הרב שלמה וילק

בשנת היובל הזו

הרב שלמה וילק

בס"ד

 

 

ענין שמיטה והר סיני

 

מפני מה בחרה התורה לציין דווקא את פרשת השמיטה והיובל כמצוות שניתנו בהר סיני? וכי לא כל התורה ניתנה בהר סיני? הסברם של חז"ל כי מצוות אלו נבחרו כדי להדגיש שכל מצוות התורה ניתנו באופן פרטני כמו מצוות השמיטה, אין בה כדי להסביר מדוע דווקא אלו.

 

אם כן, מה עניין שמיטה להר סיני?

 

דומני כי נכון לומר שעניינה המרכזי של התורה הוא עניין החירות. אפילו איסור עבודה זרה לא בא לומר שאסור להאמין בשמש או בירח, באבנים או הרים, אלא שהבעיה בהם היא השעבוד הפיסי או הרוחני, וחוסר המוסר.

 

תורת ישראל התפתחה תמיד באופן מוסרי, מצפן הדיון ההלכתי שאף לכוון לטובת האדם, לרווחתו ולאמון בו. התורה מצווה כי בשנות השמיטה והיובל נקרא דרור לכל יושבי הארץ וכל איש חוזר לרכושו ולחייו שאולי איבד בשנים אחרות. כל תאוות בצע, כל שנאה ישנה, כל חוסר מוסר שהחיים הקפיטליסטיים-תחרותיים מביאים איתם, כל אלו חייבים להישמט. הזר, המסוכן, הנושה והחייב, כולם זוכים להזדמנות שניה, למחילה ולכפרה. כשרבי יהודה הנשיא מבקש לבטל את שמיטת הקרקעות משום שהיא פוגעת בעניים, הוא למעשה מבין את עומקה של המצווה, ממש כמו הראי"ה המבקש להציל את כלכלת הציונות וארץ ישראל ע"י היתר המכירה. לכן קדמה פרשת השמיטה ועמדה בראש המצוות – מצווה בין אדם למקום הקשורה קשר הדוק לחיים שבין אדם לחבירו. וכמוה התורה כולה, רצון הקב"ה ורצון האדם שנפגשים.

 

השמיטה לא קיימת יותר למעשה, גם לא היובל. כולם שונאים את כולם, לקפטליזם אין תאריך תפוגה ולשעבוד אין קץ. שנאה וקנאה ובריחה ונישול ניצחו את התקווה שהייתה בשמיטה וביובל, מצוות נאיביות שכאלה.

 

בימים כאלו כמה געגוע מתמלא הלב לימים בהם יקרא מנהיג להחזיר את האמון ואת הכבוד לאדם, לסלק שנאות וחשדות לרגע כדי לבחון אפשרויות חדשות, להעמיד במבחן הלכות וחוקים ישנים מתוך רצון לבדוק את מוסריותם ואת הקשר שלהם לרצון הקב"ה כפי שציווה בדברי משה ובדברי הנביאים.

 

מצוות השמיטה חסרה לי למשמע פרחחי הרחוב, חזן ושפיר, שהפכו לפוליטיקאים בליכוד או בעבודה, המתלהמים לשנאת אחרים. היא חסרה אל מול הזעזוע העמוק מדברי חבר כנסת סמוטריץ' ואשתו המדברים על יהודים טהורים אל מול חאפלות מזרחיות. כמה אבל יש על אבדנה למשמע רבנים המואסים בשיבת העם לארצו כי אינה מתרחשת כפי שהם ציפו מהרבש"ע, ורבנים דומים הכותבים ספרי טומאה גזעניים ומלאי שנאה עיוורת. לו עיתון הארץ היה חוזר לנחלת אבותיו לא הייתה מתרחשת הזוועה מבית מדרשו של הדר-שטרימר בה בחן העיתון כמה עולים יהודים דתיים למדינה הגזענית והשוביניסטית בראשות שוקן. גם לבחירה בחיים היה ערך אל מול הרומנטיזציה של הרצח מתוך רחמים עצמיים העולה בתקשורת שוב ושוב, עם רציחתם של עדי טלמור ומתי מילוא ז"ל.

 

החירות קשורה לשחרור מעבודה כדי לעודד למידה, כדי ליצור חברה שיוויונית בה לכולם גישה לידע רחב ועמוק. אבל על החברה השתלטה הבורות, בורות של פריפריה שנמנעו ממנה הידע וחוש הביקורת, בורות של נוער רחוב שחכמת הכיכרות היא חכמתו היחידה, בורות אופנתית של עדרי צעירים מחמדי שמאל, בורות יהודית מבית מדרשם של רבני גבעות וראשי מדרשות ואולפנות ומכינות. בורות המעודדת את אהדי הכדורגל ואת בעלי הפוסטים בפייסבוק ומייצרת נוער ומבוגרים המאמינים בדרוויניזם חברתי ולכן כמה ממנו שורפים ערבים ומבקשים שר ביטחון הדורש כתנאי לתפקידו עונש מוות למחבלים.

 

ומעל הכל הגעגוע לשנת שלווה כזו גובר למראה ההמונים התומכים בחייל שאולי הוציא להורג מחבל חסר אונים ללא משפט, ולמשמע התוכחה לסגן הרמטכ"ל שאמר כי המרחק בינינו ובין המשטרים האפלים מצטמצם, למרות היותו אינסופי. אלפים וחמש מאות שנה אחרי שירמיה קרא לנו קציני סדום, אנו שוב שמים את הדובר בחצר המטרה משום שהוא מזיק למטרה, להיות עם חופשי בארצנו. חופשי מזרים, חופשי מחופשים, חופשי משמאלנים, חופשי מימנים, חופשי מחשיבה, חופשי מדתיים, חופשי מנשים, חופשי מחד מיניים.

 

אולי נכריז על השנה הבאה שנת שמיטה, אולי מוטב יובל.