הרב שראל רוזנבלט

במקור שלי אני טוב גמור, אבא

הרב שראל רוזנבלט

 

דרשה לפורים

 

'במקור שלי אני טוב גמור, אבא, ושם אני מאמין בעצמי' (אביתר בנאי)

 

מערכה א: הדור קיבלוה – מהות או סעיף מוסרי

 

בסופה של המגילה, בסופו של הסיפור, נאמר 'קיימו וקבלו היהודים' ודרשו חז"ל במסכת שבת 'הדור קבלוה (-את התורה) בימי אחשורוש'. אם כן, מסגרת הסיפור של המגילה ע"פ חז"ל ברורה מאד. תחילת המגילה בייאוש של היהודים מן הגאולה וממילא מן התורה וסופה בחזרה מחודשת אל התורה.

 

סיפור המגילה מתרחש כשבעים שנה לאחר חורבן בית ראשון. שנה זו קריטית משום שע"פ הנבואה בשנה זו הגאולה אמורה להתרחש ועם ישראל יועד לחזור לארצו. עם ישראל בגלות פרס, כמו עם ישראל בזמנו למרגלות הר סיני בהמתינו לרדתו של משה מן ההר, טעה בחישוב וסבר שבושש אלוקים לרדת אל הארץ ולגאול אותם. מתוך יאוש זה בקשו היהודים להתערות בחברה הפרסית ולהטביע יגונם ביין וזאת ע"י הצטרפותם 'לסעודתו של אותו רשע'. חז"ל מבטאים את היאוש הגדול בדרשם את הפסוק 'וכלים מכלים שונים' שמכוונים לכך שהיהודים ישבו במשתה אחשורוש, שתו ואכלו מכלי בית המקדש. לאחר גזירת המן, וכאשר גזירת הכליה מרחפת מעל ראשם, ללא נבואה וללא נס גלוי, עם ישראל חוזר מרצונו הבחירי לעצמו, למהותו הפנימית – לתורה.

 

ע"פ הגמרא בשבת החזרה לתורה בימי מרדכי ואסתר הינה סגירת מעגל שהחל בקבלת התורה במעמד הר סיני. במדבר סיני, למרות שכבר הודיעו קבל עם ועולם 'נעשה ונשמע' החליט הקב"ה לכפות על עם ישראל את ההר כגיגית ולחייב אותם כהכרח לקבל את התורה. שאלות רבות נשאלו ואף תשובות רבות ניתנו על מנת להסביר גמרא זו, היינו את הצורך בכפיה למרות שהיתה קבלה מרצון. על כל פנים הגמרא עצמה מבינה את הבעייתיות בכפייה ואומרת 'מכאן מודעא רבה לאורייתא' ומסביר רש"י שלא ניתן להעניש את בני ישראל משום שאין זה מוסרי להעניש על כך שעברתי משהו שאפילו לא רציתי בו ולא בחרתי בו אלא כפו את החוק הזה עלי. אך התיקון לכפיה זו הוא 'הדור קבלוה בימי אחשורוש' היינו שכעת בני ישראל קבלו מעצמם את התורה ללא כפיה.

 

בהסבר הדברים ברצוני להציג שתי גישות הפוכות זו מזו – המהר"ל לעומת ר' לוי יצחק מברדיטשב (ר' לי"ב) בעל ה'קדושת לוי'. מחלוקת מהותית זו נוכל לבין על רקע מחלוקת חריפה המתנהלת בעולם זה כשלוש מאות שנה.

 

בתחילתו של העידן המודרני חיו כמה הוגים חשובים אשר הניחו את התשתית הרעיונית לכל המודרנה. אחת התשתיות החשובות היא ה virtue שמשמעותה – הסגולה הפנימית. אחד מחשובי ההוגים בהקשר הזה הוא ז'אן ז'אק רוסו אשר הניח כי טבעו של האדם הוא טוב וכי הרע שבו הוא רק תולדות של התרבות האנושית בה הוא צומח. וכמו שמסביר הרש"ר הירש את הפסוק 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' רק מנעוריו הוא רע אך בראשיתו הוא טוב גמור. אולם בנקודה זו נפתחה מחלוקת חריפה בין שני זרמים בעולם המערבי – הליברליזם והטוטליטריזם. המחשבה הליברלית מאמינה כי האדם יכול להגיע לנקודה הפנימית הטובה בכוחות עצמו, מתוך עצמו ומתוך נסיון חייו. הטוטליטריזם לעומת זאת טען כי תפקידו של השליט, של המדינה, להנחות את האדם אל הטוב הזה. על האדם לחיות ולפעול ע"פ הסגולה הפנימית הטובה שבקרבו גם אם הוא כרגע איננו מרגיש אותה או איננו מודע אליה. כמו הסיפור על האוצר מתחת לגשר בווילנא – האדם מוצא את האוצר בביתו רק לאחר שהוא יוצא לחפשו במקומות אחרים. מצד אחד הסיפור אומר שצריך לצאת ולחפש כדי למצוא את הטוב בתוך תוכך. מצד שני, הראשון שסיפר את הסיפור רצה כנראה לומר לאדם שלא יצא לחפש ולבזבז את זמנו לריק ובמקום זאת לשדל אותו פשוט לחיות את הטוב הזה כאן ועכשיו כי הוא כבר קיים כאן ולא באמת צריך לצאת ולחפש.

 

המהר"ל מסביר שהשלד המרכזי של קבלת התורה הוא באמת הכפייה. זאת משום שהכפייה לדבריו מבשרת לעם ישראל שהקשר שלהם לתורה הוא הכרחי. באמת, בעומק, אין כאן מקום לבחירה. ללא התורה אין שום קיום לעם ישראל. ולכן זה לא משנה אם הם יגידו נעשה ונשמע ויקבלו את התורה מרצונם. מעמד קבלת התורה הוא למעשה מעמד שבו הקב"ה מופיע משמים ומודיע לבני ישראל את ייעודם ואת סגולתם הפנימית. אכן, אנו חותרים לכך שגם תהיה הסכמה של העם ולולא כן ישנו סעיף מוסרי קצת פגום בכך שהכל נעשה מכפייה ולכן קשה להעניש על כך. אולם הקבלה מרצון של העם היא לא העיקר אלא הנספח. העיקר הוא להבין שזה לא תלוי בי, ולא בבחירה שלי.

 

ר' לי"ב רואה את הדברים הפוך לחלוטין. לדבריו העיקר הוא הבחירה מרצון של העם ואילו הכפייה היא רק סעיף קטן בצד שמחמת הטבע האנושי ההפכפך שלנו אנו זקוקים גם לחוק יציב שנהיה מחויבים אליו על מנת שלא יהיה נתון לכל מצב-רוח כזה או אחר. האידיאל לפי ר' לי"ב הוא אברהם אבינו ששמר את כל התורה כולה למרות שלא קיבל את התורה אלא שתי כיליותיו נעשו לו כשני ספרי תורה. האדם בנוי מרמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם כנגד רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא-תעשה, שהם ביחד תרי"ג (613) מצוות. ההקבלה בין האדם לבין המצוות ידועה משכבר הימים אולם ר' לי"ב נופח בה הבנה חדשה. משמעות ההקבלה היא שהטבע הפנימי של האדם, ה virtue שלו הוא קדוש, הוא מתאים בהתאמה נפלאה למערכת המצוות וממילא קיום המצוות הוא לו כטבע ראשון. החתירה של ר' לי"ב היא לכך שהאדם יתוודע לטבע ראשוני זה ויבחר ברצונו, כבחירה טבעית פשוטה, בתורה.

 

המהר"ל רוצה לכונן מערכת דתית הכפופה לחוק שאיננה מושתתת על הזדהות פנימית וגילוי עצמי של האדם את סגולתו אלא שהאדם בראש ובראשונה יחיה כך כי זה נכון, כי כך כפה עלינו הקב"ה שהוא בוחן כליות ורואה ללבב. אכן, יש עניין שהאדם בסופו של דבר יקבל מרצונו את התורה אך זוהי רק אופציה שמשלימה את התמונה ולא זו שמכוננת אותה. בעצם בתפיסת המהר"ל הקב"ה הוא שמכתיב את הכל ואילו האדם רק מצטרף. ר' לי"ב לעומת זאת מבקש לראות את האדם כמכונן את הקשר עם הקב"ה. זאת מתוך הנחה שהאדם הוא שצריך ואף יכול להכתיב את הקצב, הוא שבוחר לקיים את התורה.
יש כאן ויכוח מהותי האם קיום התורה מגיע מתוך הכרח או מתוך רצון. המהר"ל מקדש את ההכרח ואילו ר' לי"ב את הרצון. ע"פ המהר"ל על האדם להבין שאין לו באמת בחירה וזה לא באמת מגיע ממנו אלא ממשהו שמעליו ואילו ר' לי"ב חותר לכך שהאדם יגלה בכוחות עצמו, בפנימיותו, את השייכות לתורה ומתוך הרצון שלו יבחר בקיום התורה. לפי המהר"ל פורים בא רק כדי להשלים את כפיית ההר ואילו לפי ר' לי"ב כפיית ההר היא רק ההשלמה למהות האמיתית שהיא פורים והקבלה מרצון. קבלת התורה לפי המהר"ל היא ביטול עצמי ואילו לפי ר' לי"ב היא גילוי עצמי.

 

הנס של פורים מיוחד בכך שהוא איננו נס גלוי אלא נס נסתר. שם ה' לא מופיע במגילה. אולם בראיית הסיפור בכללותו אנו מסוגלים לראות את יד ה' מבצבצת מעבר לאירועים המקריים. בפורים אנו מגלים כי א-להים בגימטריה- הטבע. וכמו בטבע כך ה' שוכן באדם בפנימיותו. כדי להתקשר לתורה לא צריך לברוח מהטבע ומהגוף אלא, כדברי ר' לי"ב, דווקא בתוכם לראות הנסתר.

 

מערכה ב: לבישת השק ובגדי המלכות – מאבק על רצון המלך

 

בחירה חופשית תלויה ביכולת של האדם להתרומם מעל החוק, מעל הסדר הטבעי. מגילת אסתר מהווה בעצם פרודיה על עולם החוק. החוק הוא רק כלי שעבור פשוטי העם נראה כהכרח טבעי ומי שעובר על דתי המלך 'אחת דתו להמית'. אלא שבכניסתה של אסתר אל חצר גינת ביתן המלך, אל קודש הקודשים של הארמון, מתגלה ששם בפנים יש הרבה אהבה והרבה חסד. זהו סיפורו של הקוסם מארץ-עוץ, זהו סיפורו של הבעש"ט על אותו בן מלך שעבר את כל המבוכים עד שהגיע למלך ומשהגיע והביט לאחור ראה כי כל המסכים אינם אלא אשליה. אולם, ניתן להבין שלולא לבישת המלכות, לולא מוכנותה של אסתר להיות מלכה של המלך, ללבוש את הבגדים ולהתנתק הן ממרדכי, הן מהחוק והן מחייה שלה ומתוך רצון להגיע אל המלך פנימה – אכן היתה אסתר משלמת בחייה. הדרך פנימה עוברת דרך סוג של גט. גט למציאות. וכאשר אבדתי אבדתי. אלו דברי הספד של אסתר על עצמה. מדובר כאן ביכולת לוותר על כל מה שהוא חיצוני לנקודה הפנימית. הנקודה הפנימית היא הרצון להגיע למלך ומתוך כך לבטל את הגזירה. בשביל כך צריך להפרד מן הבורגנות.

 

החוק שומר על עצמו לא בהכרח כי יש משהו 'אמיתי' אלא בכך שהוא בנוי טוב, שהוא ממדר את עצמו ואנשים מפחדים להכנס. כמו בסיפור של קפקא ('לפני שער החוק') הסיבה שאנשים לא מנסים להכנס אל תוך החוק היא לא מפני שבאמת אי אפשר אלא רק מחמת שהחוק אומר כך.

 

המן מבין שכולם פשוט מצייתים לחוק ולכן הוא החכם שמבין שהוא יכול 'לנצל' את מערכת החוק, את המערכת הדתית, ופשוט להזין אותה בתכנים אחרים. המסגרת הדתית של דתי המלך נשארת אולם התוכן הפנימי שלה משתנה. החוק הוא הדרך של המלך להגיע אל כל העם. מה שנחתם בטבעת המלך אין להשיב. אולם מצד שני החוק יכול להיות ריק מתוכן או להתמלא בתוכן אחר. במערכת הדתית החזקה של פרס אסתר לא מסוגלת להבין כיצד ניתן לנהוג אחרת מהחוק, היא איננה מבינה כיצד ניתן לעלות על הדעת ללבוש שק ואפר ולזעוק שהרי יש חוקים- 'ותתחלחל המלכה מאד'. כנגד דברים אלו משיב מרדכי שגם עליה לפרוץ את שער החוק. הדרישה מאסתר היא שהאמת הפנימית תגבר על דתי המלך החיצוניים. מרדכי מאמין בכל כולו, כמו המן, שניתן לשנות את התוכן של החוק אך בשביל כך צריך לפרוץ אותו ולהפסיק לשחק לרגע את המשחק שכולם משחקים. להפסיק להיות רק קוף שמחקה את החוק בתוך הכרח ולכונן חוק חדש מתוך נקודת הרצון, מתוך נקודת החופש.

 

ההבדל הגדול בין המן למרדכי הוא בכך שהמן לא ניזון מאמת פנימית עצמית אלא כל הבטחון שלו נובע מהחוק, מכך שכולם רק מחקים אותו ומצייתים לחוקים שלו. ולכן, למרות שכולם משתחווים לו הוא איננו מסוגל לשאת את העובדה שמרדכי לא עושה כמו כולם. זאת משום שמספיק אחד שלא פועל לפי החוק כדי להעיד על כך שאולי החוק איננו אמיתי. תפיסתו של מרדכי אחרת לגמרי.

 

בפנימיותו מאמין מרדכי כי מה שמזין את החוק הוא לא החוק בעצמו 'כי צריך שיהיה חוק' אלא נקודת בחירה וחופש.

 

אסתר רואה את כל הכללים כחתומים וסגורים וכעת נתבע ממנה להפוך את ההכרח לרצון, את הסתום לפתוח. לפרוץ את החומה הבצורה של החוק ולחקוק שם שער שיהווה כניסה אל חצר המלך הפנימית. בשביל כך על אסתר ללבוש 'בגדי מלכות', עליה להאמין כי בתוכה טמון חן שהמלך יכול לראות ולהתמלא חמלה. אולם בשביל כך אסתר אכן צריכה למצוא את נקודת החן בתוכה, עליה למצוא את הקשר הפנימי שלה אל המלך. זאת המשמעות של 'ותלבש אסתר מלכות'. היא מצליחה להסיח את דעתה מהחוק ולהתרכז במלך עצמו. על כן רק בבואה לחצר הפנימית אסתר מכונה בפעם הראשונה 'אסתר המלכה'.

 

האר"י הקדוש מסביר שאסתר בגמטריא (661) + י' (10) שהיא שם השם, גילוי השייכות הפנימית של האדם לקב"ה = תרע"א (671). תרעא בארמית הוא שער. היכולת לפרוץ שער ולהכנס לפני ולפנים היא ע"י ההתוודעות לטבע הפנימי הקדוש.

 

אולם יש תהליך נוסף המאפשר את כל זאת – לבישת השק. 'ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה'.

 

מרדכי יושב בשער המלך. הישיבה בשער המלך היא איננה עניין של מה בכך. שער המלך הוא שער החוק, הוא הפתח שדרכו מתגלה לעולם הרצון של המלך. הישיבה בשער המלך מהווה לא רק את הקשר בין מה שיוצא מן הפנים לחוץ אלא הוא גם מווסת את מה שנכנס אל הארמון. בכך זוכה מרדכי להציל את המלך מבגתן ותרש. זכות זו של הישיבה בשער המגנה על החוק היא זו שעומדת למרדכי בסופו של דבר כאשר בנדודי השינה נזכר המלך בזכותו. אולם מרדכי מבין שמשהו השתלט על החוק – המן – והוא מבין שכדי לשנות את זה צריך להתחבר מחדש לרצון של המלך אבל ממקום אחר – מהמקום של השק. לבישת השק מחייבת את עזיבת שער המלך 'כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק'. ע"פ האר"י הקדוש לבישת השק היא פעולה שבאה בתוך מאבק עיקש על עמדת ה'שיבר'. כמו המאבק המתמיד בין ישראל ללבנון על נביעת הבניאס כך גם כאן – מי שולט בנביעה של רצון המלך וממילא להיכן רצון זה נמשך. אם המן שולט בנביעה אזי הרצון של המלך, החותך חיים לכל חי, ישפיע באמצעות החוק – הדת – למקומות הרי-אסון. לבישת השק מבקשת לחבר מחדש את רצון המלך אל הדרכים הנכונות.

 

מרדכי לובש שק, מסתובב ברחובות העיר וזועק זעקה גדולה ומרה. הזעקה, כמו לבישת השק, שוברת את כללי המשחק. הזעקה נובעת ממקום פנימי שאיננו מוכן לקבל את ההכרח של החיים, את ההכרח של חוק. הזעקה ולבישת השק מבקשים לדלג מעל חוק. היומרה של זועק הזעקה היא לשנות את נקודת הרצון שמזינה את החוק ומתוך כך ממילא לבטל את הגזירה. הזעקה, לבישת השק והצום הינם ביטויים לתשובה. יהודי פרס שאבדו את אמונתם בגאולה והסבו בסעודתו של אותו רשע והטביעו יגונם ביין, צמים שלושה ימים ובכך מבקשים להשתחרר מאדי היין וממעגל החוק. התענית, הצום, לבישת השק, תשובה, כל אלו נובעים מתוך האמונה ביכולת לשנות את המציאות ההווית. כלומר, שהמציאות הנראית-לעין איננה הכרחית וכי יש לאדם את היכולת לשוב אל רצון הרצונות, אל מקור המחשבות ולחבר את הנקודה הפנימית הקדושה הזו אל המציאות ומתוך כך לכונן מחדש את המציאות. ר' לוי יצחק מברדיטשב רואה בפורים כחג של בעלי התשובה. צדיק הוא האדם ההולך בתלם של החוק באופן מופתי ללא מעידה. אולם במקום שבעלי תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים משום שבעלי התשובה חותרים להם מקום תחת כסא הכבוד, הם חותרים כנגד החוק בתוך אמונה ורצון להתעלות מעל החוק. גם אם ע"פ החוק הכל נראה אבוד הרי שהחוק הוא רק הכללים הנראים לעין, אולם מעל החוק ישנה נקודת רצון שיכולה להכיל ונותנת למקום לכל מי שמוסר את נפשו ועוזב את מעמדו בשביל להדבק בנקודה הפנימית.

 

אולם משמעותו של השק אף עמוקה מכך. השק הוא לא רק ביטוי לרצון של התיקון אלא השק עצמו משמעותי. ע"פ הזוהר הקדוש השק הוא הקליפות. מה זה אומר? זה אומר שהשק הוא לא רק לעזוב את שער המלך מחמת שאינני לובש בגדים מכובדים אלא מחמת שאני לובש את בגדי החטא. תשובה או תיקון, במובן הזה, הם לא רק חידוש הרצון לטוב ועזיבת החטא, אלא הם הנסיון להבין מאיזה כח ובקשה פנימית נעשה החטא. חטא הוא לא 'רצון רע' אלא הוא רצון טוב, כח אלוקי שאני בקטנותי הורדתי והשפלתי למקומות נמוכים ורעים. כשיהודי חוטא הוא בעצם לוקח את כוחו – שהוא מתנת א-ל – ומחבר אותו למקור לא נכון. בהסתכלות הפוכה, חטא הוא הרגע שבו הקליפות, התוהו, השפלות מצליחים להתחבר לשפע החיים האלוקיים וזאת ע"י היהודי החוטא. וזו אולי הבנה עמוקה יותר ליחס שבין הצדיקים לבעלי התשובה. הצדיק, בהקשר הנוכחי, רואה בשק עצמו חטא. בעל התשובה הוא זה שמסוגל להפריד בין התוך לפנים, בין הפרי לקליפה; הוא מסוגל ללבוש מחדש את השק ולחבר אותו אל המקום הנכון. ר' יצחק אייזיק ספרין, האדמו"ר מקאמרנא, בפירושו על מגילת אסתר מסביר שמי שיושב בשער המלך מבקש לכלות את הרע ואילו לובש השק מבקש לחבר אותו לקדושה. וכאן בעל התשובה משלם מחיר, שהרי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק. הצדיק הוא שיושב בשער המלך משום שהוא אמון על החוק. הרוצה להרים את המציאות הנפולה, זו שיצאה מחוץ לחוק, עליו להביא בחשבון את המחיר – עזיבת שער המלך.

 

אם כן, יוצא ששבירת הדת, היציאה מהחוק, של מרדכי ואסתר הינה מהלך אחד בשני הקצוות. הירידה של מרדכי היא זו שמאפשרת את כניסתה ועלייתה של אסתר. רק מתוך תשוקה גדולה לקשר את רצון המלך בחזרה אל כל מרחבי החיים הקדושים, רק מתוך כך ניתן להכנס לפני ולפנים. רק בקשה זו – שבמהותה היא חתרנית – ביכולתה לחתור תחת דתי המלך ולבוא אל החצר הפנימית.
הזוהר מקביל את סיפור המגילה לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים באשר הכהן הגדול כל הזמן נע בין בגדי הזהב לבגדי הלבן. בפרשת תצווה אנחנו קוראים על כך שבגדי הזהב הם 'לכבוד ולתפארת' אולם זה רק כלפי חוץ. בפנימיות בגדי הזהב הם בעייתיים ביותר שהרי הם קרוצים מאותו חומר שקרוץ עגל הזהב והרי 'אין קטגור נעשה סנגור', וזאת הסיבה שאין לבוא אל המלך, אל קודש הקדשים, בלבוש שק היינו בבגדי הזהב. אם כן, בגדי הזהב מכפרים על חטא העגל לא רק ע"י בקשת סליחה אלא גם בכך שהכהן הגדול עצמו לובש את בגדי הזהב, את אותו הלבוש של העגל (!). זאת מתוך האמונה כי הצורה החיצונית של עגל הזהב הייתה רק ביטוי נפול ומפוספס של בקשה קדושה אמיתית של בני ישראל. וכעת, בלובשו את בגדי הזהב, מעלה הכהן הגדול את הבקשה הזו אל מרחבי הקודש. העבודה בבגדי הזהב היא זו שמאפשרת לעשות את מה שלא ניתן לעשות כמעט אף פעם – ללבוש את בגדי הלבן, את בגדי המלכות, ולהכנס לפני ולפנים.

 

מערכה ג: המקור והחיקוי

 

במערכה א' דברנו על הגילוי העצמי שמגיע דווקא מתוך הרצון הפנימי שלי ולא מתוך ההכרח. מערכה ב' הוסיפה שגילוי עצמי זה מבין שביכולתו לקשר את כל המציאות אל הרצון העליון וזאת ע"י לבישת השק ולאחר מכן לבישת המלכות וכניסה לפני ולפנים. ומה קורה שם בפנים?

 

המדרש הידוע מספר על ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול שנכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים ביום הכיפורים. ושם בקודש הקודשים בקרבה הכי גדולה בין אדם לאלוקים יש היפוך היוצרות, חילוף התפקידים ושינוי ההיררכיה. לא הקב"ה מברך את האדם אלא האדם מברך את הקב"ה – 'וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאו-ת שהוא יושב על כסא רם ונשא. ואמר לי: ישמעאל בני ברכני'. ומה הברכה אשר מברך ר' ישמעאל את הקב"ה? 'יהי רצון מלפניך...' (!) בכוחו של הכהן הגדול לברך את הרצון האלוקי, את עצם הרצון שמכונן את העולם. אין לנו חתרנות גדולה מכך! ההיררכיה נשברת, לא ההכרח האלוקי שהאדם כלוא בתוכו, ולא כפיית הר כגיגית, אלא האדם הוא שמכונן את הרצון. וזאת מסיבה פשוטה – שם בקודש הקודשים נקודת הכתר ('אכתריאל') היא נקודת הדבקות, שבה יש את איחוד ההפכים אדם ואלוקים, שם הכל אחד. אין טוב ואין רע, יש רק אלוקות. שם האדם מתוודע ברמה הגלויה ביותר להיותו 'בצלמנו כדמותנו'.

 

כך מרדכי ואסתר, כאשר הם נכנסים לפני ולפנים הם נוגעים בנקודת הרצון ומכוננים רצון חדש. הטבעת עוברת למרדכי וכעת החוק, אותם צינורות, אותה מדיה, דרכם זורם הרצון האלוקי, אותו חוק שהיה מחובר לרצונו של המן מחובר כעת לרצונו של מרדכי.

 

לבישת השק כמו לבישת המלכות הם שניהם ביטויים להתוודעותו של האדם לנקודה הפנימית האלוקית שבתוכו. לכך שהוא, כפי שהוא, קשור בעומקו לחיים האלוקיים, וממילא גם לחוק האלוקי היינו תורה ומצוות. אך במקום הזה התורה והמצוות אינם 'דת' כלומר מערכת חוקים קרה ומנוכרת – כפייתית, אלא הם נובעים מעומק הרצון.

 

זה השורש של תורה שבעל-פה. שהרי כל מהותה של תורה שבע"פ היא חתרנות של עזות דקדושה תחת תורה שבכתב. לא בכדי לאורך הדורות פלגים שונים ביהדות התנגדו לחכמי תורה שבע"פ בטענה שהם חצופים ומעיזים פניהם כלפי שמיא בכך שהם 'משנים' את התורה, בכך שהם חותרים תחת הפשט של התורה. ע"פ מדרש תנחומא 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש' הוא קבלת תורה שבע"פ. עומק העניין הוא שאכן תורה שבע"פ היא לא פשט הטקסט. איננו צריכים לחמוק מכך משום שזאת בדיוק הנקודה. מי שיבין את העניין הזה יבין את מהותה של תורה שבע"פ. תורה שבע"פ מבטאת את כוחם של החכמים לא לפרש את פשט התורה אלא להבין עומק הרצון האלוקי המסתתר בתוך הכתוב. זהו אותו כח בדיוק שמסוגל לקרוא את מגילת אסתר אשר אין שם ולו אזכור אחד של שם השם ולראות בה 'רוח הקודש'. זו אותה היכולת לראות את הנס הנסתר. להבחין באלוקים המסתתר בטבע. נכון, על פניו אין אלוקים, הטבע הוא ריבוי, והעולם הטבעי הוא חוק הכרחי דטרמיניסטי, מגילת אסתר לא קשורה לקב"ה, ובתורה טמון אך ורק הפירוש הפשוט. אלא שזה רק על פניו. זה רק בדעת אנושית פשוטה. אולם במקום שהוא למעלה מטעם ודעת. במקום שהוא 'עד דלא ידע' במקום שבו גם הרע יכול לחזור אל הטוב, במקום שמבין שיש מושג של תשובה, שמהותו חותרת תחת כסא הכבוד, במקום הזה יש נסתר. יש פלא. יש רצון שמכונן את החוק, יש יכולת לחשוף את העומק של הטקסט ואת כוונת המשורר. המקום הזה הוא המקום שבו האדם גם מבין שהוא בעצמו איננו מה שנראה על פניו. הוא המקום שבו האדם מוכן להיחשף לשורש הוא גבוה יותר מדעת האדם. שורש הנקרא כתר. נקודת הכתר היא נקודת ההשקה בין האדם לאלוקים. שם אלוקים ואדם הופכים להיות בצלמנו כדמותנו. שם, מהעומק הזה חוזר האדם למטה, אל החיים, אל הטבע, אל החוק, אל הטקסט, אל הגוף שלו ומביא לשם את אומר החיים הקדושים.

 

פורים שמח!

שראל.