הרב חנניה שוורץ

השם הנכתב והשם הנקרא

הרב חנניה שוורץ

 

 

 

גם בפרשתנו ממשיך לו מסע השכנועים של הקב"ה, בנסיונותיו העקרים לשכנע את משה לקחת על עצמו לבד את תפקיד הגואל. בפרשת שמות ראינו כי מתוך העיקשות של משה הקב"ה מוסיף למערך הגאולה את מטה משה, לימים מטה האלוקים, ואת תפקיד הדובר כאהרון אחיו. נראה שאילולי סירובו של משה לתפקיד הגואל, לא היה צריך את אהרון כדובר ולא את המטה כמבצע האותות והמופתים. בפרשתנו, אחרי הכישלון הראשון של השיחות הדיפלומטיות של משה עם פרעה, נראה כי הקב"ה מנסה שוב לבודד את משה מאהרון ולהטיל עליו את כל התפקידים- הנביא והדובר:

 

(י) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:
(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(יב) וַיְדַבֵּר משֶׁה לִפְנֵי יְדֹוָד לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
(יג) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(שמות ו)

 

הקב"ה פונה למשה בלבד ומשה חוזר על טענותיו בסנה שהינו ערל שפתים ואז בלי להיכנס לדין ודברים מחודש, הקב"ה פונה שוב למשה ואהרון גם יחד. אחרי פרשיה קטנה זו, מתחיל רצף מפתיע של שושלות משה ואהרון שמתחילה בכלל מצאצאי השבטים הגדולים- ראובן ושמעון, ולאחריו לוי וייחוסם המדויק של בני עמרם, שהפסוק מדגיש פעמיים את הייחוס- "הוא אהרון ומשה...הם המדברים אל פרעה...הוא משה ואהרון". מיד לאחר פרשיית הייחוס מופיעה פרשיה קטנה נוספת:

 

(כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כט) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְדֹוָד דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
(ל) וַיֹּאמֶר משֶׁה לִפְנֵי יְדֹוָד הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

 

(א) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:
(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
(שמות ו-ז)

 

שוב חוזר הפצרת הקב"ה במשה להנהיג את העם מצד עצמו בלי אחיו, וסירובו של משה, ובאמת מכאן והלאה אהרון הופך לחלק בלתי נפרד של גאולת ישראל.
לאור הויכוח המתמשך בין משה לקב"ה, מתגלה כי הקב"ה חפץ מאד בהנהגה יחידאית של משה. אנסה להציע רעיון לחשיבותו המרובה של ההנהגה היחידאית מצידו של הקב"ה.

 

בראשית פרשתנו, הקב"ה מגלה למשה כי ישנה כאן התגלות חדשה של ההנהגה האלוקית, שם חדש- הוי"ה, שלא נודע לאבות ונודע אך ורק למשה. שם הוי"ה מייצג בספרות הסוד את המהות הפנימית של הגילוי האלוקי, בשונה מ"א-ל שד-י" שמבטא את ההתממשות עצמה של הכוח האלוקי, כמביא השפע הגשמי, אלוקי הברכה בעולם. משה הוא המגלה הראשון של שם הוי"ה ואולי אף המייצג היחיד שלו. אפשר לראות הקבלה בין פעולותיו של משה לבין הפעולה האלוקית. הייצוג הבולט ביותר של הקב"ה ביציאת מצרים הינו "יד ה'". היד של הקב"ה היא "האיבר" המרכזי של הקב"ה שדרכו הוא גואל את ישראל ("ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים", "וגאלתי אתכם בזרוע נטוי" וכו'), וכך גם במשה, ידו היא שאוחזת במטה, שמצטרעת, שמחוללת את המכות, קורעת את הים, ומנצחת את עמלק. המטה והדומיננטיות שלו רק מדגישה את היד והיא כמו "ידא אריכתא" של משה. הידיים האלוקיות ככוח הפריצה והגבורה האלוקית, מתבטאת בידיו של משה. תודעה זו דומה לתפיסה המצרית הפרעונית שבהם המנהיג וגם האליל אוחזים במטה הרועים כמבטא לכוחם והנהגתם הבלתי מעורערת.

 

את אותה ההקבלה ניתן לראות בגילוי שם הוי"ה. ידוע לנו הפיצול בין השם הנכתב לשם הנקרא, בין הוי"ה לאדנות. ישנם רגעים נדירים ובמקום המקדש בלבד שבהם מתגלה שם הוי"ה בלי הכינוי שלו, חשוף ואחד, בלי השניות של עצמות וגילוי. משה אמור היה להיות גם הנביא וגם הדובר, או בצורה יותר בוטה- "וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹקִים"(ד,טז) גם האלוקי וגם הפה המגלה שלו. הקושי של משה להתגלות, להנהיג, הוא הקושי האלוקי להתגלות, שהרי גם הקב"ה נסתר ונשכח בתוך גלות מצרים. הרצון האלוקי להגלות החוצה לעולם, הוא הרצון של הקב"ה שמשה ,כמייצגו ומכירו, יעיז להתגלות, להופיע. כמו שחז"ל כינו את הקב"ה בעיתות גלות כאילם- "מי כמוך באילמים", כך משה הינו כבד פה וערל שפתיים, לא מצליח לתקשר עם העולם, חי בעולמו הפנימי ומלא במאבק מול העולם שבחוץ. הקב"ה רוצה להתגלות בעולם כשם הוי"ה ובלי כיסויו ולבושיו הממצעים, לחשוף את עומקו ו"עולמו" הפנימי. כדי שזה יתרחש הוא מנסה להעביר את אותו תהליך בייצוגו, במשה, שילמד שאפשר לגשר על הפער בין הפנים והחוץ, ולגלות את כל מכמוניו בלי לתקוע תריס בין העולמות, בלי ליצור דואליות שמנציחה את בדידותה של הפנימיות הנסתרת. מתוך כך ניתן להבין את העיקשות האלוקית החוזרת ונישנת לגרום למשה להנהיג לבדו בלי אחיו.