הרב שלמה וילק

פרק התכלת - ופרשת כנפך

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

 ופרשת כנפך – סיכום

1. לא דוד המלך בלבד, בתהילים נה, מבקש 'אבר כיונה'. לאורך כל ההיסטוריה ביקשו אנשים כנפיים, משום שהן סימלו חירות והגנה, בריחה והסתרה. בסיפור המיתולוגי אודות איקרוס ודידאלוס המכינים להם כנפיים משעווה עולה האזהרה הברורה כי התעופה היא היבריס, גאווה של האדם שותביל לאובדנו. כל היצורים המיתולוגיים הם בעלי יכולת תעופה, ורבים מהם מכונפים. גם למלאכים הצמדנו כנפיים, לפעמים שש, ולשני ילדים חמודים בבית המקדש, הכרובים, יש כנפיים. היו אלה האחים רייט שפתרו את העניין בסוף שנת 1903, בשתיים עשרה שניות של טיסה למרחק 40 מטר. בני האדם פיתחו להם כנפייים, והם עדיין סמל סטטוס ואות לחירות וגם בריחה.

 

2. בעולם העתיק קיבלה המילה כנף משמעויות שונות, כפי שכותב הרמב"ם במורה נבוכים א מג. הכנף היא אבר התעופה של הציפורים, אך היא גם קצה, כנף הארץ, וגם מחסה וצל, וכן ביטוי מיני. בני האדם פיתחו כנפיים הרבה לפני האחים רייט, היו אלה כנפי הבגדים וכנפי הגוף, סמלים חשובים שהיוו את התחליף לאברי התעופה. כנף הבגד במקרא קיבלה משמעויות רבות ומגוונות, לכולם מכנה משותף אחד שנעמוד עליו כאן. ספר שמות כה מחבר בין המילה כנף למילה סכך. הכנף מסככת על הכרובים, ובאכדית שני המילים הללו מופיעות אכן בדמיון רב: כאשר כנף היא sissiktu וכיסוי הוא sikku, שתי מקבילות למילים ציצית וסוכה.

 

3. ציווי התורה על ציצית בספר במדבר מדגיש את כנף הבגד עליה יש ציצית, ועל הציצית יש פתיל תכלת. נראה כי מצוות הציצית קשורה לבגד, ומצוות התכלת קשורה לציצית. התורה משתמשת בביטוי 'ציצית הכנף' כדי לצייר בפנינו את המצווה, ומשמע בבירור כי הציצית קשורה לכנף. כך גם בספר דברים, גדילים יש לעשות על ארבע כנפות כסותך. עוד נחזור לזה. המילה כנף הופכת לביטוי מרתק. במעמד הקללות והברכות בספר דברים קוראת התורה לגילוי עריות – גילוי כנף. האם הכנף היא האישה שהיא כנף אביו, או שמא הכנף הוא בגד אביו, שהבן גילה ע"י הסרת בגדי אשת אביו? או אולי מדובר על מטאפורה האומרת כי האב מסוכך בכנפו על אשתו, והיא מוגנת על ידו בכך, והבן מסיר את כנף אביו, את הגנתו. נראה כי הפירוש האחרון מתאים למטאפורה בצורה הברורה ביותר. אם כך, כנף היא סיכוך והגנה. אפשר להניח כי בגדים ארוכים, כמו גלימות ומעילים ארוכים נועדו כדי לסמל שההולך בהם מסוכך על השאר. היה זה ביטוי של מעמד ועוצמה, הבהרה כי ההולך בגלימה מזמין אנשים לחסות תחת כנפיו.

 

4. הדבר ברור בכמה אירועים תנ"כיים מפורסמים הקשורים לכנף הבגד. מיום הקדשתו של שמואל יש לו מעיל ארוך שעשתה לו אמו, והמעיל הופך להיות סימן הזיהוי שלו גם אחרי מותו, בסיפור בעלת האוב. גם אצל אליהו הנביא, העברת האדרת מסמלת העברת שלטון, ואצל מלך נינווה הסרת האדרת מסמלת ירידה אל העם. בזכריה (יג ד) יגיע יום בו יורידו נביאי השקר את אדרתם, ואלישע מכה את המים באדרת אליהו שעברה אליו, כדי לבקוע את הירדן (מלכים ב ב ח). וכנף הבגד מופיעה גם היא, כאשר שאול או שמואל מאבדים את כנף בגדם לאחר ששאול מרחם על אגג ומלכותו מוסרת ממנו, וכאשר דוד כורת את כנף מעילו של שאול במדבר עין גדי. הסרת כנף הבגד מסמלת העברת השלטון. ברור כי בתקופת המקרא האברה הפכה לכנף הבגד, לסמל לחסות. ייתכן כי בעבר, לפני שהבגד הפך להיות חסות, הייתה זו הירך, אולי איבר המין, שאחיזה בו היוותה סימן למתן חסות, ובמקרים מסויימים היד. זו הסיבה שאברהם מבקש מאליעזר להישבע כשידו תחת ירכו, ויעקב שם את שתי ידיו על נכדיו כדי לברכם. היו גם מקרים שחגורת הבגד או הנעלים, סוגים אחרים של כנפיים – קצוות, היו המקום אליו נאספת האחריות, כמו בבקשת דוד משלמה לנקום ביואב בן צרויה שנתן דמי מלחמה בחגורתו ובנעליו. יואב מכסה את דמי המלחמה והם נאספים אל בגדיו. כנף הבגד הייתה חלק מן התפיסה הזו.

 

5. גם הנביא ירמיהו (ב לד) אומר כי הדם נאסף אל הכנפות של ישראל, והוא גלוי וזועק אל השמים. הכנף היא כמו החגורה והנעל, והיא כנף הבגד. לעומת זאת, ביחזקאל הכנף מסמלת 'עת דודים', הכנסת הכלה אל החופה, היאספותה אל בית האלקים. 'ואפרוש כנפי עלייך' פירושו הוא לפרוש חסות, אולי גם לקיים יחסי מין, ואז להכניסה אל הבית – קידושי ביאה. בחופה יהודית הסמלים הללו מופיעים שוב ושוב, ההינומה, כיסוי הטלית, החופה,חדר היחוד. כל אלה מסמלים את פרישת כנפו של הבעל על אשתו, כטקס קבלת אחריות וכריתת ברית. גם במגילת רות מבקשת הנכריה כי בעז יפרוש כנפו עליו, ובין אם הכוונה לקיום יחסים, או לקבלת חסות או לארוחה והגנה, ברור כי כנפו של בעז היא ביטוי לאהבה ולמחויבות. בזכריה ח הדברים דומים מאוד, לעתיד לבוא יאחזו גויים בכנף איש יהודי לעלות להר ה', כלומר, ישראל יפרשו חסותם על האומות כולם, חסות רוחנית כמובן. כך גם התינוקות האוחזים בכנף בגדו של חנן הנחבא, נכדו של חוני, לבקש עם המים (תענית כג ב).

 

6. הכנף מסמלת גם הסתרה. עד היום אנו משתמשים בביטוי 'בדק בציציותיו' לאמר כי נעשתה חקירה יסודית, ואצל הנביא חגי מפורשים הדברים כאשר הקב"ה דורש לדעת אם הכהנים החביאו בכנף בגדם בשר קודש להבריחו אל החוץ. המילה 'חוצן' (נחמיה ה), גם היא מתארת כנף בגד, ומי שמנער חוצנו הוא למעשה מנער את שולי הבגד כאומר 'לא לקחתי דבר', אולי משום שאנשים צררו בכנף הבגד אוכל ומטמונים. המדרש המופלא בשיה"ש רבה א מאשים את משה שסירב לשליחות הקב"ה ובזבז את זמנו היקר של הקב"ה, ואומר כי הקב"ה שם למשה בכנפיו את העוון הזה עד שנענש ולא נכנס לארץ. העוון ממשיך להיות צרור בכנפיו של משה, עד שהוא מתגלה כעונש. הרי זה דומה קצת לאשת לוט, המהססת מלצאת מסדום, ונותרת כאבן דוממת בדרך – ההיסוסים נשארים צרורים ליום פקודה.

 

7. הסוגיה הפותחת של פרקנו מחברת בין הציצית ובין הכנף. חיבור מפתיע מאוד, שכלל לא נתון במחלוקת בגמ'. לכל הדעות צריך שהפתיל יהיה מעין הכנף, לאוו דווקא הבגד. וברור גם מדוע ייתכן שאחד יעכב את השני, משום שהציצית היא מצוות הבגד, והתכלת מצוות הציצית. ושניהם מצווה אחת משום שלמעשה המצווה כולה היא מצוות הכנף, שהיא המטרה של הציצית. הבאתי בפניכם את כמה ציטוטים ממחקרים שנעשו על כתבים מסופוטמיים מן העת העתיקה. כנף הבגד, כאמור, נקרא sissiktu, וללא ספק זה צליל המילה ציצית גם. הביטוי ציצית הכנף, עליו שמים פתיל תכלת, פירושו שלאחר ששם אדם גדילים על הכנף זו הופכת להיות יחידה אחת, בה הכנף מתארכת כביטוי לקבלת חסות, כריתת ברית, קבלת עול החוק. הציצית היא הכרזה של אדם כי הוא פורש כנפיו על החוק= שומר אותו, וכי המצווה המוטלת בבגדו פורשת חסותה עליו. התכלת מוסיפה נדבך נוסף של הארכת הכנף, אולי חיבור מקדשי כמו שלמדנו בשיעור הקודם.

 

8. הבאתי גם כמה מגדולי החסידות, ויש רבים אחרים כמובן, המבררים את מצוות הציצית באופן דומה לדברים שהבאתי. השפתי צדיק, מצאצאי אדמו"רי גור, מבאר כי כנף הבגד מסמלת סופיות, שמה על האדם זכרון לסופיותו ומטילה עליו חובה להילחם בסופיות הזו ע"י ארבע מצוות שחכמים מחברים לציצית – יצר טוב, תורה, קריאת שמע ויום המוות. בכל הצמתים המרכזיות של חיינו מופיעה הציצית, עד יום המוות בו אנו כרוכים בציצית עד פתח הקבר. גם רבי נחמן בהלכות ערב (!) הלכה ג מבאר את הדברים. העולם הרוחני מאיר כשלעצמו, אולם הארתו היא לעצמו בלבד. כדי שיוכל האור העליון להאיר הוא זקוק לכלי, לחלל פנוי להאיר עליו. הלבנה היא גילוי הרצון להיות מואר, לרצות באור, ולבושי הרצון הם הבגדים, כלומר המעשים אותם אדם עושה כדי להוריד את האור אל העולם. קבלת האחריות על העולם היא קנין סודר, הרמת כנף הבגד כדי להתחייב באופן סופי. הרמת הציצית, עיטופה, נישוקה הוא מעשה של כריתת ברית. במכתבי מארי, כתבים שנמצאו בסוריה ומתעדים מסחר ופקידות כשלשת אלפים שנה קודם לספירה, הציצית אינה בגד שלובש אדם, אלא בגד מיוחד שהוא נושא, בגד המבטא חותמת אישית, נכונות לקבלת אחריות, ממש כמו קנין סודר. נביאי העיר מארי בחנו את אופיו של אדם על פי הציצית שלבש וקצוות שיערו שנשלחה להם, ורק אז קיבל תעודת יושר. במכתבי נוזי, שנמצאו על גדות החידקל, מופיעה הברשת הבגד כביטוי לקבלת אחריות ולסילוק חוב, כלומר לעדות למילוי החובה.

 

9. הלכות הציצית רבות, בין דיני הכנף והבגד, ובין דיני הגדילים. לענ"ד המחלוקות נובעות מן הקושי להחליט מה עניינה של הציצית. האם היא בגד רגיל, או שמא בגד חגיגי ומיוחד שנועד להפגנת מחויבות מיוחדת? מה הגדרת כנף – קצה הבגד או צד- רוח (כמו כנף הארץ)? אם הציצית מסמלת קבלת חסות, אז עניינה הוא עיטוף ולא לבישה?! ועוד שאלות רבות הקשורות למנהגים העתיקים. הראשונים דנים האם בגד עם שרוולים חייב בציצית, והאם כנפות חייבות להיות מנותקות אחת מרעותה או לא. הם דנים האם הכנפות חייבות להיות בארבע כנפות הארץ, או שכולן יכולות להיות מצד אחד, אולי כדימוי לקבלת עול ואחריות לרוחב היריעה כולה. הב"י מבאר כי חלוקים ארוכים פטורים מציצית (הוא אומר זאת כדי להצדיק מנהג קיים) משתי סיבות – כיוון שהם לא דרך לבוש, וכיוון שהם נגררים על הארץ דרך בזיון. הרמ"א בדרכי משה חולק עליו, שהרי הטליתות שלנו לא נועדו כלל ללבישה, אלא למצוות ציצית בלבד! וראינו כבר שציצית נגררת על הארץ בחז"ל, כביטוי לשבח (גיטין נו א). מחלוקת מעניינת בדבר השאלה האם הציצית היא חלק מהלבוש, או שמא דווקא משהו נבדל ממנו, ולא ברור לי מה שורש המחלוקת.

 

10. הפוסקים גם מתלבטים האם בכלל טלית קטן מועילה ומקימים בה מצווה. הרי אם העניין הוא עיטוף, אזי טלית הבגד שלנו אינה עיטוף, ולכן רבים כלל לא הקפידו עליה, רק על טלית שבתפילה, ואחרים נוהגים לעטוף עצמם בציצית ולברך, ורק אז ללבוש אותה. הרשב"א, הפוטר טלית קטן מציצית מעיד בכך שבזמנו לא הולכים עם בגד כזה. ומעדויות אחרות, גם העיטוף בטלית לא היה נפוץ כ"כ, משום שיהודים לא הלכו כך. מרוב הראשונים נראה כי המצווה היא רק בטלית גדולה, המשמשת לעיטוף הגוף. הדברי חמודות על הרא"ש הלכות ציצית סג, מחלק לקטגוריות שונות. # בגד ארבע כנפות שנועד לכסות חייב, שהרי נאמר 'כסותך'. # בגד לכבוד, שלא נועד ללבישה אלא ליופי, פטור. (לכאורה לפי דברי היה צריך להיות חייב, כי זו דווקא הטלת חסות, גדלות ואחריות). # בגד שנועד למצווה עצמה, וודאי שהוא הטוב ביותר, כי הוא נועד לזכרון.

 

11. לסיכום: הכל החל מכנף הבגד, והכנף הפכה לציצית כדי להדגישה ולהפכה לסמל, ולציצית נוספה התכלת כדי להעצים את הסמליות ולחבר אותה אל המלכות והקדושה. הציצית, עד ימינו אלה, מסמלת קבלת אחריות מצד אחד, והסתתרות והיאספות מצד שני. האדם כאוסף וכנאסף, כמעניק חסות וכמבקש חסות.

 

 

להורדה ישירה של הקובץ