הרב שלמה וילק

פרק התכלת - וראיתם אותו וזכרתם

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

                                                                   וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ - סיכום
1. דונלד ויניקוט היה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, מממשיכיו של פרויד. התיאוריות שלו בדבר ההתפתחות הנפשית והפיסית של הילד הפכו לאבן הפינה של הפסיכולוגיה של ההורות המודרנית. ויניקוט מסמן את הקשר בין אם לילד כקשר שיכונן את חיי התינוק לאורך כל ימי חייו. אין כאן המקום לתאר את עיקרי תורתו, אלא לעמוד על דבר חשוב אחד והוא 'חפצי מעבר', להם כולנו זקוקים כדי לנחם את עצמנו ולהיות מסוגלים לנוע בזמן, לחזור לאחור אל האם, אל המקום המגונן והתומך. השמיכה של הילד, כמו התמונה של אמא ז"ל בסלון, ממסעות שורשים ועד מאבקי ירושה, כולם באים למעשה ליצור בנו את התחושה כי יש המשכיות, ואנו חלק ממסע ארוך ואיננו בודדים. חפצי המעבר של ויניקוט משמשים מעבר אל הבית שעזבנו, אולם בספרי הארי פוטר רולינג מרחיבה את המושג והופכת אותו למעבר אל מקומות אליהם אנו רוצים להגיע. היהדות מציבה חפצי מעבר רבים, מרביתם מחברים עבר לעתיד. שופר ולולב וסוכה ומצה, נעלי בד וזיפי זקן, מנורת החנוכה והתחפושת, כולם חפצי מעבר, ממצרים אל בית המקדש, מגאולה ראשונה לאחרונה.

 

2. חפצי מעבר משמעותיים ביותר הם הטלית והתפילין. שתי המצוות הללו מרצפות את ימינו, והטלית מונחת על גופנו לאורך כל היום. התורה משתמשת בביטוי 'וראיתם אותו וזכרתם' לגבי הציצית, ביטוי שהוא למעשה הגדרה ברורה של חפץ מעבר, כזה הלוקח אותנו לזכרון המחויבות למצוות, ומשמש גם כתמרור אזהרה שלא ללכת אחרי מראה העיניים המוביל לזנות. הבעיה היא כי חפצי מעבר כשלעצמם אינם בהכרח טובים. מי ששומר על זרועו את קעקוע המספר האסיר באושוויץ, מותיר אותו לא כדי לחזור לשם פיסית, אלא כדי להחזיר את כולנו לשם, למען לא נשכח ולא נסלח. גם הדגל מהוה חפץ מעבר לרעיונות לאומיים ולזכרונות היסטוריים, וכל דגל, מזה של דעא"ש ועד זה של מדינת ישראל, מהווה חפץ מעבר טעון ביותר. רבים מהאנשים שאני מכיר ויתרו על חפצי המעבר משום שהם אינם רוצים לחזור אל המקדש, או להביא אל אופק מקדשי. בית שלא מעניק חום ובטחון ומשמעות לא יוצר חפצי מעבר, וכך קרה בעת החדשה בה יהודים כבר לא ראו ביהדות בית, וממילא לא נזקקו לחפצי המעבר שלו.

 

3. עוד חפץ מעבר אחר, המשמעותי ביותר מבין כולם, הוא ברית המילה. (צריך להעיר כאן כי ברוב המקרים לנשים יש צורך פחות בחפצי מעבר והם ממהרות להקים בית משלהן, וכך כותב ויניקוט עצמו. אולי יש בכך כדי להסביר מדוע נשים פטורות מחלק מהמצוות). מה המשמעות של חפץ המעבר הזה? קודם כל זו חזרה לראשית הדרך, לאברהם אבינו ההופך להיות אבי האומה ע"י הברית הזו. זו גם ברית בלתי הפיכה (למרות שיש מושג בחז"ל של 'מושך בערלתו' – לגבי אדם הראשון, עכן ויהויקים, מושג מגונה מאוד כי הוא מעיד על נסיון להפר את הברית הבסיסית ביותר). מעבר לזה, ברית המילה מהווה סימן זיהוי, ברית גורל בין אנשים שיזוהו יום אחד לפי הברית הזו כדי לאכול בקרבן הפסח, וכדי להיות זכאים לעולם הבא, או למשרפות אושוויץ. אם כן, מדוע הברית שבחר הקב"ה היא נסתרת? מדוע איש אינו יודע עליה? המסמן החזק ביותר שלנו הוא במקום הצנוע ביותר, הכיצד? מוזמנים לדון בזה, אולם מסקנתי כי הקדוש יותר נסתר יותר, והברית עם הקב"ה, ככל שהיא מוחצנת יותר, היא מצויה בעולם האסתטטי-חולי, ולא בקדוש. מה שנראה לעין מאבד מקדושתו, הוא כבר מוצג לראווה, מאבד את סודו. ברית המילה מזכירה כי הנסתר ביותר רק בו יכולה להתרחש פגישה עם הנשגב. זה הקשר בין המקדש לקידושין, וההינומה כפרוכת לקודש. (אזכיר כי הנסתר והסודי יכול להפוך לרשע גם, כי המקום הקדוש עשוי להיות אלילי גם).

 

4. נבדוק את משמעות הברית שבציצית. התורה מצווה על שלש בריתות קרובות מאוד ויומיומיות. ברית המילה שבבשר, ברית הבגד שבציצית ובתפילין, וברית הבית שהמזוזה. (מקביל לצרעת). ברית הבשר, כאמור, צנועה ומכוסה, ברית הבית גלויה ונמצאת מחוץ לפתח, ואילו ברית הבגד שנויה במחלוקת. נסיון לבחון את השאלה מנקודת המבט של הלכות המצורע יגלה לנו כי צרעת הבגד קשורה קשר הדוק לצרעת הגוף, וכל מצורע בגופו חייב לכבס את בגדיו ופרשת צרעת הבית בלולה בפסוקי התורה בפרשת צרעת הגוף. יתירה מזו, גם אצל הכהנים, קידוש הכהנים בא עם קידוש הבגדים (שמות כט כא), ומשמע שהבגד קשור לגוף. אם כך, ברור כי הבגד קשור יותר פנימה מאשר החוץ, ואם ברית הבשר דווקא מסירה חציצה, ברית הבגד, הציצית, מכסה את הגוף, כפי שהתורה עצמה מדגישה – 'אשר תכסה בה' (דברים כב יב). לעומת זאת, התורה עצמה אומרת כי הציצית נועדה כדי לראותה, ומשמע כי היא דווקא מוחצנת ולא פנימית, וברור כי היא חוט מקשר בין הגוף לבין החוץ, צדה האחד מכסה וצדה השני מגלה.

 

5. בפרקנו (מד א) מספרת הגמ' על אדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית, אבל לא בשמירת הברית. הוא ערום, אבל את הציצית הוא משאיר, עד שברגע שהוא מסיר את הציצית פתילותיה טופחות על פניו ומזכירות לו מיהו. הסדין משמש בו בשתי משמעויות – המצעות והציצית, וכמו שהוא שמר על מצוות הציצית כך מצעותיו יהיו בטהרה. הגמרא מחברת את ברית הציצית לברית המילה, ולפי הסיפור הציצית דווקא מחוברת אל הגוף ולא כיסוי עליון של עיטוף. בעל העיטור (ציצית עה א-ג) מתאר כיצד צריך להתעטף בציצית, כשהיא מכסה ראשו ורובו, כעטיפת הישמעאלים. אנו עדים כאן להתפשטות המנהג ללכת בציצית תחת הבגדים, ולבעיה שעמדו בפניה הפוסקים האם יוצאים ידי חובה בציצית כזו? בעל העיטור מנסה לברר מתוך הסיפור של רב קטינא (מא א) שלבש סרבל וסדין בלי ציצית, והמלאך גער בו, שלמעשה לא מדובר בעיטוף אלא בלבוש, ומשמע שגם לבוש שתחת הבגדים חייב בציצית. העיטור מתקשה לברר זאת, ואומר כי נראה שצריך שהפתילים יראו, וטוען כי המנהג לנשק את הציציות בשעת ק"ש נובע מהעובדה שהציצית בד"כ נסתרת, ולכן בשעת ק"ש צריך שתהיה גלויה ולכן מעבירים אותה על העיניים. הפסוק 'אשר תכסה בה', לדעתו של בעל העיטור, ניתן לפרשנות הפוכה, ולא ברור האם הוא בא לרבות (בגד תחתון למשל), או למעט (כסות לילה וכדו').

 

6. יש להעיר כי הבעיה כפולה ומשולשת. אם רק עיטוף חייב, אזי לא זו בלבד שבגד תחתון לא חייב בציצית, אלא אסור בשעטנז וברכתו לבטלה. ואם חייב בציצית, אזי אסור ללכת בלי פתילים ויש לברך על הטלית. כלומר מדובר במצב נדיר בהלכה בו ייתכן שזו מצווה מדאורייתא או איסור מדאורייתא. זו ההתלבטות של המרדכי שטוען כי זו בעיה גדולה לשים ציצית תחת הבגדים, לא משום שהיא תחת הבגדים אלא כיוון שאינה עוטפת את הגוף. המסקנה כי הצנועים מניחים תחת הבגדים ציצית על סרבל חתוך לארבע כנפות(נלע"ד שמדובר על בגד כמו קפוצ'ון, שמכסה את הגוף והראש). באחד השיעורים דיברנו על כך שציצית כוללת את הבד והכנף, ואכן נראה כאן כי הסיבה לעיטוף היא כל הבגד משדר צניעות והכנעה, כמו שכותב הב"י או"ח ח. רבינו יונה בספר היראה טז כותב כי הציצית צריכה להיות נראית, וכן כתבו רבים מן הראשונים כמו שמביא הב"י שם. אולם כפי שראיתם הדברים לא פשוטים כלל.

 

7. הבאתי בפניכם את המהר"י ברונא צו שנשאל האם אין יוהרא בציצית גלויה, ובכך למעשה היא משיגה מטרה הפוכה מכוונתה לצניעות והכנעה. הפוסק טוען כי בזמנים בהם כולם הולכים בציצית גלויה, אין בכך יוהרא. אולם אם לא, אזי יש בכך יוהרא, ולא זו בלבד, אלא אם יש מקום בו הולכים הרוב בלא ציצית, עצם לבישתה היא יוהרא. ומ"ש המלאך לרב קטינא שנענש אדם על שהולך בלא ציצית (מד א), זה רק בזמן שכולם הולכים בה, וכיום, בזמנו, שמעטים הולכים בה – הגדולים והצדיקים, יש בהליכה בציצית משום יוהרא. בעל הלבוש, כמה מאות שנים אח"כ, אומר כי חובה ללכת בציצית גלויה. רבי חיים ויטאל מעיד בשם האר"י בשער הכוונות ציצית ו ז ע"ב כי אין ללכת בציצית גלויה משום יוהרא. והסברו שונה לחלוטין מן היוהרא של המהר"י מברונא, לגבי מהי היוהרא. כך גם כתב רמ"ק בפירושו 'אור יקר' לזוהר ס"פ מקץ, שאין ללכת בציציותיו גלויות. לדידו של האר"י הציצית מסמלת את ההמתקה של הדינים, והמבט שצריך לתת בציצית הוא מבט נוקב אל הדינים, המסומנים בתכלת, והמתקתם ע"י הלבן. בלילה, כשהדינים גוברים, אזי אין כח בחסד למתק אותם, ולכן מוטב שלא לראותם אז. ייתכן כי החשש מראיית הציצית בגלל החולשה שלנו מלמתק את הדינים גרמה לאבדן התכלת ולאבדן הציצית. הציצית הועלמה בגלל חוסר היכולת שלנו להתמודד עם הקדושה שבמלכות.

 

8. הזוהר, שכבר כנראה נמצא בעולם בו נוהגים בשני סוגי טלית, מחלק את המצווה לשניים. בפרשת שלח קעד ב אומר הזוהר כי בציצית יש שתי בחינות, אחת של עיטוף – לאתעטפא בעיטופא דמצווה) ושניה של לבוש (לאתלבשא בלבושא דמצווה), ולכן חייבים בשניהם. הגר"א אכן הלך בשתי טליטות גדולות, האחת מעל בגדיו והשניה מתחת לבגדים, ולא הלך בטלית קטן כלבוש כדי לחוש לדעת הראשונים האוסרים בגד. משמע שלדעת הגר"א חובת העיטוף היא חובת גברא וחפצא – צריך להתעטף, וגם כאשר צריך ללבוש, צריך שיהיה במה שיכול לעטוף. ראשונים אחרים טענו שגם בטלית קטן צריך להתעטף ממש קודם ללבישה.

 

9. בעל האגודה תענית ד כותב דבר חשוב מאוד. בתשעה באב אין מניחים תפילין ולא טלית בבוקר, משום שהם סימני מלכות, ובט' באב ניטלה מאיתנו המלכות. אולם, אומר האגודה, בציצית הולכים, כיוון 'שאבל חייב בכל המצוות'. מה המשמעות של אבל חייב במצוות? המרדכי מוסיף 'לפי שאינו נראה לעולם'. איני יודע אם אפשר לחבר את שניהם, אולם לענ"ד האגודה סובר כי שטלית והציצית משמשים לשני דברים שונים, בשתי המשמעויות של המצווה. הטלית משמשת כגלימה, עליה דברנו כבר, כבגד המלכות שמטרתו היא אקסביציוניסטית – מוצגת לראווה בצורה מוגזמת, ואילו הציצית דווקא פנימית, מייצגת מופנמות וקדושה, כיסוי עצמי והתכנסות פנימה. כשרוצים לזכור, האם פותחים עיניים או שמא סוגרים? פתיחת העיניים מאפשרת לראות את המניע לזכרון, בעוד הזכרון עצמו הוא מופנם ולא מוחצן, דורש עצימת העיניים.

 

10. הפוסקים דנים בהליכה בבית הקברות בציצית. ידוע כי אין ללכת בציציות גלויות בבית הקברות כי הוי כלועג לרש. יש להודות כי בבית הקברות יש בית כנסת, ואומרים קדיש ליד הקבר ומברכים כשרואים קברים, ולא ברור מה השתנתה הציצית שאין ללכת בה בבית הקברות? המהר"י ברונא והב"י דנים בשאלה, הקשורה גם לשאלת הקבורה בטלית, ושוב חוזר עניין הדינים וההקפדה על ציצית. רבים מישני עפר לא הקפידו על ציצית, והרי אנו לועגים להם ויש בכך יוהרא. שוב, עוד הזדמנות להחביא את הציצית, הזדמנות שמעידה עד כמה המצווה מאתגרת את חכמי ישראל, החוששים מבגד המלכות, שיש בו משום יוהרא, וחשש מהגויים (שיחשבו שאנחנו מחשיבים עצמנו לבני מלכים), ולעג למת על חוסר יכולתו להיות כבן מלך. וברגע שהציצית בפנים אין לועג לרש! מדוע? קשה להניח כי זה משום שהמת לא רואה, אלא משום שכשהציצית מכוסה היא מבטאת דווקא התכנסות, קדושה וענווה ולא החצנה ומלכות. ואכן, הפמ"ג שהביא המשנ"ב מחמיר בטלית גדול, אפילו מכוסה לגמרי, בבית הקברות, כי היא תמיד בגד מלכות, לעומת הט"ק.

 

11. רבי יוסף קארו, איש ההלכה והמקובל, בוחר ללכת עם פשט המצווה ולא עם המקובלים, למרות שבב"י הוא נותן משקל דומה לשתי הדעות ולא מכריע. ומעניינת הדרך בה הוא מנסח את ההלכה באו"ח כד א, באמרו כי מוטב ללכת בציצית על הבגדים, ולפחות בשעת התפילה. משמע שבתפילה אנו חייבים לעמוד כבני מלכים ולכן ההחצנה, יותר מאשר בשאר היום. לגבי שאר היום, בו צריך לזכור מצוות וקדושה, החובה אחרת. המשנ"ב הרבה יותר נחרץ (ח כו) ואומר כי חותמו של מלך אסור לו להיות מוסתר, והיוהרא היא למעשה עניינה של הציצית. אם נלך בציצית נזכה למלכות ולכל ברכותיה. האחרונים מעירים כי בעולם בו הולכים עם פראק או חליפה, לא רואים את הציצית שבחוץ. תשובות אחדות לשאלה הזו: אפשר להזיז את שולי החליפה ולראות (וישב הים בשם הריטב"א), או שכשיושבים, שולי החליפה זזים ואפשר לראות את הציציות.

 

12. למדנו, גם אם לא תמיד ירדנו לעומק העניין, כי הציצית מסמלת רעיונות שונים, במספר, בצבע, בליפוף, בסוג הבד ועוד. הסמלים כולם מובילים לצורך לזכור את ה' ואת מצוותיו. בתרבויות רבות יש אמצעי זכרון, כאשר המוביל שבהם הוא מחרוזות תפילה. הבאתי בפניכם שלש מחרוזות שונות. הראשונה מן המזרח, הג'אפה מאלה (שאין לצערי ערך בויקיפדיה בעברית עליה), שנועדה כדי לשנן את שמות שונים של האלים או מנטרות אחרות. את הג'אפה מאלה אוחזים ביד ימין, ומעבירים את החרוזים מימין לשמאל, בעוד אנו אוחזים בציצית ביד שמאל ובעת הנישוק אוחזים גם בימין. המחרוזת השניה היא הנוצרית, עליה שרים את תפילות האדון והבתולה. עשרים חרוזים שלכל אחד יש רעיון אחר שהנוצרי חוזר עליו ובכך זוכר תמיד את יסודות הנצרות. גם האיסלם דורש ממאמיניו לאחוז במחרוזת תפילה – מסבחה, בת שלשים ושלש עד תשעים ותשע חרוזים, לפי שמות האל בקוראן. מצוות התסביח דורשת לשבח את האל על טובותיו וכבודו. הציצית קודמת לכולם, וגם היא כמחרוזת המזכירה את שמות האל ואת מצוותיו, אלא שהיא על הגוף. הבאתי בפניכם תשובה של הרב עוזיאל אליהו, המתיר את המסבחה, משום שאינה ע"ז, אולם כדאי להמליץ ליהודי על ציצית שלא רק שאינה ע"ז, אלא שהיא יסוד הזכרון היהודי.

 

13. אסכם. הדיון בדבר מהותה של הציצית, כלפי פנים או חוץ, יצר שתי ציציות. האחת מסמלת מלכות ולכן גלויה, והשניה קדושה ולכן צנועה. האר"י הבדיל לגמרי בין השתיים והפריד בין הקדושה המכסה כבגד והמלכות העוטפת כגלימה, בעוד חכמי ישראל אחרים ניסו לבנות מודלים מגשרים. המודל המגשר הנפוץ הוא ציצית עם כנפות בחוץ (שזו פשרה למעשה, כי אם מחצינים אז צריך להחצין גם, ואולי בעיקר את הבגד!). מודל אחר הציב הגר"א שהלך עם שתי טליתות, אחת בחוץ לגמרי ואחת בפנים. הרב עובדיה הדאיה והגרע"י טענו בתוף כי אסור לספרדי ללכת בציצית בחוץ, כמו מנהג האר"י, בעוד חכמי ספרד אחרים דווקא טוענים כי גם האר"י התכוון לבגד ולא לפתילות (מה שלא סביר כלל). הברכה בחז"ל היא להתעטף בציצית, ואילו אנו מברכים ברכה מחודשת על הט"ק, על מצוות ציצית. לפי האבנ"ז או"ח שפג י, הסיבה היא כי ייתכן שכלל לא חייבים בט"ק, ולכן מברכים רק על עצם קיומה של המצווה בעולם ולאו דווקא קיומה על ידי!

 

להורדה ישירה של הקובץ