הרב שלמה וילק

קב"ה ושכינתיה

הרב שלמה וילק

 

בס"ד

 

[מדרש הנעלם מדרש איכה]:

 

שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, לן יאות למבכי, לן יאות למעבד הספדא על חורבן בית אלהנא, על דאתבדרנא ביני עממיא, ואית לן למיפתח הספידא, ולפרשא אלפ"א ביתא, דשלח מארי עלמא להספידא דחורבן ביתיה:

 

בני בבל מבקשים ליטול בעלות על האבל. הם יושבים בגולה הדוויה והשבעה, ושכינה עמהם. המאבק אינו סתם מאבק על מסכנות, אלא מאבק על הגמוניה. בני בבל מבקשים לנכס להם את מגילת איכה, המיוסדת לפי סדר הא"ב, בתואנה כי כל מרחב חייהם שבור בגלל הגלות. השכינה היא תורה שבעל פה, ובני בבל מתאוננים כי הם נותרו עם הנוקבא, עם החוק והמסגרת נטולות האור הפנימי. אכן, שבר נורא הוא להישאר עם תורה שבעל פה ללא תורה בכתב שנותרה בארץ ישראל, עם הקב"ה. והפירוד בין קוב"ה ושכינתיה יצר פירוד בין האור והכלים. ובני בבל, שזכו בכלים ולא באורה של ארץ ישראל, טוענים שחסרונם גדול יותר.

 

שלחו להו בני ארעא קדישא, יאות דאתון אתבדרתון ביני עממיא, ואתון לבר מראעא קדישא, ויאות לכו למבכי עלייכו ועל גרמייכו, דנפקתון מנהורא לחשוכא, כעבדא דנפיק מבי מאריה. אבל אנן אית לן למבכי ולמעבד הספידא, ולן שדר קב"ה ספרא דהספידא, דאנון בנהא דמטרוניתא, ואנן מבני ביתה, וידעין יקרא דמארי עלמא. ולן יאות למבכי, ולפרשא אינון אלפ"א ביתי"ן:
ואנן יתמין בלא אבא ואמא, ומסתכלין עיינין לכותלי ביתא דאימנא, והא אתחרב, ולא אשכחנא לה. דהות ינקא לן בכל יומא, ביומין קדמאין, משפירו דילה. והוית נחימת לן, וממללת על לבנא, כאמא לברה. כד"א כאיש אשר אמו תנחמנו וגו':
והשתא אסתכלן עיינין לכל סטר, ואתר בית מותבא דאימנא אתבלבל, והא אתחרב. נבטש רישא לכותלי ביתא ומותבה. מאן ינחם לן, ומאן ימלל על לבנא, ויגין עלנא קמי מלכא:

 

ובני ארץ ישראל משיבים להם. הרי אנו נותרנו ללא אמא, רק אבא בבית, ואמא היתה מנחמת ומעודדת, הייתה מלאת חיים ומאפשרת לאורות הקדושה לרדת אל מרחב החיים. פעם, כשאמא הייתה בבית היו בו ברכה וחיים ושלום, ועתה אנו מביטים לכל עבר ומה שנותר זו תורה שבכתב, מאיימת, חריפה וחדה ומוחלטת, תורה ללא רחמים וללא נחמה, רק כובד עולו של האור הא-להי המחטא ושורף הכל. אנו זוכרים ימים גדולים, אנו סובבים בארץ הקודש, רואים את העזובה, את אבא שנותר לבד בבית והכלים נערמים בכיור ואין להם מנחם. וכשאמא הייתה, היה השפע מגיע, והעולם מאיר באור עדין ומכוסה, אור שנתן חיים ולא האיר רק את חולשותינו.

 

כד הוינן חטאן קמי אבונא, וסליק רצועא לאלקאה לן, איהי קיימת לקמן, ומקבלת מלקיותא דמלכא, בגין לאגנא עלנא. כד"א והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו כו' ובחבורתו נרפא לנו. והשתא אימא לית לן, ווי. ווי לן, ווי לכו. לן יאות למבכי, לן יאות למספד, לן יאות לפתרא אינון מילין דמרירו, לאודעא להו, לאינון דידעין למבכי מלין דהספידא:
נקרב בכל יומא לגבי ערסא דאימנא, ולא נשכח לה תמן. נשאל עלה, לית מאן דישגח עלן. נשאל לערסא דילה, אתבלבלא. נשאל לכורסייא, נפלת. נשאל להיכלין דילה, אומאן אינון דלא ידעין מינה. נשאל לעפרא, רשימו דעקבתא לית תמן:

 

וכשהיינו חוטאים, אומרים בני ארץ ישראל, ואבא היה מוריד את חגורתו כדי להכותנו, הייתה אמא מגינה עלינו וסופגת את המלקות להם היינו ראויים. התורה שבעל פה הייתה מעדנת את החוק, הופכת עונש מוות לתשובה, ומלקות ליסורי מצפון. אמא הכירה אותנו, ידעה עד כמה חלשים אנו והקלה את דיננו, ביקשה שנחיה לכתחילה אך חייכה למראה הדיעבד, ידעה כי איננו נביאים, אך קיוותה כי לפחות בני נביאים אנו. אז, כשהייתה תורה שבעל פה, אמא, ירדו האורות אל החיים, חיינו חיים שיש בהם אידיאלים, למרות שלא היו אלה חיים אידיאלים שאבא דורש. אכן, האורות שברו לעיתים את הכלים, עבדנו אז עבודה זרה, אולם למדנו זאת מאמא רחל, זו שהכניסה את צרתה למיטת בעלה ולא קינאה. ומה לו לקב"ה כי ילין עלינו? אבא לא מסוגל לסבול גבר נוסף, אליל אחר, במיטתה של אמא, אבל אמא סובלת אישה אחרת, עם אחר, הראויה לאהבת האל, ולכן יכולה להגן עלינו, לו הייתה כאן.

 

אבל אנחנו מסתובבים, אנשי א"י, ועינינו כלות. נותרנו עם אידיאלים גדולים של נביאי התנ"ך, אבל את התלמוד השארנו בגלות. נותרנו עם אידיאלים ובלי דרכי חיים, והאידיאלים קשים, דורשים דם יזע ודמעות. ואלפי שנים של ריכוך ומעשיות ירדו לגלות ונותרו שם. נשארנו עם קנאים משמאל ומימין, אנשי אמת, בלי דין ובלי שלום. ילדים קנאים עם פאות ארוכות על גבעות שפעם היו מערסלות ומניקות משדיהן, ונשים עם מצלמות במחסומים. כולם צודקים, כולם קיבלו תורה מסיני, ונשארו שם, בלי לקבל

 

נשאל לאיגרא, הא איגרא אתיב לן, דתמן יתבה מבכה ומייללת עלן ואזלת מבכה, מווחת ברזל מרירו עלן, מאיגרא לאיגרא. כמה דאת אמר, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לאורחין ושבילין, כלהו אמרין דשמעו קל מרירו דבכיה, דמבכה על בנהא, ולא ידעין לאן אסתלקת:
לן יאות למבכי, לן יאות למיספד. ננשק עפרא דרגלהא, ננשק אתר בגי מותבה, ננשק כותלי היכלא, ונבכי במרירו. אנן נפתח בהספידא, דחמינן בכל יומא כל האי. נבכי תדיר ולא איתנשי מרירו דבכיה מינן:

 

ויש קול מנסר בעולם, בארץישראל, קולה של רחל נשמע ברמת בנימין ובירושלים ובבית לחם וברצועת עזה. רחל מבכה על בניה ובניה מתקשים להירדם או להירגע כי הקול הזה פותח בצפצוף מהדורות חדשות, הוא נשמע מצופרי האזעקות מידי כמה שנים, ומשריקת כיפות הברזל. קולה של האם הנעדרת צועק, מבקש רחמים, אבל היא לא כאן כדי לנחם, רק כדי לבכות. ורק הקב"ה יכול לנחם אותה. והקול הזה נשמע בגגות העיר, בארחות ובשבילים, כולם מעידים על קול יבבה שכזו, כאילו בכי שנותר אחרי שבעליו כבר הלך. אנשי בבל, אתם רשאים לבכות, אולם לא להספיד. ההספד כולו שלנו.

 

... שלחו להו בני בבל לבני ארעא קדישא, יאות דאתון צריכין למבכי, ולכון יאות למספד, ולמעבד אבלא, במחזיכון היכלין דאימא חריבין, ואתר ערסה דאתהפך באבלא, והוא לית תמן, ופרחא מנכון, ולא ידעתון מינה:
תימרון דאיהי עמנא גו גלותא, ונחתת דיורה בגוונא. אי הכי, אנן צריכין למחדי, דהא יחזקאל נביאה חמא לה הכא, וכל אוכלוסהא:
ודאי, על דא אנו צריכין למבכי, ולמספד כתנינא, וכיעני מדברא, דאיהו אתתרכת לבר מהיכלא, ואנן בגלותא, והיא אתת עלנא במרירו, וחמאת לנא בכל יומין בכמה עאקו, בכמה נימוסין גזרין עלנא בכל זמן, ולא יכלא לאעדאה מינן עאקין, וכל אינון מכתשין דאנן סבלין:

 

בני בבל מגיבים כמובן בחזרה. אם בארץישראל מתגעגעים לאמא, לתושב"ע הנמצאת עימנו, אנא קחוה ולכו. 'במחשכים הושיבני כמתי עולם – זה תלמודה של בבל', תלמוד של אמא מרירה, תלמוד של נומוס – חוק, תלמוד חסר רוח, מסגרת ללא אורות גלויים. האורות נשארו בתלמודה של ארץ ישראל, רק שהם נשכחו שם, בלי מסגרת וללא אסתטיקה, מבולבלים ומפוזרים. תורה בלי אור זו תורת בבל, משום שהאור נותר מאחור, בארץ. וקוב"ה ושכינתיה מייללים ועימם אנחנו. רק שבני בבל לא עצובים על אבדן הקב"ה, אלא על מה שנותר ממנו והלך איתם לגלות – החוק.

 

לפי מה שאתם, בני א"י, אומרים לנו, אנו אמורים לשמוח שאמא איתנו, ויחזקאל הרי ראה אותה מגיעה מירושלים לנהר כבר. אולם איננו שמחים, משום שאמא גוזרת גזירות, מעיקה, רק מחמירה וחונקת. זו תורת הגלות, תורה של חומרות חסרות חיים, תורה של אמא בלי אבא, קוצר רוח בלי אורך רוח.

 

ובני ארץ ישראל נכנעים לרגע. איזו טראומה לבני הגלות, נתקעו עם אמא מרירה שנתגרשה לגלות, עם תורה מחוכמת ומפולפלת, בלי דעת. אבל לא נרחם עליכם, ולכם אין את הזכות לקונן כמונו. אותה אמא מרירה מיטיבה עמכם, חייכם בנעימים, דתכם ואמונתכם מורכבת מטקסים וקהילות ובתי עלמין מסודרים, כיאה לאמא. אתם, בני הגולה, מסתפקים במסגרת דתית, בחוק ללא רוח, בהלכה ללא אל, בקהילה שכל מה שיש לה להקריב זה רק במה שהגויים יקחו ממנה, ולא במה שאתם מוכנים להקריב. ההספד שאתם רוצים הוא רק עלה תאנה לשאר ימות השנה, בהם אינכם רוצים לשוב אל הארץ ואל הקב"ה. ואנחנו חיים ללא מנוח, הכל חשוב והכל משמעותי ועל הכל מתווכחים. הכל עקרוני והכל צעקני כאן בארץ ישראל, הכל דורש קרבן ואנחנו מתבקשים לתת אותו בעצמנו, מיוזמתנו, בכוחנו אנו, ובשמחה. אתם, בני בבל, מקריבים את קרבנותיכם בסבל ועקה ואנו בכוונה ובקבלת הדין. אבל אנחנו זקוקים לאמא, שתחזור לחדרו של אבא, שתגן עלינו מפני זעמו של אבא, ותרחם עלינו בעזרת חסדו.

 

עתה אנו מושפלים, שהרי אם צריך לבחור, אנו מעדיפים את אמא ולא את אבא. חכם עדיף מנביא. גם אתם, בני בבל ראויים לבכות, שהרי הרוח נעלמה מכם וכל מה שנותר הוא המסגרת הריקה, אולם אנו נותרנו עם רוח ללא דרך חיים, תוכן ללא מסגרת, אור בוהק באופק לא נגיש.

 

והקול, הקול שלא נותן מנוח, הצעקה שמנסרת בחלל הארץ הזו ומתורגמת למאמרים זועפים של עיתונאים חושבים ששומעים את הקולות, וכנביאי השקר גם הם לא יודעים לפענח אותם לנבואת אמת. היא מתורגמת גם בפי אמנים אנרכיסטים לבליל של רעיונות וצבעים, בקקפוניה מבולבלת של קולות מתרוצצים, ובנאומים של רבנים ואנשי רוח ממורמרים, שלא מוכנים לקבל את היעדרה של השכינה, ומבקשים רק דקה אחת של חסד ושלטון, כדי לסדר את המציאות, לאחד קוב"ה ושכינתיה. ותמיד אנו, בני א"י, מתפתים לבחור בהם, באלו הטוענים כי הם ידעו כיצד לאחד אידיאלים ומציאות, רק כדי לגלות אחר כך שגם הם מצטרפים לקינות, לא לפני שמילאו את העולם בשנאה ובדם, ובקינה גדולה יותר.

 

לבני בבל ראוי לבכות, לא לשמוח. לבני א"י ראוי לקונן, לא די לבכות. לקונן על תורה שנשכחה בגלות, שכינה שנותרה בלי בעלה, חוקים חסרי חיים ונטולי השראה. לקונן על הקדוש ברוך הוא שנותר אצל יהודים אחדים נטול רעייתו, מלא בחסדים ורצונות טובים, מבקש עולם אידיאלי ותמים, ונשבר אל קרקע המציאות באין מי שימתיק צמצומו.

 

להוי ידוע, בני בבל ובני א"י אינם מוגדרים רק גיאוגרפית, אלא מהותית. יהודים לאומיים מלאי חזון, אידיאליסטים גדולים, המאמינים בתורת שבכתב בלי תורה שבעל פה. מבקשים ללכת עד הסוף, להקריב ולשרוף הכל, בלי דרך חיים, בלי התחשבות בחלש ובדל. יש רק דרך אחת, וכל מי שלא הולך בה הוא סוטה. ומולם יהודים חסרי חזון, עסוקים בהוויות אביי ורבא, מבקשים תורה שבעל פה בלי תורה שבכתב, מבקשים מן הקב"ה לעזוב את בית המדרש, כי לא בשמים היא, רק בפורמליות הארצית. וקוב"ה ושכינתיה נלחמים זה בזו, ושניהם יחד ביהודי הגאולה, המבקשים לייחד קוב"ה ושכניתיה בדחילו וברחימו.