הרב שלמה וילק

על העיוורון – מדיניות הלכתית בסוגיית הלהטבי"ם ובכלל

הרב שלמה וילק

 

בס"ד

 

המשל ההודי המפורסם על הפיל וחמשת העיוורים הממששים ומתארים את הפיל בצורות שונות מנסה ללמד כי כל דבר ביקום אפשר לבחון בפנים שונות, וככל שנקודות המבט יהיו מעמיקות ומגוונות יותר, כך נבין יותר. אם בעבר, למשל, ראו את הכוכבים כישויות מופשטות רוחניות, בא המדע ושינה את תמונת העולם, אם הביטו הקדמונים על נשים כיצורים פיסיים נחותים וחסרי יכולות שכלית, באה העת החדשה וגילתה נשים חדשות.

 

הבעיה היא כי לאיש מאיתנו אין את היכולת לראות את התמונה הכללית, והיא יכולה להיות תוצר של חכמת ההמונים בלבד, של חמשה עיוורים המשוחחים איש עם רעהו ויוצרים ביחד פיל בעל חדק ורגליים ואזניים ושנהבים וזנב קטן. וכשהעיוורים לא משוחחים, מתבצרים בעמדתם ומשוכנעים כי תמונת עולמם היא היחידה, או אדישים לתמונת העולם האחרת כי באמת אין אמת שלמה, העולם מלא עיוורון, הקצנה ושנאה, או אדישות וניכור.

 

נבחן מעט את חמשת העיוורים בעולם הדתי. הראשון והבכיר בהם הוא איש ההלכה, המביט אל העולם כדיין, כזה הבא לאכוף את החוק על נתיניו, בין אם ירצו או לא, בין אם הם מזדהים עם החוק או לא. איש ההלכה יהיה איש זועם, נוקב הרים וחסר רחמים, כי הרי החוק צריך להיות עיוור לנקודות המבט האחרות, ורק ה'אמת' ההלכתית נר לרגליו.

 

העיוור השני בחשיבותו הוא איש המוסר. האיש הזה מביט אל העולם באנושיות ובחמלה, מבחינתו רק ההווה קיים ואת כאביו צריך למתק. הוא לא מבחין בשיקולים היסטוריים או כלכליים, לא מתחשב במדרון חלקלק או בניצול רע של מידת החסד, ובעיקר לא מביט אל הטוב הכללי, רק אל זה הפרטי. בעולמו של איש המוסר כל שאר המבטים, כולל זה של איש החוק, כפופים לסגולה הטובה, להתחשבות ודאגה לגורלו של כל יצור ומשאב. יש להדגיש, אין ספק כי אין זהות ברורה בין הלכה למוסר (עיינו למשל במגיד משנה על הרמב"ם הלכות שכנים יד ה, ושמונה קבצים לראי"ה א רפא ועוד הרבה).

 

העיוור השלישי הוא איש החינוך. שיקוליו של איש החינוך, אם הוא אכן איש חינוך ולא איש חוק או מוסר העוסק בחינוך, שונים לחלוטין. לדידו ההווה לא חשוב, רק העתיד המחובר לעבר, והוא עסוק בעיקר במציאת דרך נכונה לעצב תפיסת עולם ומנהג והרגלים. בעולמו של איש החינוך יש כלים מגוונים, כולם טקטיקות חינוכיות, של ענישה וחיבוק, צעקה ושתיקה. הוא מוותר על ההלכה לעיתים כדי לפנות מקום לאמון, ולעיתים אחרות דווקא מתעקש על דקדוקים שההלכה לא דורשת, כדי לזכות בהקרבה ורצינות.

 

העיוור הרביעי הוא איש הרוח. איש הרוח ממיר את העולם המעשי בשאלות מופשטות של רע וטוב, ומרומם רצון א-להי לעומת חוק ומוסר. איש הרוח לא רואה מחלל שבת אלא מורד המחפש רוח א-להים גבוהה יותר, הוא לא רואה 'כהן' ו'גרושה', אלא אהבה המבקשת מימוש. איש הרוח הוא רומנטיקן או מיסטיקן, כזה שלא מוכן להוריד את העולם לחוק חסר רוח, ומבקש תמיד לרוממו מעל החוק ומעל המוסר במובנו המצוי. במקום בו אחד רואה רע, איש הרוח מביט אל הטוב, ולעיתים להיפך.

 

העיוור החמישי הוא איש התרבות. איש התרבות נמצא בתנועה מתמדת, אין בעולמו ערכים קבועים ומוחלטים, הוא יכול לנוע עם כל משב רוח מרענן, להתאהב בכל טרנד ואופנה. החוק, המוסר, החינוך והרוח כפופים לרוח הזמן, ואם לא יתעדכנו סופם להאבד. לפי איש התרבות קול המון כקול ש-די, ודבר הא-להים מהדהד במורד הדורות, ואל מול דבר הא-להים ההולך וגובר דברי חכמים הולכים ונחלשים.

 

חמישה עיוורים, חמש נקודות מבט, חמישה מגזרים בשבטי ישראל המודרניים. יש כמובן עיוורים נוספים כמו עיתונאים, למשל, אולם אלו רואים את תפקידם בעיקר לסכסך בין העיוורים, בלי ליצור נקודת מבט חדשה כלשהי.

 

נבחן את חמשת המבטים הללו בסוגיה שעלתה על סדר היום היהודי לפני מאה וחמישים שנה, שאלת היחס למחלל שבת. בראשית הדרך הייתה זו שאלה הלכתית גרידא, ולדידו של החתם סופר למשל מדובר היה באותו מחלל שבת של ימי חז"ל, הרשע שיש להוציאו מן המחנה. משהפך חילול השבת להמוני ומקובל הפכה השאלה לחינוכית, והחזו"א יכול לומר על מחללי שבת כי קשה לכנותם רשעים ולהפילם לבור, אלא מצווה לקרבם בעבותות של אהבה כדי שאולי יחזרו למוטב. הרב קוק ביקש לראות במחללי השבת מורדים בעלי רוח גבוהה ועקרונות מקודשים, שיש להאיר להם את השבת בדרך מעמיקה וייחודית מבעבר. פסקי הלכה רבים ביקשו לראות באנשים הללו תינוקות שנשבו, ובכך לרחם עליהם, והיו אלה שטענו כי רוח הזמן מחייבת גם אותנו לחשוב על השבת בדרך אחרת, ולעדכנה בהתאם לרוח הזמן. מעטים, ובינם הראי"ה, היו מסוגלים אז לבחון תמונה מורכבת יותר, לקרוא לאנשים הללו רשעים ועדיין לאהוב אותם ולקרבם ולראות בדרכם אמת מסויימת שיש ללמוד ולאמץ, אולם לאחר מאה שנים נדמה לי שדרכם של מעטים אלו אומצה ע"י מרבית הציבור הדתי, שהרי לא ראינו מי שיאמר כי ראוי לזורקם לבור, או שהם חייבים סקילה כשיבוא המשיח ב"ה, או לחילופין מאן דהו שהתיר חילול שבת כדי ללמוד מהם.

 

לפני שנעבור לבחינה של הנושא דרך סוגיית הלהט"בים שעלתה לכותרות עתה, אבקש לסקור את השאלה כיצד לבחור בנקודת מבט. התנ"ך עצמו מביט אל סוגיות שונות מנקודת מבט שונות. האבות, קדושי האומה, עוברים על איסורי דאורייתא (בטרם ניתנה תורה כמובן) כמו נישואים במשפחה, בשר בחלב (לפחות מדרבנן), בחירת אח שאינו בכור לרשת פי שנים, מכירת אח, רצח המוני בגלל חילול כבוד המשפחה, ועוד. הנביאים יוצאים כנגד הקרבנות שהתורה ציוותה, ומאידך ממעטים להוכיח את העם על חילול שבת מדאורייתא, ודווקא מבקשים שבת חדשה מזו של התורה (חובת העונג ואיסור המסחר למשל). גם ספרות ההלכה והמחשבה עיקרם הוא המחלוקת ולא בירור הלכה מוחלטת. ספרות התלמוד כוללת בתוכה את נקודות המבט כולן, משוקעות בדברי תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, כולל נקודת המבט ההלכתית ('אין עצה ואין תבונה כנגד ה''), המוסרית ('דרכיה דרכי נעם'), החינוכית ('המאור שבה מחזירן למוטב'), הרוחנית ('רחמנא ליבא בעי') והחברתית ('פוק חזי מאי עמא דבר'). אפילו בסוגית תאריכי ימי בין המצרים יש פער בין ירמיהו ויחזקאל, לבין המשנה (ירושלמי תענית ד, ה).

 

גם להלכה בחרו הפוסקים בדעות שונות, לא בהכרח עקביות ומנומקות, לפי מצב הדור וצרכיו והלכי רוחו, תוך השפעה מתמשכת, במודע ושלא במודע, של חוקים ומנהגים ורוחות הזמן שמסביב. המדרש (ויקרא רבה לב ח) מחדד את העניין ואומר כי בשעה שחכמי הסנהדרין מביטים על הנאשם בעין הלכתית ודנים אותו לחומרא לפי ההלכה, הקב"ה בעצמו דווקא מביט עליו בחמלה ועובר לנחם ולאהוב אותו (ועיינו צדקת הצדיק מג). בצורה אחרת אומר זאת בעל קצות החושן בהקדמתו, כי נקודת המבט ההלכתית של חכמים אינה נקודת המבט של הקב"ה כלל, והרב קוק (שמונה קבצים הנ"ל וכן א תקפא) אף מוסיף שלעיתים מבטו של איש התרבות נכון יותר ממבטו של איש ההלכה, ורוח הדור, כשהיא מגלה בנפש האדם אור וטוב שלא היו גלויים עד כה, קובעת את ההלכה. חכמים קובעים כי ההלכה כבית הלל אע"פ שבית שמאי מכוונים יותר לדעתו של הקב"ה, כי בית הלל קולעים יותר לרוח הדור, ולעיתים קובעים כי אע"פ שברורה להם האמת ההלכתית, חייבים למצוא דרך להערים עליה כדי לאפשר לקהל ישראל חיי רווחה או בריאות. ובמסכת אבות (א, יח) אומר רשב"ג כי העולם לא עומד על האמת בלבד, אלא גם על הדין והשלום, כלומר שאין לזהות את האמת עם הדין, ושניהם לא בהכרח מביאים שלום בעולם.

 

אחרי כל זה, חכמי ישראל לאורך הדורות תמיד הקפידו לשמור על המחלוקת, וטענו טענה מרחיקת לכת וכמעט חסרת הגיון כמו 'אלו ואלו דברי א-להים חיים', רק כדי לשמור על היהדות מהאסונות שגרמה המחלוקת ואי המחלוקת לנצרות או לאיסלם.

 

נפנה לסוגיית היחס לחד מיניים. ההלכה אוסרת ואף מכנה משכב זכר כתועבה. מבחינה מוסרית כל עוד מדובר במעשה שנעשה בהסכמה ולא מיסב סבל לאיש מהמעורבים, וודאי שאין מדובר במעשה שאינו מוסרי. אמנם, צודקים הם אלו האומרים כי משכב זכר אינו טבעי, כיוון שכל עניינו הוא הסבת עונג ולא פריון, אולם כמדומני שהמעשה הדתי רובו ככולו מבקש להיות מעל הטבע, מה עוד שגם עיקר הקשר בין איש לאשתו לא נועד לילודה (מדרש רבה בראשית יב ז). חינוכית, וודאי שבדורנו איומים וקללות לא מניעים או מניאים איש בכל פעולה שהיא, ורק הכלה ואהבה לפרט ולכלל יכולים לשנות. רוחנית ומחשבתית, וודאי שאין שום פגם במעשה, בעיקר לאור העובדה שכבר מוכח שמשפחות חד מיניות אינן מאושרות או שלמות פחות ממשפחות אחרות, ותרבותית אנו מתקרבים למצב בו החברה מקבלת ומכילה חד מיניים בכל העולם התרבותי, שאנו חלק ממנו.

 

אטען ברשותכם טענה נוספת בדבר המוסריות. אדם בעל נטיה מינית ורגשית לבני מינו שיישא בן זוג מהמין האחר מבלי לספר לו, הרי זה מעשה לא מוסרי. לו יספר ויתוודה כי הוא מתגבר ורוצה לחיות עם האחר, האם מי מהרבנים היוצאים נגד היה מרשה לבתו לשאת אותו לאיש? אם יעבור טיפולי המרה, שהם עצמם מעשים לא מוסריים ברוב המקרים, האם אז מי מהם ישמח על חתונה עם בתו? מסופקני. נמצא כי אנו גוזרים על הלהטבי"ם חיים ללא אהבה וללא ביטוי למיניותם, בעוד שעל כל רווקה ורווק בני עשרים וחמש אנו מפעילים מכבש לחצים להינשא. צריך לזכור כי כך היה לאורך כל הדורות, אז בעלי נטיה מינית שונה נישאו לבני המין השני, ומצאו סיפוק למאוויים שלהם מחוץ למסגרת הנישואין, בכחש או בניצול. מעמד האישה כיום כבר לא מאפשר זאת, לצערם של אחדים...

 

אם כך, לא נותרה ברירה אלא להביט על המצב מכמה היבטים, ולא רק לצטט פסוקים מן התורה, כאחרון היהודים הרפורמים. באופן מוסרי, אנו מחויבים לקבל ולהכיל ולהעניק זכויות ולתמוך בשתיקה בכל בחירה שהיא, שאין בה ניצול והיא נעשית בכנות ובהשלמה. ככל שאני מבין אי אפשר לחנך ולכוון נטיה מינית, ולכן חינוכית כל מה שנותר הוא לחנך כי יש במיניות קודש, וביחסים בין בני אדם טהרה, להמשיך ולדבר על משפחה הטרוגנית כאפשרות הטובה והשלמה ביותר, אולם לא תוך כדי השמצות לבעלי נטיות אחרות. אין לדבר על משפחה חד מינית כאופציה אחת מיני רבות, אך חייבים לדבר באופן אישי על נושא המשפחה כאפשרות למי שנטייתו שונה. תרבותית, אסור לעולם להשמיץ את המודרנה (גם לא בחנוכה) משום שאורותיה רבים בכל הנוגע למצב האדם – גברים נשים וילדים, נכים וחלשים, שחורים ולבנים. כולנו נהנים מערכי השיוויון והחירות, משיח הזכויות הנפלא, מן המדע והרפואה, הטכנולוגיה ועולם התקשורת, ואיך אפשר לירוק לבור שכולנו שותים ממנו. מאידך, ברור כי המודרנה, כמו כל תופעה אנושית, כוללת גם צללים ולא רק אורות, ולכן יש לחנך לצריכת תרבות נכונה וביקורתית. יש להודות בפני התלמידים כי ההלכה לא תמיד מבטאת בצורה שלמה ערכים מוסריים המתאימים לדור, ולכן ייתכן שההלכה תשאר בגדר גזירה (כהן וגרושה/גיורת, ממזרות, עגינות, להטבי"ם ועוד). וגם אז, כשזו גזירה, יש לשמור אותה תוך מאמץ למנוע את הסבל הכרוך בשמירת ההלכה, ע"י התרת ממזרים ועגונות, הטלת ספק בכהונה (כפי שעושים במקרים רבים) וכל דיני הערמה (פרוזבול, היתר מכירה ועוד רבים). ובעניין הלהטבי"ם, אני מאמין כי לא הגיעה השעה, ואיני יודע אם תגיע, בה נוכל למצוא היתרים הלכתיים לנושא של משכב זכר, אולם וודאי שנוכל לגלות סבלנות ולהעניק במסגרת אזרחית זכויות אדם ומשפחה, ואולי נגלה בסוף כי גם להלכה יש דרכים משלה להכיל את היחסים הללו. ואולי לא. ובכל מקרה, מצעדי גאווה מפגינים כנגד מצעדי הביוש והאפליה האזרחית, לא נגד הדת. אכן, קשה לי עם מצעד גאווה מאוד, אבל הוא וודאי טוב ממצעדי ביוש וקללות ושנאה, ולו נפסיק את אלו האחרונים, גם הראשונים יהיו מיותרים.

 

טענה אחרונה שלדעתי אין מוצא מלהודות בה, היא העובדה שאנשי הלכה כבר קיבלו מחללי שבת, אוכלי חזיר וכאלו שלא שומרים על טהרה המשפחה, ומכילים וסובלניים כלפיהם, מעלים אותם לתורה ומקבלים תשלומי חברות לקהילות מהם. הדבר מעיד כי חוסר היכולת לשאת את הלהטבי"ם אינה הלכתית אלא חברתית גרידא. מדובר בהומופוביה עתיקת יומין, ולא בהכרח במחשבה הלכתית- מוסרית-חינוכית-רוחנית. הלכה ומוסר, חינוך ורוח, הם דווקא נחלת אלו ששפתם אינה שפה של שנאה וריחוק כמו זו שאנו שומעים, שפה שבעיני אינה דרכה של תורה.

 

עד כאן היו דברי מכוונים לאנשי התורה. לבנים ולבנות המתלבטים בדבר זהותם וגם הוריכם, דעו לכם שכל הרבנים והרבניות, המחנכים והמחנכות אליהם תפנו יעמדו לצידכם ויסייעו לכם. יש רבים מאוד שיתמכו גם בבחירה הקשה יותר, ויאירו לכם את הדרך לחיות חיים דתיים ומאושרים. להתאבד חס וחלילה, וחמור מזה, לעזוב את הדת בגלל נטיה מינית, זו לא אופציה בכלל. הציבור הדתי לאומי יודע לקבל ולכבד בדרך כלל, ותוכלו למצוא בו קהילה וחברים, כאלה שלא בהכרח מחפשים היתרים, אבל יראו בכם יותר ממה שבכם שההלכה מתקשה לקבל. הקב"ה, לעומתנו, מוטרד יותר מלשון שנאה ופחדים, מאשר שמירת הלכות שבינכם לבינו (כך כתב ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המשך חכמה, בפירושו לשמות יד כט).

 

פורסם ב"מקור ראשון".

 


 

אבקש להבהיר את כוונתי באמירה כי שמירת מצוות חשובה בעיני מן החיים עצמם, בעיקר למען אחת מתלמידותי הנמצאת במבוכה הזו. מאז סוקרטס, דרך התלמוד הבבלי וטרומפלדור ועד מרטין לותר קינג, ברור היה כי יש מטרות שראוי למות למענן. גם היום לכמה אנשים עוד נותרו מטרות כאלה, אנשי כוחות הבטחון וההצלה, לוחמי זכויות אדם, צוותי רפואה המטפלים באזורי מגיפות ואסונות, ואפילו אלו היוצאים לרפטינג מסוכן ובהלוויתם יאמרו שלפחות הם מתו כשהם עושים משהו שהם אהבו מאוד.

 

ברור היה בעבר כי ראוי לחיות רק למען מה שאדם מוכן למות למענו, ואדם ללא מטרה הגדולה מחייו, כזו שהיה מוכן להקריב עצמו למענה, לא ימצא סיבה לחיות. העת החדשה העמידה את החיים מעל הכל, וגרמה להולכים שולל אחרי האידיאולוגיה הזו לאבד את טעם החיים. סוקרטס וקינג היו מבינים את כוונתי, גם אנשים דתיים שאמונתם היא חייהם, מבינים אותי. אלו שלא מבינים, לצערי, סבורים כי אני מזלזל בערך החיים, ונהפוך הוא הנכון. אני מעריך חיים שיש להם מטרה, והמטרה גדולה מן החיים עצמם עד שהיו מוכנים למות למענה. לחיים יש ערך חשוב רק אם הם מוקרבים למען מטרות כמו זכויות אדם, כמו אמונה, כמו חירויות. לא, אין צורך למות, אלא לחיות למען מטרות אלו. תשאלו את ויקטור פרנקל, האדם שחיפש משמעות.

 

דברי כוונו לאנשים מאמינים, כאלו שההלכה והאמונה חשובה להם מעצם החיים. אלו שהחיים קודמים לאמונתם, יראו בדברי ליברליות מודרנית ותו לא, ומעולם לא עלתה על ליבי כזאת, חס וחלילה.

 

אנסח זאת מחדש: אם את או אתה מתלבטים בדבר זהותכם המינית, דעו לכם כי תמיד יש מי שמוכן לשמוע ולעזור. גם אלו שכלפי חוץ מגדפים אתכם, יקבלו ויתמכו בכם. התאבדות או עזיבה של הדת, המשולה בשבילי כאבדן ערכם של החיים, לא באים בחשבון. תאבקו בחברה, קחו חלק באמונה ובתורה, ותגלו במאבק הזה טעם גדול לחיים. תחיו ותאבקו למען אלו שעלולים להתייאש מלהיאבק ומלדבוק בחיים.

 

ולמי שעדיין מתקשה, לגרעין הקשה של הליברלים או לאלו החוששים כי יתפרשו דברי בצורה לא נכונה, אציע לקרוא את הדברים בהומור. ליברלים, כמו אנשי דת, בלי חוש הומור, הם המסוכנים שבאנשים. הרמיוני אומרת לרון ולהארי בשלב כלשהו (כמדומני בספר הראשון) כי אם לא ילכו לישון בזמן בהגוורטס, הם עלולים למות, וגרוע מכך, להיות מסולקים מבית הספר. מי שצחק ומי שהזדהה עם דברי הרמיוני, אשריו. מי שצקצק בלשון ואמר כמה זה נורא, מוטב לו שיתמקד בקריאת רומנים נחמדים. תלמידי הטובים זיהו מיד את הקשר בין דברי לדברי הרמיוני, והבינו כי אמנם זו הלצה טובה של רולינג, אך כמו בכל בדיחה טובה, יש בה יותר מן האמת מאשר דברים חמורי סבר ורציניים.