הרב שלמה וילק

פרק התכלת - קשרים של תכלת ולבן

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

קשרים של תכלת ולבן – סיכום

1. בסוף ימי הבית הראשון, עוד לפני סוקרטס, קם מתמטיקאי יווני, פיתגורס שמו, ויסד דת חדשה. פיתגורס נחשב הפילוסוף הראשון בהיסטוריה. להבדיל ממפלצת הספגטי המשוגעת, המתמטיקה היא אכן א-להית, תשתיתו של הסדר עלי אדמות. הפיתגוראים שמרו בסוד את המתמטיקה של העולם, האמינו כי כל דבר שניתן לכימות מספרי יכול להתקים, ומה שלא ניתן למספור לא יכול להתקיים. המציאות מורכבת ממספרים, כולל המוסיקה והאמנות, הטבע והיקום כולו, ומן הסדר הזה אפשר ללמוד על הא-להים. השמים, אמר פיתגורס, מסמלים את הסדר הא-להי, והמביט בהם נדבק באותו הסדר והופך לא-להי בעצמו. ה'קוסמוס' מסמל את שליטתו של האל בעולם החומר הכאוטי, שליטה הבאה לידי ביטוי במספרים המציינים יחסים וגדלים, ודבקותו של האדם בסדר מנכיחה את האלהי ומסלקת את הגשמי. כך משורר אובידיוס, המשורר הרומאי בן המאה השניה, במטמורפוזות שלו, על השמים של פיתגורס:

לוּ אַךְ הַפַּעַם, בְּנִי, תִּשְׁמַע בְּקוֹלִי: הִשָּׁמֵר מְעוֹרֵר
שׁוֹט עַל סוּסֶיךָ, וְהַחֲזֵק אַל תַּרְפֶּה מֵרִסְנָם יָדֶיךָ.
כִּי עַל-נְקַלָּה יֵלֵכוּ, אַךְ מַעֲצֹר אֵין לְזִרְמָתָם.
אַף אַל-נָא תַעֲבֹר דֶּרֶךְ חֲמֵשֶׁת אֵזוֹרֵי-שָׁמַיִם,
יָסוּר הַצִּדָּה נְתִיבְךָ, יִנָּטֶה כְקֶשֶׁת רְחָבָה,
שְׁלֹשֶׁת אֲזוֹרֵי-הַשַּׁחַק הֵם יִהְיוּ גְבוּלָיו, שָׁם יֵלֵךְ
הַרְחֵק מֵאַפְסֵי הַנֶּגֶב, מֵעַיִשׁ וְסַעֲרוֹת-צָפוֹן.
זֹאת הִיא הַדֶּרֶךְ בָּהּ תֵּלֵךְ: שָׁם תִּמְצָא גַם עִקְּבוֹת אוֹפַנָּי.
אַךְ אַל-נָא תַשְׁפִּיל הָרֶכֶב, גַּם הָרֵם אַל תָּרִים לְמָעְלָה:
חֵלֶק כְּחֵלֶק תֵּן חֻמְּךָ לָאָרֶץ וּנְאוֹת-הַשָּׁמַיִם, –
פֶּן לַשָּׁמַיִם תַּרְקִיעַ וְנִצְּתוּ זְבוּלֵיהֶם, אוֹ תַשְׁפִּיל
אֶרֶץ – תִּשָּׂרֵף: בִּשְׁבִיל-הַבֵּינַיִם לֵךְ בֶּטַח דַּרְכֶּךָ.
סוּר-נָא מִיָּמִין וּרְחַק – עֲקַלָּתוֹן שָׁם רוֹבֵץ הַנָּחָשׁ,
אַף אֶל מִזְבֵּחַ בַּשֵּׁפֶל אַל-נָא תַשְׂמְאִילָה: בַּתָּוֶךְ
לֵךְ אֶת דַּרְכֶּךָ. וּתְחָנְּךָ פוֹרְטוּנָה, – בְּיָדָהּ הִפְקַדְתִּי,
בְּנִי, אֶת גּוֹרָלְךָ, הִיא תֵיטִיב מִמֶּךָּ לְהָכִין צְעָדֶיךָ.
הִנֵּה עוֹדֵנוּ מְדַבְּרִים – וּבְפַאֲתֵי מַעֲרָב הַלַּיִל
שָׁב כְּבָר אֶל גְּבוּלוֹ, לֹא נוּכַל עוֹד הִתְמַהְמֵהַּ, הִגִּיעָה
עֵת הָעֲבוֹדָה! אוֹר עָטְתָה אוֹרוֹרָה וַתָּנֶס הָאֹפֶל.
קַח-נָא הַמּוֹשְׁכוֹת וּנְהָג! – אוֹ אוּלַי יֵהָפֵךְ לְבָבְךָ,
תָּשׁוּב תִּתְעַשֵּׁת וְתַחַת חָשְׁקְךָ בְּרֶכֶב אָבִיךָ
תִּשְׁמַע עֲצָתוֹ, וְטֶרֶם עָזַבְתָּ מְקוֹם מְנוּחָתְךָ
לַעֲלוֹת גָּבְהֵי מֶרְכַּבְתִּי, חָמַדְתָּ לְךְ לְהַוָּתְךָ, –
תֶּן-נָא וְאָאִיר אָנֹכִי לָאָרֶץ וְאַתָּה הַבִּיטָה".

 

2. מאז ימי פיתגורס הפכו המספרים להיות 'נומרולוגיה', לא רק מתמטיקה. הנומרולוגיה מקנה למספרים תכונות רוחניות, לא רק סדר אסתטי של המציאות. המספרים נתפשים לא רק כיסוד הפיסיקלי של העולם, אלא כיסודו הרוחני, והמציאות מסתדרת לפי המספרים לא רק כדי להיות באופן ממשי, אלא גם באופן מהותי. הפיתגוראים היו הראשונים לעשות זאת, ובהשפעתם לאורך ההיסטוריה הפכו המספרים להיות אחת משפות הקודש בעיני רבים. כל גימטריה, חישוב מספרי של שמות, פעלים או עצמים, הוא למעשה הענקת מימד מיסטי למציאות. נדמה כי מכל השפות בעולם רק ליהדות עוד נותר מימד חי שכזה בשפה, מימד של מספרים המייצגים רעיונות. האחד מייצג את האל, והשניים את המחלוקת והשטניות. השלש את היציבות והארבע את המסגרת והדוֹגמה. החמש מסמל את ההתפרצות ושבירת המסגרת (הפנטגון), והשש את טבע החומר. בהמשך הדברים ננסה להבין את תורת המספרים הקשורה לציצית, ומתוארת בגמ' בצורה מפורטת.

 

3. הגמ' שלנו, מנחות לט א-ב וכן בהמשך הסוגיות, דנה בקשרים וביחסים בין חלקי הציצית. ברור כי הגמ' תרה אחרי המימדים הנכונים של הציצית, יחס בין גדילים לפתילים, מספר קשרים, יחס בין כריכות לבן ותכלת, מספרי החוטים. הרבה מספרים יש בחז"ל ובהלכה, אולם איני זוכר עוד מקרה בו דנים בתורה מפורטת כ"כ באסתטיקה של מצווה, כאילו הנוי שבציצית הופך אותה לחפץ א-להי. אכן, זו הייתה תפיסת הפיתגוראים, שסברו כי יחס נכון בין אלמנטים שונים יוצר את חתך הזהב, או 'הפרופורציה הא-להית', כפי שנהוג לכנותו במאות האחרונות. הפירמידות שבגיזה, המונה ליזה, בניין האו"ם בניו יורק, כרטיסי האשראי שלנו, כולם עוצבו על פי חתך הזהב. חכמים מחפשים אחר חתך הזהב שבציצית, ביחסים בין פתיל לגדיל ובין תכלת ולבן. הציצית הופכת להיות בגד שמיימי ע"י המספרים.

 

4. הגמ' מתחילה בדברי רב או שמואל, כי מי שכרך רוב הפתיל תכלת כשר. משמע כי זה לא הדבר הרצוי, והתכלת צריכה להיות המעט שבכריכות, אולם בדיעבד כשר. ומאידך, גם מעט מידי חוליות לא טוב, אך כשר. (תכלת שכרך רובה – כשר, ואפילו לא כרך אלא חוליה אחת – כשרה). שוב, הכל רשות ולא חובה, המלצה חמה ולא איסור. אולם, אומרת הגמ', היחס הנכון הוא כזה: הגדיל (החלק הקשור והכרוך) צריך להיות שליש ושני שליש, כל חוליה (כריכה וקשר) צריכה להיות ביחס של 1:3 (שיכרוך וישנה וישלש), והיחס בין תכלת ללבן הוא שבע לשש (1:1.166). הכנף כולה צריכה להיות קשורה והמשכית – מתחיל בלבן כגוון הבגד וממשיך בתכלת, והלבן מסיים. גם היחס בין התכלת של הבגד והלבן של הפתילים מטריד את החכמים, הרואים אדם המהדר כ"כ בתכלת ולובש טלית שכולה תכלת, אולם פתיליו אגודים ללא ענף (הפתילים שאינם כרוכים)- התכלת שולטת, והלבן רק מבצבץ מבין הכריכות, וחכמים נחלקים האם הדבר כשר. יתכן בהחלט כי חז"ל רואים במצוות הציצית הזדמנות לדון בשאלות אסתטיות – מיסטיות משום שזו המצווה היחידה בתורה שהאדם עצמו צריך לראות. לגבי תפילין לומדים חז"ל כי האחרים צריכים לראות ('עמי הארץ').

 

5. הגמ' מציינת כי הפוחת לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה. לא ברור האם מדובר על חוליות (חוליה=שלש כריכות) או כריכות, אולם רוב הראשונים טוענים כי מדובר בחוליות (בתוס' ד"ה לא יפחות מובאת גם אפשרות כי מדובר בכריכות ולא בחוליות). הגמ' מנמקת את המספרים הללו בכך שיש שבעה רקיעים ושישה אוירין באמצע, ומשמע כי אפשר לכרוך רק שבע כריכות תכלת או שבע חוליות תכלת ושש לבן. ברייתא נוספת שלמדתם אומרת כי צריך להתחיל בלבן ולסיים בלבן, כי מעלין בקודש. קשה ליישב את שתי הברייתות, כי הרי אם רוצים שהציצית תהיה דומה לרקיעים, ויש שבעה רקיעים של תכלת ולבן ביניהם, אזי חייבים להתחיל בתכלת ולסיים בתכלת. תכלת-לבן-תכלת-לבן,תכלת-לבן-תכלת וכו'. האם אפשר ליישב את שתי הברייתות הללו?

 

6. לפי רש"י, המנסה ליישב את הברייתות, יש להתחיל בכל חוליה בכריכה לבנה ולהמשיך בתכלת, ואת הכריכה האחרונה לסיים בלבן. התוס' רק מציינים כי משאין תכלת עוד אין צורך להקפיד במספרים ובצבעים יותר, שהרי אין מה שיסמל את הרקיע יותר. את שבע החוליות או שלש עשרה החוליות מחליפים חמישה קשרים. הרמב"ם מקבל רק את הברייתא בדבר מין הכנף, ומבקש להתחיל את הכריכה הראשונה בלבן ולסיים את האחרונה בלבן, וכל השאר תכלת. הרמב"ם רואה ברקיע את העיקר, וגם האוירים שבאמצע הם תכלת. הראב"ד מביא שיטת גאונים המתעלמת לגמרי מצבעי הרקיע ומסתפקת בשבע כריכות הכוללות שלש תכלת וארבע לבן. הרא"ש, לעומתו, מנסה לבנות את הכריכות והחוליות בצורה של סירוגין, שבע לבן ושש תכלת, כנגד פשט הברייתא לגבי רקיעין. אפשרות אחרת שמציב הרב יעקב נגן, יוצרת שיטה חדשה בה שבע חוליות תכלת ושש לבן, אך הכריכה הראשונה בחוליה הראשונה, והכריכה האחרונה בחוליה האחרונה הן לבן. אולם אין שיטה כזו בראשונים, למרות דמיונה לשיטת רש"י.

 

7. נברר את המספרים. המספר שש מעצב את מציאות הטבע הבסיסית – שישה צדדים. ימי הבריאה מסתיימים ביום השישי, משום שכל יום מבטא צד אחר במציאות. אולם, קיומה של הקוביה תלוי בצד נוסף שלה, המרכז סביבו שישה צדדים סובבים. נקודת המרכז הזו היא המימד השביעי, הרוחני-אידיאי, גרעין האטום, סביבו הכל סובב. השבת מבטאת את לב השבוע, המימד השביעי של הרוח שבחומר, פריצתו של הא-להי אל תוך הגשמי, נשמת חייו, כדי לקיימו. השבע פורץ את מסגרת הטבע ונותן לה חיות. אדם ש'שבע' מאכילתו – חיבר את שביעות הרצון אל האכילה, מצא את הנקודה הנפשית שפגשה את האכילה הגשמית. מכאן שהשבע מציין אמנם טבע, אך לא טבע גשמי בלבד, אלא טבע שיש בו חיות רוחנית מסויימת. זו הסיבה שחז"ל אומרים כי 'כל השביעין חביבין לעולם' (ויק"ר כט יא), וחגי הטבע סובבים סביב שבעה ימים, שבע שבועות, שבע שנים, שבע שמיטות. (שמיני עצרת אינו חג הסוכות, והוא אכן מעל הטבע, ושבועות הוא סיכום של שבעה שבועות, וגם לו סידרו חכמים שבעה ימים של 'חול המועד' בהם לא אומרים תחנון, זכר לשבעת ימי התשלומים לזה שלא הקריב קרבן בשבועות). שישה אוירין הנמצאים בתוך שבע כריכות תכלת, לכאורה מסמלות את הארצי (הלבן) המצוי בתוך הקדושה (התכלת). אלא שזה לא מתאים לרוב הדעות, וגם לא לברייתא שראתה בלבן קדוש יותר מאשר התכלת.

 

8. כזכור לכולנו, התכלת היא צמר והלבן פשתן. הצמר מייצג את מידת הדין, את ה'ולא תתורו', ואילו הלבן את מידת החסד, את 'והייתם קדושים'. היחס בין הצמר והלבן, כמו גם השאלה 'מי בראש?' מבטאים תפיסות שונות לגבי מהותה של הציצית ואולי גם לגבי מהותו של הקשר בין שמים לארץ. הבגד הוא בגד של חסד, ופתיל התכלת מסמל בו דינים. האם הדין קודם, או שמא החסד ומה חשוב ממה? הזוהר נראה כמו הרמב"ם, כי התכלת חופה על הלבן, דהיינו הדין חופה על החסד, כדי להזכיר לנו בכל פעם כי אימת הדין מתוחה מעלינו, ומי שלובש רק בגד לבן ללא ציצית מסיר את הדין ומבקש רק חסד, ובקשת חסד ללא דין היא בגידה. הלבן המבצבץ בענף מבטא את החסד היוצא מן הכריכה התכולה. גם התרת השעטנז בציצית ובבגדי כהן מבקשת לאחד בין התכלת והלבן, בין הדין והחסד. לפי הזוהר פקודי רלא א מדובר במדים של עבודת ה', ומדים אלו תמיד צריכים לכלול דינים וחסדים. בעולם החולין, כאשר לא נלווית קדושה אל החול, עירובם אסור. מה קורה בבגד שאינו פשתן? המערכת כולה מתערערת, שהרי לפתע הציצית מאבדת את סמליה המרכזים, ואז אנו נדרשים לשאלה הם יש ערך באחדות שעטנז או לבן ותכלת, כאשר אחד היסודות של החסד חסר.

 

9. נעבור למספר שלש עשרה. הנוצרים חוששים מאוד מן המספר הזה, בעיקר אם יום שישי הוא ה-13 בחודש (פאראסקבדקטריאפוביה). לא ברור מה מקור הפחד, אולם בבניינים רבים אין קומה 13 ולא חדר 13, ובמעליות רבות אין מספר כזה. ה-12 מסמל יציבות ושלמות לאומית, הוא מציין מעגל שלם (שעות היום, ימי השנה), בקשה שלמה (12 ברכות בקשה בתוך שמונה עשרה) ועוד. 12 מציין את הדוגמטי, הקבוע, מכפלה מסודרת של הטבע השישי. היהדות קלקלה תמיד את ה-12. כמה שבטים יש? כמה חודשים יש? כמה ברכות בקשה יש? רבי שמעון יושב במערה 12 שנים ויוצא ומאיים להחריב את העולם. הוא זקוק לשנה נוספת כדי להיות מסוגל לקבל את העולם. 13 ביהדות מציין את היציאה מסדר העולם אל הא-להי. ממש כמו ה-7, גם 13 מציין יציאה מהסדר, אולם הפעם אנושי הפורץ אל הא-לקי (שבט נוסף, חודש נוסף, ברכה נוספת). שבע או שלש עשרה כריכות מסמלות תנועה אחרת, כלל לא דומה.

 

10. המספר 13 הוא גם גם 'מספר ראשוני' (שאין לו מחלקים מלבד הוא עצמו ו-1) וגם 'מספר שמח' (שסכום ריבועי ספרותיו תמיד יגיע ל-1). הדבר קשור לדברי הרב קוק הכותב על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהם כי 13 הוא ריבוי מתאחד. שלש מורה על ריבוי, בעוד 1 מורה על אחדות. 13 הוא ריבוי הנובע מאחדות. וכל התורה כולה נועדה לחבר את הריבוי אל האחדות. נמצאנו למדים כי הציצית מסמלת את אחדות ההפכים, האנושי והא-להי, החסד והדין, הקדושה והמלכות, הסדר והיציאה ממנו, ולכן לבסוף מספרה הוא תרי"ג, מספר ראשוני בעצמו, אבל לא שמח .

 

11. נבחן את דגל המדינה. לא ברור מי היה הראשון שחשב על הטלית, אולם ברור היה כי אם מחפשים פיסת בד צבעונית אזי תהיה זו הטלית. לצרפתים יש את דגל הטריקולור, האדום המסמל חירות, הלבן המסמל שיוויון, והכחול המסמל אחווה. ג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של אמריקה אמר על הדגל האמריקאי כי 'אנו לוקחים את הכוכבים מהרקיע, את האדום מארץ האם (אנגליה), מפרידים אותו בפסים לבנים, ובכך מציגים כי נפרדנו ממנה, והפסים הלבנים יציגו לדורות הבאים את החירות'. בישראל הלבן מסמל את טוהר הרקיע ואת החסד הנובע ממנו, התכלת מסמלת את שלטון החוק והמסורת, ומה מסמל המגן דוד? לפי דברינו לעיל, המגן דוד התכול מסמל את השש (ההקסגון הטבעי) ואת השבע (התכלת של מידת הדין השמיימית הפורצת אל החיים). ומה גדול ממה? השש הוא הלבן, מידת החסד המתגלה בארץ. הקב"ה רב חסד, אולם גילויו הראשון הוא בדין. כשהוא פוגש את הארץ נולדים החסדים מחדש, ושוב הלבן שלמטה פוגש את הלבן שלמעלה. גם בדגל שלנו.

 

להורדה ישירה של הקובץ