הרב שלמה וילק

עולם הפוך ראיתי

הרב שלמה וילק

 

 

 

לכל חג יש עניין אחד ומיוחד. יום דין, יום כפרה, ימי שמחה, ימי חירות, ימי תורה, ימי אור, ופורים הוא ימי מאבק. מכל הימים האחרים דומני כי דווקא המאבק מאפיין את ישראל יותר מכל. הרי הורתו של העם הזה הייתה במאבק בין יעקב למלאך, ומכאן ואילך אנו מבקשים לישב בשלווה אך מיד קופץ עלינו רוגזו של מישהו, או ליתר דיוק רוגזם של כמה. ובדרך כלל, ממש כמו במגילה, הקב"ה שותק, ואנו מתמודדים ונאבקים, ולבסוף מבינים כי השתיקה הזו היא שהצילה אותנו.

 

מכל דרכי המאבק, התפילה בתענית אסתר, הדורון במשתה אותו עושה אסתר להמן ולאחשוורוש, והמלחמה בערי מדי ופרס, הניצחון הגדול ביותר על עמלק הוא כי בני בניו מלמדים תורה ברבים. בסופו של דבר אפשר להיאבק, להשמיד, להתחנן, לשחד, אך הניצחון הסופי הוא כניסתו של עמלק לבית המדרש. כמה מגדולי האחרונים מסבירים כי זו הסיבה שהגמ' בבבא בתרא נותנת סימן לארבע סוגיות קצרות, את ראשי התיבות עמל"ק. מחיית זכרו של עמלק תצלח רק כאשר נגיע למצב בו אי אפשר להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. אם אני הייתי עמלק, מה שהיה מכעיס אותי יותר מאשר המצווה להשמיד אותי, זה שמשתמשים בי כסוגיא תלמודית.

 

מגילת אסתר היא למעשה סאטירה פוליטית, שהמחבר האמיתי שלה הוא הקב"ה, העומד מלמעלה ושוחק. פוליטיקאים משחקים משחקי כבוד, עושים תחרויות יופי, זוממים להשמיד, זוכים במשרות מכובדות, נוסעים בסוסי שרד ממשלתיים. נשות פוליטיקאים מתבקשות להיות קישוט לבעליהן, או משתלטות על הממלכה מאחורי הקלעים, או מעודדות את בעליהן להכין עצי תליה לאויביהם הפוליטיים. איש אינו נקי במגילה מן הפרודיה המבדחת. אסתר זוכה בתחרות יופי חשובה אך, לפי חז"ל, היא ירקרוקת בת שמונים החוששת מלפעול, מרדכי המנהיג הגלותי המסכן את בניין המקדש ואת שלום יושבי מאה עשרים ושבע המדינות רק בגלל משחקי כבוד, אחשוורוש המוציא כרוז לכל הנשים לתת יקר לבעליהן בעוד הוא בובת משחק בידי סריסיו, שריו ונשותיו, המן שאין נלעג וטראגי ממנו, בקיצור, פרודיה על הפוליטיקה הקטנה של הגלות. אולי זו הסיבה שאלקים לא מוזכר במגילה. הוא הצופה היושב באולם והוא כבר קרא את הסוף ויודע עד כמה הכל מגוחך ומצחיק. הוא יודע שבסוף המן יפסיד ומרדכי יהיה רצוי רק לרוב אחיו, ואסתר תנהל משא ומתן עם חכמים האם לקבוע חג בעוד זרש אינה יודעת שהעץ שבעלה הכין הוא כמו העץ ההוא בגן העדן, עץ הדעת, הממית את המשתמשים בו. והוא, ריבון העולם, גם יודע שבסופו של דבר בניו של המן יעשו עליה וילמדו תורה בישראל, ובניו של מרדכי שישארו בגלות יתבוללו וישתמדו ויהיו צוררים לישראל. הוא גם יודע כי אנו נתבלבל לגמרי, ונשכח מי ארור ומי ברוך, ונשתטה ונתחפש, ונראה עליונים למטה ותחתונים למעלה.

 

המשנה במסכת אבות מציינת ארבע מידות: אלו האומרים שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, או מידת סדום. אלו האומרים שלי שלך ושלך שלך, זו מידת חסידות, אלו האומרים שלי שלך ושלך שלי, אלו עמי הארצות, ולבסוף אלו האומרים שלי שלי ושלך שלי אלו הרשעים. מידה בינונית היא מידתם של האנשים הרגילים, עליה בנויות זכויות הקניין, וכל סדר נזיקין. זו מידת הדין, שמי שחי לפיה הוא בינוני, ומי שנתקע בה הוא איש סדום. מי שסבור שלי שלך ושלך שלך הוא החסיד, נותן הצדקה, זה שמבין שיש קניין ובעלות, אך יודע שיש מעבר לה. המידה האומרת שלי שלי ושלך שלי היא מידת ישמעאל שאינו מבין כלל את הרעיון של קניין אישי ודורש את הכל, את מה ששלו ואת מה שאינו שלו, וזו מידת בני בניו היום, שידם בכל. אולם מיהם בעלי המידה האומרת שלי שלך ושלך שלי? איזו שיטה משונה זו, ואילו עמי הארצות נוהגים כמותה? המהר"ל מפראג אולי יכול להסביר זאת. בפורים אי אפשר לתת מתנות לאביונים ממעות צדקה, משום שהמתנות בפורים אינם בגדר צדקה, אלא בגדר שיתוף הרכוש, כך פוסק המהר"ל. מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו הם למעשה חלק מן ההפקרות של פורים, מחלוקת הרכוש העמארצית, בה אנו מפסיקים לחשוב לרגע, אין יותר סדר נזיקין, יש עולם הפוך בו האביון הוא העשיר, והעשיר הוא האביון. שלי שלך ושלך שלי. בפורים כולנו עמארצים.

 

וזה אולי מה שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות, בהלכות תפילת השחר. את אלקים לא מייצגים מרדכי ואסתר, אלא האביונים הדופקים בדלת, שהם פניו של האלקים. בשלשת הרגלים אנו עולים לראות את פני השם במקדש, בהדר, בקרבן, בכפרה. בפורים אלקים בא לבקר אותנו בבית, בדפיקה של העני בדלת, לא בהדר ובפאר ובעליונות של המקדש, אלא בעליבות ובחוסר החן של העני. עולם הפוך, או אולי ישר? ואז אנו נבחנים. אם נקבל את העני בעליבות, יהפוך הביקור המלכותי לעלוב, ופני המלך ייראו אלינו כך בכל השנה. אם נקבלו כקבלת פני עליון, נזכה לחג גדול יותר מאשר שלשת הרגלים, חג בו המלך מבקר בביתנו.