הרב חנניה שוורץ

תיקון המידות כשער לנבואה

הרב חנניה שוורץ

 

 

 

עבודת תיקון המידות בשיח הדתי נמצאת לרוב כחלק מה"דרך ארץ" שבאדם. המידות הם הקומה הבסיסית שעליהם ניתן "להניח" את התורה וחוכמתה. נכון שרבים מעוסקי תיקון המידות נעזרים בספרו של הרמח"ל "מסילת ישרים" הקושר את תיקון המידות כשלבים המובילים את האדם להשגת מדרגות עליונות, ברם מעט מאד מתייחסים ברצינות חינוכית לתוצר הנשגב של עבודת המידות, אם מסיבות ריאליות, אם מחוסר הפנמה של הנלמד.

 

תורת הבעש"ט התעסקה רבות וטובות בהעלאת המידות. תפיסה זו נסמכת על הבנה קבלית שכל כח חיים שמופיע באדם יש לו שורש אצילי עליון. הבעש"ט חינך את חסידיו להקשיב להתעוררות המידות השליליות במוחם ולמצוא את שורשיו העליונים. לדוגמא, מחשבות על אהבות נפולות מכוונות את האדם למחשבות על אהבת הקב"ה. במהלך הדורות טכניקה זו צומצמה ונדחקה לה לראויים לדבר- הצדיקים, בשונה מהמון העם השוקק לזכך מידותיו.

 

רבי נחמן, נינו של הבעש"ט, משתמש בתפיסת "העלאת המידות" בתורותיו, ונותן להם פרשנות מיוחדת לו.

 

בתורה נ"ד בליקוטי מוהר"ן מתעסק רבי נחמן בבעיית הדמיון האנושי המכונה "כח המדמה":
"...כי כח המדמה הוא כח הבהמיות, כי גם בהמה יש לה זה הכח המדמה. והמוציא דיבה הוא נופל לבהמיות ועל כן נתגבר עליו כח המדמה, שהוא כח הבהמיות, כי מוציא דיבה הוא כסיל (משלי י), וכשהדעת מסתלק ממנו נופל מאהבת השם יתברך ונופל לאהבת הבהמיות..."

 

ר"נ קושר בין דימיון לבהמיות. הנפש הבהמית שמתפרשת בשפה החסידית לתאוות, חטאים וגשמיות, מתדייקת כאן לכוחות הדימיון האנושיים. מתוך תפיסת "העלאת המידות" ר"נ מבין שיש שתי קצוות בלבד- אהבת הקב"ה או אהבה בהמית. אין באמצע. זו הקצנה או זיקוק של מחשבת הבעש"ט בדבר שורשי המידות. האדם חי בין שני מוקדים, המוקד השורשי והמוקד הנפרד. כאשר כח החיים ניתק משורשו הוא אוטומטית נופל ל"בהמיות", לכוח חיים עיוור שמחפש את פורקנו מתוך תפיסת עולם פרודה ונצלנית. כך מסביר ר"נ את מרחב הדמיונות האנושיים, מרחב שוצף וקוצף שלא פסיק לעלמין. הרחש האדיר של המחשבות האנושיות נובע מניתוק בין כוח החיים לשורשו. הדרך היחידה להפסיק את עולם הדמיונות התלושים הוא רק עם נעמוד מול בורא עולם, רק אם נמצא את המקור השורשי של כוח דחף, הרגשה ומחשבה.

 

את אותו רעיון של העלאת המידות מיישם ר"נ על כח הדמיון עצמו. שורשם הגבוה של הדמיונות הוא רוח הנבואה, הלו גם הוא כל כולו דימויים שכובשים את תודעתו של הנביא. מתוך כך מבין ר"נ שהעיסוק בזיכוך וכוונון של מחשבותינו, רגשותינו ודימיוננו הוא מוביל אוטומטית לעולם של השראה ונבואה. אין אדם חסר דמיונות,יש אדם חסר דמיונות שקריים. אותו אדם הוא הנביא. בהמשך התורה ר"נ ממשיל את תהליך זיכוך הדמיונות כתהליך רכישת מיומנות בנגינה על כלי. הנגינה דורשת כלי עם תיבת תהודה תקינה, שבעולם הנפש מייצג את היכולת להכיל את הסערה הפנימית שכוללת בתוכה טוב ורע בערבוביה, ולהוציא את הרוח המעורבבת לאט לאט, כך שיוכל האדם לבחון ולעבור תהליך מעמיק עם שלל דמיונותיו. הדרישה השנייה קשורה ליכולת האיצבוע:
"..וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקט ולמצא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, הינו השמחה, הינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא הפך עצבות הרוח, כי צריך עלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכוון ולבנות השמחה בשלמות"

 

פיתוח היכולת "לעלות ולירד" עם הרוח הפנימית היא האל"ף בי"ת של כול תהליך נפשי מודע. הוירטואוזיות הנפשית היא שנותן לאדם את היכולת לברר את כוחותיו, לקבץ חלקים טובים ולסנן ולרומם עצבויות ודחפים עיוורים. כמובן שמשל הנגינה לקוח מעולם הנבואה, שהרי הנביא זקוק במספר מקומות בתנ"ך לנגינה כדי שתשרה עליו רוח הנבואה.

 

ר"נ הופך את עבודת המידות הקלאסית ששואפת לכונן אנשים נורמטיביים ומהוגנים, לעבודה המכינה את האדם להשגות נבואיות. השימוש במשל רכישת מיומנויות נגינה הוא מכוון. יש בה משהו נורמטיבי שמחייב משמעת וסבלנות כדי לפתח את המיומנות הנדרשת. שוב, היכולת לראות בעבודה עם מידות את הכניסה בשערי הנבואה נובעת מהתפיסה הבעש"טית כי כל הכוחות המתגלים באדם שורשם בשחקי מרום, וכל מה שצריך ללמוד הוא "לעלות ולרדת", איצבוע נכון של הנפש כדי להניע נכון את כוחות החיים האלוקיים בין המפלסים השונים בקומת האדם.