הרב שלמה וילק

פרשות ויקהל - פקודי

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

 

חלק גדול מהחיים שלנו עסוק במבנים חברתיים. האדם אינו אי בודד, אלא חיה חברתית, ואחת היצירות החשובות ביותר של הטבע היא הערבות ההדדית של היצורים החיים. בעלי חיים, כמו בני אדם, מתקבצים בלהקות כדי להגן ולשרוד, וגם כדי להקריב מעצמם. ואם פעם חשבו שרק אצל בני האדם הקהילה מאפשרת גם נתינה וחסד של אמת ללא כוונת רווח, הסתבר כי גם בקרב בעלי חיים שונים יש סוג של קהילתיות שיש בה כוונות טובות ולא רק קהילת אינטרסים. יש שניסו להסביר כי ההבדל בין בעלי חיים לבני אדם הוא המדינה – ארגון קהילתי כ"כ גדול מתאפשר רק אצל בני האדם, אולם השאלה היא מה יתרונה של המדינה על פני הקהילה? מה נותנת המדינה לבני האדם שלא נותנת הקהילה? האם מדובר רק על הרחבה של הקהילה – הגנה טובה יותר, ערבות משמעותית יותר? הרי המדינה הזו היא דווקא גנאי לאדם, הנאלץ לבנות קהילת אינטרסים שאין בה ערבות אמיתית המבוססת על היכרות ואינטימיות.

 

המדינה אמנם מאפשרת צבא חזק יותר, ובעולם תחרותי אינטנסיבי ברור שכל קהילה תנסה להיות גדולה וחזקה יותר עד שהמדינה היא פשוט הכרח אבולוציוני של בני האדם, אלא שאין בה כל מותר האדם מן החי. יתירה מזו, המחיר שמשלמים כשמקימים מדינה הוא הפיכת הסולידריות החברתית למנגנון ביורוקרטי שמבוסס על חוקים ותקנות ולא על אנושיות. מדינה אינה יכולה להתנהג כקהילה המבוססת על אמפתיה והיכרות אישית, וגם לא על הרצון להיטיב. מדינה מבוססת על רצונו של היחיד להתחלק בעושרו ואושרו עם הכלל כדי למנוע מהפכות ולהביא לשקט. בקהילה הדל והמסכן יקבלו עזרה כלכלית או רפואית, ויחד איתה גם אמפתיה. במדינה העזרה הכלכלית עשויה להיות גדולה יותר ובהיקפים משמעותיים יותר, אבל היא לא תלווה באמפתיה. יש שיגידו שלא חשובה האמתפיה, אלא העזרה החומרית, אולם אנו יודעים שעזרה חומרית ללא אמפתיה אינה מספקת ואפילו מזיקה.

 

זה מה שקרה לחברה העולמית מרגע שבחרנו להפוך את הלאומיות לעיקר ונתנו בידי המדינה את ההגמוניה של החסד ורווחת הפרט – רווחת הפרט עלתה מאוד, אולם לא בהכרח הפכה אותנו למאושרים יותר, דווקא משום שהסולידריות ההדדית מתבטאת במשרדי ממשלה ופקידים ולא בחברות שיש בה הענקה ומסירות. גם המשפחה נפגעה מאוד, משום שהיחיד לא זקוק לה כדי לחוש בטוח, ואת אבא או אמא יכולה להחליף הממשלה ע"י תמיכה ותקציבים והקלות במס וכו'.

 

משה מקהיל את ישראל כדי לומר שני דברים: שבת ומשכן, וחז"ל אומרים כי נסמכה פרשת השבת למשכן כדי לומר שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. המשכן מסביר מדוע צריך מדינה, לא משום שהמדינה היא הרחבת הכוחות והסמכויות של הקהילה אלא כדי לבנות משכן בו יש נוכחות אלקית. אלקים שורה בתוכם, משום שהמדינה היא הנכחת הסדר והמוסר בארץ, היא מסמלת את מידת הדין בעולם. המילה 'מדינה' שורשה במילה דין, תפקידה לשמור על הסדר ולא על החסד ורק בחברה כזו אלקים שוכן. אולם, אומר משה, מלאכת הקמת המשכן אינה דוחה את השבת שיסודה במשפחה ובקהילה. החסד מתבטא במבנה הקהילתי המשפחתי והקהילתי ואילו המדינה והמסגרת של העם בתוכה הם יסוד כסא ה' בעולם. יסוד כסא ה' עומד על הדין, האמת והשלום, כלומר החיפוש אחרי הסדר והכללי ולא הפרטי, והאמת המגיעה מתוך כל ההשקפות והדעות והמנהגים. והשבת הקהילתית קודמת למשכן הציבורי וכדי להפוך את השבת לציבורית יש לעשות עירוב חצירות – להפוך את הקהל לקהילה.

 

שני הפנים הללו נמצאים גם בהלכה. יש המחברים את ההלכה למדינה ולכלל, ואז ההלכה היא סדרי דין ומשפט, כללים קבועים וברורים שאינם מתחשבים במציאות שונה. ויש הרואים בהלכה את רשות היחיד, את הבית היהודי ואת הלכות בית הכנסת והקהילה, ואז מבקשים שההלכה תהיה רק חסד ולא דין. מסתבר כי כרגיל העולם היהודי כולל את שניהם, ומלאכת שבת אינה דוחה את המשכן. הדין חייב להיות קשור לחסד, אחרת אין העולם יכול להתקיים. העולם נברא במידת הרחמים, בתווך בין חסד ודין, בין קהילה למדינה.