורגנות הקפיטליסטית ע"י שנאת הרכוש והקוסמופוליטיות. המורדים ההם יצרו עולם נורא, ובשם האידיאלים שלהם נרצחו עשרות מיליונים על מזבח אידיאולוגיות סוציאליסטיות קיצוניות. הקפיטליזם כבר לא רלוונטי בעולם של הצעירים שלנו, וגם הוא כבר בורגני. עתה הגיע עידן הפשיזם הרומנטי היהודי. הצעירים הללו לועגים למחשבה שיש להם רב ומנהיג או מבוגר אחראי, אולם הם התוצאה השטנית של העיוות הלאומני הפושה בחברה הישראלית, של האפליה והגזענות. הם גם המוטציה הרעה של האינדיבידואליזם הפוסט מודרני הבז לכללים וממאן לקבל כל ערך כמוחלט או נעלה, ותוצאותיו אצלם הם 'אני ואפסי עוד'. הם התוצאה של הזלזול והמאבק של כמה מרבני הציונות הדתית בטכנולוגיה כביטוי ציוני והגעגוע לאדמה ולצאן. הם פרי הבאושים של החברה כולה, וגם של החברה הדתית על כל חלקיה. הם הקריקטורה שלנו, והם קוראים לנו לעשות תשובה, לבדוק כיצד נוכל להיראות טוב יותר גם במראה מעוותת.

 

ולכל אלה הצטרפה הרומנטיקה של המוות כעיוות ניאו-חסידי. הילדים הללו הם השוליים של התנועה החסידית-דתית-לאומית, זו הרואה במה שמחוץ לישוב את העיקר, שמבקשת להיות בעל התפילה של רבי נחמן, או אחד משבעת הקבצנים. החיים עצמם הם בורגנות, וצריך לערער עליהם, לבקש להיות נכה ובור, כי החכם הוא כופר בעיקר והאסתטי מכוער. לחיות מחוץ לחיים, למות בתוכם, להיות יש שבאין ואין ביש. החסידות בעצמה הפכה לשיא הבורגנות הדתית, לשביעות הרצון, לבינוניות, לטקסיות יתר, והם מבקשים לחזור אל התוהו שלפני הקיום, אל ביטול היש מתוך אכזבתם ממנו, להיות צ'ה גווארה בלי ששמעו עליו מעולם, אבל תמונתו על החולצות האדמות די בה כדי לעורר בהם געגוע אל התוהו הטרוריסטי.

 

את התנועה המעוותת הזו לא נעצור בעזרת התחרות האיומה בין ראשי המחנה שלנו האם להוציאם להורג או רק להתנער מהם. נתקן אותה בשתי דרכים בלבד, בתיקון עצמי ובהכלה.

 

החברה שלנו חייבת לשאול את עצמה שאלות ביחס לקריקטורה שלה, להבין שאמירות לאומיות מסוימות, נכונות ככל שיהיו ברובד רוחני וחינוכי, הופכות לשנאה ולבורות באזני הצעירים. אנו חייבים ללמוד וללמד שאידיאלים משמעותיים ונשגבים חייבים להיות מוכלים בכלים פוליטיים וחברתיים ואסור להשליכם מעולם התוהו אל החיים בלי מיתון וצמצום. לחנך כי אמנם הגיעה זמן הגאולה אבל השבועה לבל נעלה כחומה ונמרוד במוסכמות העולם טרם בטלה לגמרי. להזכיר כי האדם כולו נברא בצלם, ואותו הצלם לא ניתן לביטול לעולם. לחנך למתינות ולהתגאות יותר בבוגרים שלנו שהפכו לאנשי רוח ומדע מאשר לחיילים, בלי להפחית בחשיבות השירות הצבאי.

 

ועוד יותר, מדובר בנערים שעולם התוהו שלהם נמדד בהפרעות קשב וריכוז, בחוסר יכולת ללמוד ולהעמיק, ברצון מעשי ולא עיוני. לאסונינו הם הפכו להיות ה'תפוחים הרקובים' של הישיבות התיכוניות והם האכזבות של הוריהם. חלק גדול מהילדים שלנו אינו מוצא את מקומו במוסדות הרוחניים וההלכתיים שבנינו, אולם רובם יסתגל אליהם לבסוף. עם האחרים אנו מתקשים להתמודד, בעיקר משום שבמקום להתאים את המוסדות להם, אנו מנסים לדחוס את הילדים הללו למוסדות הקיימים. בסוף כמה מהם נותרים עם יסודות התוהו שבדת ועם רגשות כעס ושנאה של אלו שנדחקו לשוליים ומוצאים מקור עוצמה ושליטה מחוץ לישוב. המוסדות הדתיים הבורגניים חייבים לעבור שינוי, להתחדש ולהסעיר, להתנער מאבק הזמן, ללמוד מן הצעירים כדי שנוכל ללמדם. אם נשיב לב אבות על בנים, ישוב לב הבנים אל אבותם.