הרב שלמה וילק

פרק התכלת - הקדושה והכאוס

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

                                                                         הקדושה והכאוס- סיכום
1. אנשים רבים רואים בדת ובדתיים שעמום גדול, סדר וקבעון שאין כדוגמתו. חלקם יושב כאן בשיעור (משתי הקבוצות), וחגי משגב (מן המאמר מ- 929 שהבאתי), שייך לחבורה הזו גם. מאידך, רבים רואים בדת דווקא מקור שגעון, יציאה מן הסדר, מרידה בעולם בשם ערכים מוחלטים ההופכים את מאמיניהם לאחוזי אמוק. נמרוד אלוני, במאמר שקבלתם, שייך לזן הזה. לצערי מהסוג הזה יש כאן מעט מאוד. למן היווסדן, הדתות פועלות בשני ערוצים מקבילים, ממסדות ומתקנות ומקבעות, ודוחפות ומלהיטות ומשבשות. יובל נח הררי עף על עצמו עם התיאוריה על דת מומצאת עקב אילוצים כלכליים וכו', כדי לשלוט בהמון, כאילו היה הראשון לטעון זאת וכאילו לא עברו מאז נשמעה הטענה הזו כבר למעלה ממאה שנים של טענות הפוכות. היה זה המלומד הגרמני – פרוטסטנטי רודולף אוטו, שבראשית המאה ה-20 התנגד למארקס ולפרויד וסירב לראות בקדושה המשכם של השווקים הכלכליים או החברתיים, אלא תופעה ייחודית בנפש, שאינה קשורה למימדים הארציים שבנפש. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות הנודע (והשנוי במחלוקת), קרא לאדם הזה – 'הומו ריליגיוס'.

 

2. עשרות אלפי שנים, לפחות, בני אדם מאמינים בנסתר, במה שלמעלה מהם, ואבות אבותינו הקדמונים עבדו את את אותם כוחות נסתרים. האלים תמיד התגברו על האדם, וזה היה נתון לגחמותיהם – השמש הקופחת, הבצורת או השטפון, היבולים הקמלים, המחלות, ובכלל חוסר האונים האנושי אל מול איתני העולם ואלוהיהם. העולם העתיק היה מלא באלים, והאדם היה פיון קטן בקוסמוס, שסדריו נעלמו נבני האדם. היו אלה היוונים שחידשו את הטענה שהפכה לבסיס הפילוסופי של הדתות, והיא כי האלהים הפך את הכאוס לקוסמוס, את התוהו ליקום, את ההפקרות לחוק, את הרע לטוב. על פי אנומה אליש, מיתוס הבריאה הבבלי, משתלט מרדוק, היסוד הזכרי המבקש סדר, על תיאמת, היא היסוד הנקבי השואף אל הכאוס, קורע אותה לשניים ומייסד משני החלקים את השמים ואת הארץ. בהשלכה אל השפה שלנו, מרדוק מכניסה לביתו – אל הגג והתקרה, ומקפיד שתשאר שם, פן כוחותיה המיניים יהפכו את הסדר.

 

3. ניטשה, אלפי שנים אחרי אנומה אליש, ביקש לשחרר את תיאמת כדי להחיות את העולם המסודר ע"י הכאוס. בגרמניה של המחצית השניה של המאה ה-19, ובמשפחה קתולית אדוקה, הסדר היה חזות הכל, ופרידריך הצעיר נטש את הסדר וביקש 'לרקוד על פי התהום', לעמוד בין הכאוס לסדר, כדי לחיות. 'האדם אשר אין בו כאוס עוד, לא יוכל להוליד כוכב רוקד'. אכן, דברים חשובים ונפלאים, אלא שהם תרמו תרומה חשובה לנאציזם, שהחל בריקוד על פי התהום, ומשך אחריו את העולם כולו אל התהום. לא פלא שכבר הרומאים ביקשו 'סדר עולמי חדש', סיסמה החרותה על חותמה של ארה"ב. ואנו תקועים בין הכאוס ובין הסדר, ושניהם מאיימים להחריב את העולם, זה בקפאונו וזה בטירופו.

 

4. ננסה לבדוק את פי התהום היהודית, שנוסחה בקבלה הזוהרית והלוריאנית, וצעדה על פי התהום עד שרבים חללים הפילה, בדמות השבתאות והפרנקיסטיות. נפתח בגמ' בברכות לה א המלמדת כי כדי ליהנות מן העולם חייב אדם לברך. האוכל האסור הופך למותר ע"י העלאתו אל הקודש, והקדושה ממילא הופכת להיות 'מתירת איסורים'. הגמ' מבררת האם האוכל המותר הופך לקדוש ע"י הברכה ולכן מותר באכילה כקרבן, או שמא הופך לחולין ומותר לאכילה. הרי אכילת בשר נאסרה בתקופות מסויימות, אלא אם הועלה לקרבן, וממילא ייתכן שכל אכילה מחייבת ברכה כדי להיות אכילת קודש. הספק של הגמ' נותר ללא מענה, אולם ברור כי הדילמה הזו של הקודש כמתיר או כאוסר נותרה בחלל. ההלכה מגדירה (כתובות סא ב ובשו"ע או"ח רפ, רצ) כי עונת תלמידי חכמים בע"ש. מעניין לבחון בכלל את עניין הקידושין, שם נעשה מהלך זהה לזה של ברכות. יחסי מין, יותר ממזון כמובן, עשויים למשוך את האדם אל התוהו הנהנתני והמופקר, אלא שבמקום להרחיקם מן הקודש ורק להזהיר מפניהם, ההלכה מחבקת אותם אל הקודש. תלמידי חכמים מחברים עוד יותר את יחסי האישות אל הקודש, ואצלם יום השבת הוא היום המסוגל לקיום יחסי אישות ולהנאת אכילה. אנו מכניסים את התוהו אל הקודש בכל המקרים הללו, רק שלא ברור האם הדבר נועד כדי לשמור על הסדר ולפקח (כמו שההלכה המוסלמית והנוצרית אומרות), או שמא כדי לקדש דווקא קצת מן התוהו?

 

5. במקרים רבים קיימת התנגשות בין הלכות או ערכים שונים, אולי מוטב לומר כי נדיר למצוא הלכות או ערכים מוחלטים שאינם עומדים בסתירה לאחרים. הדוגמא המופלאה מכל היא השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. ביום בו אנו עומדים במלחמת יום הדין עם השטן, דווקא אז עולה ערך השלום והויתור, והצורך לקבל את קיומו של השטן והרוע. החטא הגדול ביותר ברשימת החטאים היהודית, עבודה זרה, הופך לפתע למותר. עבודת האלילית מחובקת ע"י המקדש והופכת למצווה. לענ"ד זה תהליך הפוך מזה שמתאר הרמב"ם לגבי קרבנות. אצל הרמב"ם הטומאה האלילית הוכנסה אל הקודש בלית ברירה, מתוך רצון לשלוט ביצרים האליליים, בעוד לגבי השעיר לעזאזל אנו רואים פרשנים רבים (לא הרמב"ם) האומרים כי זו הכנסה של הכאוס אל הקודש משום שזה באמת מקומו. העזאזל מוכר על ידינו כאחד מכוחות התוהו, והרוע מוכר כבעל תוקף ממשי. מעל השמים, בבית מקדש של מעלה, עמלק שווה לישראל.

 

6. אבקש להרחיב את היריעה ולראות את הקודש ככאוס עצמו. עבודות הקמת המשכן, כידוע, אינן דוחות שבת, בעוד עבודת הקודש דוחה את השבת. שבת היא קדושת הסדר, משום שהיא למעשה הכרזה על בריאת העולם, קדושת הקוסמוס השולט על הכאוס, חוקיות הטבע המונעת מן התוהו לשלוט. המקדש מסמל את מה שמעל הטבע, את עבודת הבורא שלא במימדי המציאות, אלא במה שמעבר לה, ולכן עבודתו דוחה את הסדר שהשבת דורשת. בבית המקדש מחללים שבת לצורך עבודה, ממש כמו שברית מילה, שמצוותה ביום השמיני – היום שלמעלה מן הבריאה, דוחה את השבת, כי 'ביום השמיני' דוחה את 'ביום השביעי'. המקדש לא דוחה את הכאוס או מנסה לשלוט עליו, אלא נכנע מפניו ונותן לו מקום. כשזוג עומד לפני קאדי או כומר, הוא עומד בפני כוחות הסדר. כשזוג עומד בפני התורה הוא עומד בפני הכאוטי. לא אמרתי 'בפני רב', אלא בפני התורה, משום שחכמי ישראל לא היו מסוגלים בדרך כלל להכיל את הכאוס, וההלכה צמצמה את מימדיו מאוד, עד לביטולו מן התודעה. די ללמוד דף גמ' כדי לראות עד כמה מדובר בטקסט אנרכיסטי-כאוטי, שהפוסקים ניסו לביית.

 

7. גם קידוש החודש מהווה הוכחה לדיאלוג בין מצווה לעבירה. עדים שראו את החודש יכולים לחלל שבת כדי להעיד. אם ראו רצח, אינם יכולים לחלל שבת, אלא אם יש חשש מוצק מרצח נוסף, אולם קידוש החודשים קשור אל הקודש, והקודש מבטל שבת. הטבע מתבטל אל מול מה שלמעלה ממנו. מסתתר כאן יסוד נוסף וחשוב והוא כי מערכת הערכים היהודית לא מציבה דבר בראש מערכת הערכים, ערך מסוים שיגבר על שאר הערכים, אלא מציבה את הערכים על ציר אחד, ציר היוצר תנועה וחיוניות. על הציר הזה נעה שאלת הלולב בשבת סוכות, המצה בפסח, השופר בראש השנה והציצית שלנו. הרמב"ם מתאר את להטוטי ההלכה בעניין הלולב, שהתחיל את מסעו מכך שלולב ניטל בגבולין ביום ראשון של סוכות, ובמקדש שבעה ימים, וביום הראשון תמיד דוחה שבת, ובשאר הימים (במקדש) לא. ומשחרב הבית זלג המקדש לגבולין ולולב ניטל כל שבעה, אך זליגתו אל החולין ביטלה את נטילתו בשבת. הקודש פרץ אל החול, אך רק במקדש יכול היה הקודש לאיים על השבת (שמא יטלטל), ולא כשהוא יורד את החיים.

 

8. מעניין להבין את ההלכה של 'אין שבות במקדש' לאור הדברים. התורה ביקשה לשרטט כיוון בכל הנוגע למתח בין חול וקודש, מצווה ועבירה. הקווים אותם שרטטה התורה לא הוכיחו את עצמם כיישימים לבני תמותה חלשים ומבולבלים, ולכן חכמים שרטטו לאורך הדורות את הקוים בצורה קיצונית יותר, בחיפוש אחר סדר במקום קדושה. יבנה וחכמיה במקום ירושלים וכהניה, חכם במקום נביא. אולם חכמים עצרו את הסחף בשערי בית המקדש. שם מותר לעבור איסורי דרבנן (אלא אם הם איסורים קרובים לאיסורי תורה), משום שאת הסדר המקדשי אסור לקלקל ע"י עודף סדר. הסוגיה במסכת סוכה לגבי עזרת נשים מתארת את הדילמה הזו במלוא עוזה. שמחת בית השואבה יצרה ערבוב הדוניסטי מדאיג בין גברים לנשים, וחכמים נאלצו לקבוע מקום מוגדר לנשים. אולם הבמה שנבנתה הייתה חייבת להיות מסולקת מיד עם תום החג, כדי שהסדר, או מוטב- אי הסדר, יחזור אל כנו. גם העובדה שזר יכול להקריב בקודש, אולם אם שימש בשבת הוא עובר עבירה, מעוררת תהיה. האם יתכן שלכהן מותר ולזר אסור להקריב בשבת, אם שניהם מותרים בעבודה? הגמ' אומרת שנראה מדובר בקרבן האסור בזר גם ביום חול, אלא שבשבת עובר עליו גם בחילול שבת. משמע שגם לזר מותר לחלל שבת במקדש בקרבנות שיכול הזר לשחוט. הזר הקרב אל הקודש פועל כאיש קודש ויכול לחלל שבת כמו מה שמותר בקודש.

 

9. המיניות המתפרצת של המקדש אינה דבר ברור מאליו. חז"ל הופכים את המקדש למלא בסמלים מיניים. הכרובים המעורים זה בזה הם סמל קשה מאוד. כל ישראל, לפי כמה מדרשים, ראו את הכרובים מעורים זה בזה, והכהנים הסבירו כי כך אוהב הקב"ה את ישראל. ולשאלה כיצד ייתכן שאין צניעות אלקית במקדש והאל מתגלה במערומיו, עונה הגמ' ביומא נד ב כי מדובר בזוג נשוי שחובת הצניעות לא חלה עליו בצורה כ"כ הדוקה. הגויים שנכנסו למקדש בעת החורבן, אומר רבי זירא, ראו את הכרובים וצחקו על היהודים המטיפים מוסר לגויים על עבודה זרה, ובבית מקדשם ניצב אחד הפסלים האירוטיים ביותר. גם הבדים הנושאים את הארון יצרו דימוי מיני. חז"ל מחשבים את המידות של המשכן ומגלים כי הבדים בהם נושאים את הארון חייבים לבלוט מעבר לפרוכת. תשובתם היא כי אכן שני הבדים בלטו כעין שני דדים. כלומר, אם בתוך הקודש שני הכרובים מעורים זה בזה, הפרוכת המכסה את הקודש מרמזת על המתחולל בפנים. המדרש המפורסם בו אומר רב כי ישראל עבדו עבודה זרה כדי להתיר להם עריות, נבעה מן התובנה כי הכללים במקדש שונים, וכאשר עובדים לאל הקדוש, עבירות עריות מותרות. האקסטזה הדתית (הנומינוזית, בלשונו של אוטו) הופכת לכאוס, ובכאוס נפגשים על האל. ההלכה, כאמור, מכירה בעניין, אולם נזהרת ממנו מאוד.

 

10. המנהג לאחוז בקרנות המזבח מוזכר במקרא שלש פעמים, וכנראה משקף מנהג קדום של בריחה אל הקודש כדי להינצל מעונש. האסיילום היווני לא התקבל ע"י התורה, אולם הגמ' אומרת כי אמנם קרנות המזבח לא מצילות, אולם גג המקדש מציל ממוות. הכנסיה גם היא הייתה מקום הצלה מעונשים, למרות שבד"כ העדיפו הנוצרים ליטול אדם מהכנסיה אל מותו. חכמים, אם כן, מקבלים את העובדה שהקודש מגן על פושעים בצורה כלשהי, עובדה המאששת את התפיסה כי הקודש מגן על הכאוס ולא רק מנסה לחנך אותו. הדברים מחוברים היטב לדברי המקובלים לפיהם ברובד עליון כל המעשים וכל האנשים מתקבלים באהבה. גילוי העריות של בנות לוט (אב ובנותיו), יהודה ותמר (אב וכלתו), ורות המואביה (יהודי ובת מואב האסורה עולמית), הביאו את דוד המלך ואת המשיח. הקדושה צומחת מהכאוטי ולא מהמסודר. ישו, להבדיל, נולד כידוע מהתעברות אלהית ואינו בן לתיאמת, אלת התוהו. רק שהנוצרים היו חייבים לשייך את אביו לבית דוד...

 

11. הציצית שותפה הדוקה לכאוטי. ההלכות העלומות, הקושי לדעת מה הגבולות הנכונים, כלאיים, בעיית הטלטול בשבת, אי הבהירות בעניין הקשירה והבגד, כולם מעידים על הזליגה של הקדושה אל החול וחוסר היכולת לקבוע את הגבולות. כלאיים מייצגים אולי את הסותר והנלחם, ובעולם התיקון צריך להשיג הסדר שלום שיש בו 'גבולות ברי הגנה', אולם כאשר נכנסים אל הקודש שלום אין פירושו גבולות אלא חוסר גבולות. והציצית היא בגד הקודש שאמור היה להזכיר את הקדושה בה הכל אחד והכל שלם, אלא שבגלל שמהמקום בו אנו עומדים הכוליות הזו נראית ככאוס מוחלט, אנו מצמצמים את הקדושה ומרחיבים את הסדר.

 

12. מי שהולך בציצית זוכר את כל מצוות ד', אך הזכרון הזה הוא זכרון שזוכר הקודש את העולם. הציצית המקדשית עוטפת את הסדר, ובזה הופכת המערכת למערכת חיונית ומלאת אנרגיות שלמעלה מן הסדר. היא לא מבקשת לקדש את הסדר ולא לסדר את הקודש, אלא לחיות בין שניהם.

 

להורדה ישירה של הקובץ