הרב שלמה וילק

פרק התכלת - כתנות אור ועור

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

סיכום כתנות אור וכתנות עור

1. נבראנו עירומים, אולם העירום הזה לא היה עירום פיסי, אלא עירום רוחני. אדם וחווה בגן העדן המיתי לא היו שני ניאדרטלים עירומים הרוקדים מסביב למדורה, כאלה המנהלים חיים חסרי משמעות שכל הווייתם היא טבעית-בהמית, אלא אנשים חסרי גוף, שעירומם נטול גוף וכולו נשמה. הפנימיות העירומה היא סיפור גן העדן, בו הנשמה שקופה, באה לידי ביטוי רוחני שיכול להיות שלם. האכילה מעץ הדעת, כפי שמלמדת המחשבה היהודית לדורותיה, היוותה למעשה את המעבר לערמומיות, לפיתוי הפיסי שהעכיר את הרוח. הפכנו לבעלי גוף, והעירום המבייש הופיע רק עתה. ומדוע העירום מבייש? משום שבעולם הרוחני היה מקום לסובייקט להיות, בעוד בעולם הבהמי אליו נקלענו עתה, כבר אנחנו גוף, חסרי אנושיות וייחודיות.

 

2. בעולם שלאחר החטא איבדנו את ההארה שלנו, כלשון האר"י הקדוש, הפכנו את הגוף משקוף ('כתנות אור' בלשון המדרש המתאר את מה שכתוב בספר בראשית של רבי מאיר) לעכור ('כתנות עור' בלשון המקרא). לא נותרה ברירה אלא לכסות את הבהמיות שלנו כדי לחזור אל הסובייקט, האנושיות המתגלה לא בנשמה, אלא במעשה היצירה שלנו. הבגד הראשון, עלה התאנה התפור, איפשר לנו לגלות מחדש את הפנימיות שלנו, ולהסתיר את הגוף שהפך משקוף לגס, לבהמי. המקצוע העתיק ביותר אינו הזנות, אלא מעשה התפירה, הבגד ולא הסרתו. מאז הפכו הבגדים לתרבות, למה שמרבה אדם על הטבע, לאנושיות המתגלה רק ע"י הסתרת הגוף, ופורצת ע"י הבגד ההופך לסטטוס של שייכות וסמליות. הבגד עושה את האדם.

 

3. בעולם העתיק היו שלשה סוגי בדים, חוץ מבגדי העור. בגד העור, היום כמו אז, היה סמל לחזרה אל הטבע, להתחפשות לבעל חיים, אולי אות לנצחון של האדם על בעלי החיים, והפיכתו לאחר מהם. המראה החייתי-טבעי של לובש העור, או המראה הנהנתני של לובשת הפרווה, היו לצנינים בעיני חז"ל, שקבעו כי אין מברכים על בגד שכזה שהחיינו, ואפילו לא על תפילין, ואין לשים ציצית על בגד עור. החומרים הנפוצים ביותר בעולם העתיק היו צמר הבהמות והפשתן. במזרח הייתה נפוצה גם הכותנה, אולם זו הגיעה למערב מאוחר יותר. מרבית הבדים היו עשויים מסיבי פשתן, שצבעו הטבעי הוא לבן עכור, ממש כמו הצמר. באנגלית המילה LIENEN פירושה מצעי מטה וגם פשתן, וגם בגמרא שלנו ראיתם את צירוף המילים 'סדין שכולו תכלת', או 'סדין בציצית', שאין כוונתם על היריעה הפרושה על המטה או על הגוף, אלא על בגד פשתן.

 

4. במשכן ובמקדש שימשו יריעות העור, הפשתן והצמר שימושים שונים. ידוע כי ככל שנכנסנו פנימה אל הקודש הפכו החומרים להיות יקרים וחשובים יותר. מנחושת לזהב, מעור לבדי תכלת. היריעות החיצוניות היו יריעות צמר והכיסויים עשויים היו מעור תחש, אולם ככל שהקדושה עולה אנו רואים יותר בדי פשתן או כותנה שזורים, או צמר שנצבע בתכלת. האבנט העשוי מפשתן, וארוג גם בחוטי צמר הצבועים בתכלת, היה לפיכך שעטנז כידוע. כל שאר הבגדים והיריעות היו יותר אחידים (זו סוגיה בפני עצמה, שלא נכנס אליה עתה), אולם גם באחרים הייתה תערובת של פשתן וצמר, כאשר התכלת נמצאת רק בצמר. לפי המדרשים, בגד הצמר הוא בגדו/קרבנו של הבל, בעוד בגד הפשתן הוא בגדו/קרבנו של קין, לכן הצמר הוא ראשית הקדושה, אולם במקדש היה הפשתן מעל הצמר, שהרי רוב בגדי כהן הדיוט היו פשתן, ובגדי עבודת יום הכיפורים (בגדי הלבן) של הכהן הגדול היו גם הם מפשתן בלבד.

 

5. ממילא, ברור כי הציצית, המחברת אדם מישראל לקדושה, צריכה להיות קשורה לבגדי הקודש, וממילא יש בה שעטנז. הלימוד של הסמיכות בין שעטנז לציצית, המתיר כלאיים בציצית, מוכרח רק בגלל הקשר בין בגדי המקדש לציצית. אולם, כפי שכבר ראיתם, קשר זה מעורר אי נוחות גדולה, גם בבגדי הכהונה וגם בציצית, לגבי הזמנים בהם אין ללכת בבגדי כהונה או בציצית, כמו בגדי כהן שלא בזמן העבודה (שם יש מחלוקת האם עובר בלאוו של כלאיים), או ציצית בלילה (גם כאן מחלוקת כידוע, ועוד נדון בזה ב"ה באחד השיעורים). הדילמה היא כמובן מה היסוד המתיר כלאיים בבגדי כהונה או בציצית, האם זו המצווה הדוחה את הכלאיים (מצד עשה דוחה לא תעשה או מצד מצוות לאוו ליהנות ניתנו), ואז מותרת רק בשעת המצווה, או שמא הבגד העשוי כך אינו כלאיים, ולכן מותר, אולי בגלל שהלובש אותו מסמל שלום ואחדות וכו', על פי ההסברים המקובלים להיתר הכלאים.

 

6. המשנה בפרק שלישי במנחות והגמ' בדף לז ב דנות במצוות הציצית עוד לפני הפרק שלנו. המחלוקת בין רבי ישמעאל לחכמים בשאלה האם כל אחת מהציציות היא מצווה בפני עצמה או לא, מתורגמת לנפקא מינות שונות בגמ'. אחד ההבדלים הוא במי שיוצא בשבת בבגד ציצית, שלא כל ציציותיו כשרות, שלפי חכמים חייב חטאת שהרי הפתילים פסולים וממילא לא מהווים חלק מהבגד, אלא משאוי שטלטולו אסור. להבדיל מכילה שיש לה שרכים ומותר לטלטלה ע"י עיטוף משום שהשרכים מתבטלים לבגד שהרי הם צרכו של בגד (לקשירה וכדו'), הפתילים הפסולים אינם צורך הבגד כל עוד הם פסולים, ואינם מתבטלים אליו. לפי רש"י, כיוון שהם תכלת ותכלת חשובה ולא מתבטלת.לפי התוס' הסיבה היא כי יש להם חשיבות בפני עצמם, כי דעתו לתקנם. מדוע היציאה בציצית כשרה מותרת בשבת? - כיוון שדווקא אז הבגד הציצית בטלה לבגד, משום שעתה הוא 'תכשיט' של מצווה ומותר לצאת בתכשיטים בשבת.

 

7. מהגמ' שלנו מוכיח המרדכי בהלכות קטנות תתקמד כי מותר לצאת בשבת בבגד ארבע כנפות ללא ציצית, שהרי הגמ' דנה רק בשאלה האם הציציות הנותרות אינן משוי או לא, ולא בעצם הבעיה של הליכה בציצית פסולה. מכאן מסיק המרדכי, שלא כר' שלמה מרדוש (או כפי שכתוב בטעות במקורות רבים 'מדרוש'), אחד מבעלי התוס' שנרצח במסעי הצלב, שמי שהולך בבגד ארבע כנפות בלי ציצית אינו עובר איסור, אלא רק חייב לשים ציצית, ובשבת, שאינו יכול לקשור ציצית, לא חייב להסיר את הבגד. יוצא, וכך הסכימו רבים מן הראשונים, כי בגד ארבע כנפות הוא סתם בגד רגיל, שמותר לצאת בו בשבת ובחול, ורק יש מצווה להטיל בו ציצית. אם הטיל בו ציצית ונפסלה, הבגד נשאר בגד שמותר ללכת בו, אלא שבשבת אסור בגלל משאוי, וברגע שהטיל בו ציצית, הבגד יצא מכלל בגד והפך תכשיט. (לשואלים, נראה ברור כי לכתחילה אין ללכת בבגד כזה גם לפי המרדכי, שהרי חייב להטיל בו ציצית, אלא שאם הלך, אין בו לאוו).

 

8. הרמב"ם, כמו בהלכות בית הבחירה שם אמר שלכהן אסור ללכת בבגדי הכהונה שלא בשעת עבודתו, גם כאן כותב כי אמנם בציצית הותר שעטנז, אך כיוון שאנו חוששים שמא ייתכסה בה בלילה בזמן שאינה מצווה ויעבור איסור, לכן אין להטיל בציצית תכלת. (כך גם מפרשים הגאונים וחלק מן הראשונים את 'גזירה משום כסות לילה' בשבת כה ב). לדעות אחרות מותר ללכת בלילה בציצית שעטנז כיוון שהיא עדיין מצווה, רק שלבישתה אינה מצווה. כלומר, לפי הרמב"ם הבגד קשור למצוותו הפעילה, בעוד לאחדים מבעלי התוס' וכן לר"ן וסיעתו, הבגד הוא מצווה, וככזה הוא 'תכשיט של מצווה' גם שלא בשעת מצוותו ומותר ללכת בו. מדברי הב"י, המברר מדוע לרמב"ם יהיה מותר לצאת בליל שבת עם ציצית, שהרי אינה מצווה והציציות הופכות למשאוי?! ותשובתו כי גם בעת שהציצית אינה מצווה היא עדיין נוי הבגד (רק אם היא כשרה!), משמע שגם לרמב"ם יש ערך רוחני לציצית גם בעת שאינה מצווה, אך לא עד כדי לעבור איסור שעטנז.

 

9. גם הרא"ש, יותר מהרמב"ם, סבור כי יש איסור בכלל להטיל בבגד של פשתן ציצית, שמא ישים בה צמר תכלת, ועלול להתכסות בו בלילה. אולם, אומר הרא"ש, כיוון שאין בידינו תכלת כיום, ממילא אין סכנה שיגיע לאיסור ולכן אין למחות ביד ההולכים בציצית פשתן. הרא"ש מעיד עוד על גדולי הדור, כמו המהר"ם מרוטנבורג, שלא יצאו בציצית בשבת, כיוון שחששו שאינה כשרה. הרא"ש מבין שאין הכוונה שיש חשש שמא נפסלה (שהרי איך מברכים עליה), אלא שמא ציציות שלנו אינן כשרות מן התורה כיוון שהמחלוקות והמבוכה גדולים כ"כ, ונמצא מטלטל פתילות שלא לשם תכשיט, ולא לשם הבגד. אולם, אומר הרא"ש, לא כן הוא, משום שהגמ' אמרה שהפתיל לא בטל לבגד, כיוון שדעתו לתקנו, אולם כאן אין דעתו לתקנו משום שכך היא דרכה של ציצית אצלנו. ולכן, כיוון שאפילו אם יש דעות שהציצית לא כשרה, היא עדיין נוי מצווה וצריך ללכת בה, ואין בה איסור טלטול.

 

10. שאלה דומה היא בעניין ציצית שאינה בגודל הכשר למצווה. רבים הולכים בט"ק מיניאטורית, שלא די שאינה עוטפת את ראשם, הרי שאינה עוטפת גם גופו של ילד, ולכן פסולה. מוטב, אומר בעל התורה לשמה, הוא הבן איש חי מבגדאד, שילך אדם בציצית קטנה, ולא בלי ציצית. להבדיל מציצית כשרה, שבעליה מתלבט בגלל עומס ההלכות ועליה דיבר הרא"ש, הבן איש חי אומר שגם ציצית קטנה המתאימה לילד קטן ואינה כשרה למבוגר, אפשר לצאת בה, למרות שמדובר באיסור תורה. שוב, נוי מצווה קיים כאן, למרות שאינה כשרה. רק אם אין נוי מצווה, כלומר שנפסלו הפתילות, אסור. ההוכחה של הבן איש חי מכך שאפשר ליטול בסוכות אתרוג פסול בלי ברכה, אינה הוכחה כי היא ברור שאסור יהיה לטלטל אתרוג פסול (אפילו בכשר אסרו...).

 

11. התהליך שאנו רואים מפתיע ביותר. חכמים מתלבטים מאוד לגבי הציצית והופכים את המצווה לרשות, מרחיקים את מצוות התכלת ומגיעים עד כדי כך שרבי לא מכניס את הלכות ציצית למשנה, וגם בגמ' רוב הדיונים לא מגיעים כלל להכרעה או לא נידונים כלל. מאידך, חיבוב המצווה גדל. הציצית הפכה לנוי, בדיוק למה שהבגדים נועדו בשבילם – לא כיסוי הגוף בלבד בגלל הבושה, אלא גילוי פנימי, אנושי. הציצית, שכולה הפך לרשות ואפילו כאשר אינה מצווה, כל עוד הפתיל כשר, ממשיכה להיות ביטוי פנימי, ואותו מותר לטלטל בשבת.

 

12. בימינו התחדשו סוגי פולמרים סינטטיים, שמשמעותם שמדובר בבגדים ללא תפירה. למה דומים הבגדים הללו? לבגדי העור, או לבגדי הפשתן והצמר הארוגים? הגר"מ פיינשטיין (או"ח ב א) פסק כי פולמרים סינטטיים נחשבים כבגד עור, משום שיש חשיבות לבדים נתפרים. הבעיה אינה פעולת התפירה, שהרי גם אם לקח קרעי עור ותפר אותם הבגד פטור מציצית, אלא שבגד שלא נעשה מחוטי שזירה והתפירה בו אינה הכרחית, הוא פסול. חייבים מעשה אנושי של יצירה, שיהיה מעשה שאי אפשר בלעדיו. הציץ אליעזר מביא לעומתו את מה שנראה מבעל העיטור, שאם עור יהיה טווי, יתחייב בציצית, ומסיק כי נייילון טווי יהיה חייב. הרב וולדינברג עצמו סבור כי יש הבל מהותי בין עור לניילון, משום שעור בראשיתו הוא מקשה אחת, ומקשה אחת פטורה מציצית בגלל טבעיותה, אולם ניילון אינו טבעי, ולא מורכב מיריעה אחת ראשונית, וכן בגד ניילון (ועכ"פ ארוג) חייב בציצית. מעניין שאיש לא ציין את העובדה שניילון הוא יציר כפיו של האדם יותר מאשר צמר ופשתן טוויים, וממילא, לפחות כסברא אם לא למעשה, יתחייב בציצית מדאורייתא. (לתוהים מביניכם, שהרי אין מערבים הגות בהלכה, אציג זאת באופן הלכתי: טווי אינו בדווקא, אלא נעשה ע"י אדם בדרך של יצירה ומעולם לא היה מקשה אחת, כפי שהרב וולדינברג רומז).

 

13. במאמרו על בגדים ובגידות, פרופ' שלום רוזנברג טוען כנגד סבו כי עלינו להתרחק מהבגדים המאפיינים אותנו, הבגדים היוצרים חומות וגדרים והתרחקות, בגדי הכמורה והציצית, ולהתעטף בבגדים ישראלים, בגדי עשיו. לבישת הבגדים הזו תפאשר לראות ריח גן עדן גם בכאפיה ובתרבוש, בחאקי ובסנדלי טבע. הבגד, כידוע, מרמז על בגידה, ורוזנברג מבקש לתקן את הבגידה הזו. דומני כי פרופ' רוזנברג החמיץ את הנקודה לחלוטין. העולם, כולל זה הישראלי, אומר את אותם הדברים שאמר רוזנברג זה מכבר, ובגלל זה כולם מתפשטים, חזרה לגורם המאחד את כולנו – הגוף. כולם מתערטלים כדי להפסיק את המלחמות,לובשים את אותם הבגדים כדי לאבד זהויות. האם הדבר הוביל לאחווה או שמא לביטול האדם? חשבנו שהסרת הבגדים תחזיר אותנו לגן העדן, אבל היא החזירה אותנו לגן העדן שלאחר החטא, בו הפנימיות נתכסתה בגוף, ועתה סבורים רבים שהגוף המשוחרר זו הפנימיות. הבגדים שלנו עשויים בסין, אבל הציצית בבית המקדש. רוזנברג, כמו גדולי הרומנטיקנים, מבקש מבלי משים לבטל את האדם ע"י כתונת העור. הציצית מבקשת להלביש אותנו בכותנת אור.

להורדה ישירה של הקובץ