הרב שלמה וילק

פרק התכלת - ציצית בבגדי המת

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

ציצית בבגדי המת - סיכום

1. העובדה שהתנ"ך כמעט ולא עסוק בעולם שלאחר המוות מעידה בבירור על רתיעה מלעסוק בנושא, אל מול עולם עתיק שהיה רווי במיתולוגיות ובאמונות לגבי המתרחש מאחורי הפרגוד. המאבק היהודי, כפי שלימדתי בעבר, התמקד בהרחקת האלים מן העולם הממשי ופינוי מרחב לחיים להתרחש. עולמות שמעבר לעולם שלנו גורמים לעולם להיות חסר ערך, וממילא חסר מוסר. עולם שכולו טוב, אל מול עולם שיש בו רע, מאפשר להעביר אנשים ביתר קלות מן העולם הזה לעולם אחר, ללא יסורי מצפון. עולם הבא הפך להיות כלי בידי עריצים לשלוח אנשים אל מותם, או לחילופין להשתמש בקשריהם המיוחדים עם נשמות המתים כדי לאחז עיניים. התנ"ך רואה בדרישת המתים חטא, ובפולחן המוות תועבה, ואלו כוללים אמונות במה שמתרחש אחרי המוות. מבחינת התנ"ך אין דעת וחשבון בשאול, והמתים אינה יודעים מה שהיה. המוות הוא חידלון, ולאחריו אין משמעות (יש קיום, אך לא המשכיות מכל סוג).

 

2. לבסוף הפך העולם הבא לאחת מאבני היסוד בעולם היהודי. הרמב"ם נאלץ (?) להפכו לאחר מכיכרי האמונה, לאחר שחכמים הקדישו פרקים מכובדים לנושא, והעולם היהודי נשאב גם הוא לשיח שבין העולמות. ברור היה לעולם העתיק כי האדם אינו רק אישיות פיסית, אלא גם אישיות רוחנית. הייצוגיות של האדם אפשרה להלכה לומר כי שלוחו של אדם כמותו, כלומר שהוא יכול להתקיים ברובד מטאפורי ללא קיום פיסי. הייצוגיות הזו איפשרה להוציא אחר ידי חובת מצווה ולהיות אישיות משפטית המיוצגת ע"י אחר, או לאחר המוות. היא איפשרה הקמת תאגידים וחברות בע"מ כפיקציות משפטיות, משום שייצוגיות כבר לא חייבת גוף, ודי לה בהסכמה של אדם או קהילה לראות בפיקציה הזו ישות ממשית. גם חפצים הפכו להיות בעלי ייצוגיות, שטרי כסף למשל, או בית מקדש. מחצבים שונים הופכים לסמלים, אבנים ועצים הופכים למייצגי אלהים, קברים הופכים למקומות קדושים.

 

3. אין ספק כי תורת ישראל, להבדיל מהאלילות, מאמינה בממשות ובחשיבות של החיים. אין דת אחרת בעולם העתיק, ומעטות בעולם החדש, המאמינה בקדושת החיים, שממנה נגזרות זכויות אנושיות רבות שההלכה מגינה עליהן. התורה מצווה כמה וכמה פעמים שלא לפגוע בגוף ובחיותו, בתוך רשימה שכותרתה היא ההתנגדות לאלילות. הפרשנים תולים זאת באלילות, אך מבארים זאת באופן טכני – הגויים מצטערים על מתיהם יותר מידי ולנו אסור, משום שהחיים היהודיים מקודשים. יש להוסיף כי האלילות תמיד כרוכה ב'יציאה מן הגוף' – באקסטזה, שעילויה הגדול ביותר הוא בקידוש המוות, ולכן האלילות תמיד מייצרת חוסר מוסר. וכמו שהערתי מספר פעמים, דת המייצרת חוסר מוסר היא אלילית, בלי קשר למספר האלים שלה או מלחמתה שלה באלים אחרים. זו בעיני הסיבה שבוידוי מעשרות מזכירים פעמיים את העובדה שהמתוודה לא השתמש במעשרות לצורך המתים – לא אכלתי באוני ולא נתתי ממנו למת, וכך אכן כותב האב"ע, כי האיסור קשור לעבודה זרה. הזנות המקדשית והמוות שניהם קשורים קשר הדוק, משום שבשניהם מופיע היסוד האקסטטי. המקדש שלנו הבין היטב את היסודות הללו, הרחיק את המוות מן המקדש, ואת המיניות הגביל מאוד.

 

4. תפיסות קדומות מאוד של המוות ראו בו מעבר ממצב צבירה אחד למצב צבירה אחר. כשאפלטון מדבר על האידיאה הקודמת לכל מציאות, המסורת שבנגלה מדברת על הנשמה שבכל הדברים, והקבלה על האותיות המרכיבות את היש כולו, כולם מתכוונים לומר כי האדם, וכל היש, כוללים בתוכם את היש החומרי ויש נוסף, ממשי ואמיתי יותר, והוא המימד המופשט. דקארט, שעיצב את השיח המודרני הדיאלוגי, הבדיל בין תודעה (נפש) לחכמה (שכל), וטען כי התודעה היא חלק נבדל שאינו תלוי בפיסיקליות של הגוף. ברור אם כן כי בעוד המימד הגופני חוזר אל העפר, המימד האידיאי-נשמתי-מילולי, נותר. השאלה היא כיצד יש להתייחס אליו והיכן מימד זה שוכן? יש המאמינים כי יש מקום כזה, עולם הבא, מקום מוחשי בו נמצאות הנשמות, בעוד לאחרים ברור כי הנשמות הללו אינן מוחשיות, והן מתגלגלות תמיד בגופים, או נמצאות בזכרון ההיסטורי או האנושי. האם הישויות המופשטות הללו פועלות, יודעות, מתקדמות, עתידות לחיות? חכמי ישראל לא ברורים בעניין לא מציגים תפיסת עולם ברורה בנידון.

 

5. הגמ' בעירובין יג ב אומרת כי מוטב לו לא היינו נבראים, אולם משנבראנו עלינו לחיות חיים מוסריים ומלאי אמונה. לאחר המוות, כך נראה בבירור מהגמ' בשבת לא א, אין התקדמות ואין ערכים יותר. המוות הוא סטטי, והמת יכול לחיות רק דרך הזוכרים אותו ומקדמים את ערכיו – האבות או משה שעם ישראל החיה אותם ע"י ההתמדה בהעלאת זכרם. המת עצמו חופשי מן המצוות, משום שהמצוות עוסקות במגע עם המציאות המוחשית, ואילו המת מנוע מן המגע הזה. אולם, אנו מכירים בהחלט אפשרויות להתקדמות המתים כישויות נפעלות, גם בעולם הבא. אמירת הקדיש ע"י קרובי המשפחה, לימוד לעילוי נשמת הנפטר, חזקיהו הגורר עצמות אביו אחז על מיטה של חבלים כדי שימחלו חטאיו ויזכה לחיי העולם הבא, גלגול מחילות וקברים לישני עפר חו"ל, קשה רימה למת כמחט בבשר החי ועוד. המתים ממשיכים למלא תפקיד משמעותי בעולם, וחכמים אף מנסים להגדיר מחדש חיים ומוות ע"י משמעות וזכרון ולא ע"י תפקוד פיסי – רשעים בחייהם קרויים מתים וצדיקים במיתתן קרויים חיים.

 

6. המדרש, ספרי זוטא טו (מדרש קדום משוחזר מבית מדרשו של רבי עקיבא כנראה, ונקרא אצל הראשונים בשם 'ספרי בפנים שני'), מלמד כי המת מחויב במצוות ציצית. זהו המקור הקדום ביותר לעובדה כי יש לעטוף את המת בציצית, לא משום שיקום לעתיד לבוא, ולא משום לעג לרש או כבוד למעשיו, אלא כחובה מצוותית פשוטה, הרבה לפני הדיון בדבר מצוות לעתיד לבוא. בעל מחזור ויטרי, מאשכנז של ראשית המאה -13, משתמש במקור זה כדי להוכיח כי המת חייב בציצית, אולם לא באותה מידה שהיה מצווה בחייו. לדעת בעל המחזור המת עתיד להתייצב לפני בוראו, והוא מעיד כי קיים מצוות ציצית. אנו מכירים הלכה דומה לגבי ברית המילה, שם צריך למול תינוק שנפטר לפני ברית המילה, כדי שלא יעמוד לפני בוראו כשהוא ערל. יהודי בוגר שלא נימול קוברים בקבר ישראל, אך לא מלים, כדי שלא יהיה כמעיד עדות שקר בעצמו. משמע כי המתים ממשיכים לפעול כישויות משפטיות, למרות מותם הפיסי. בעולם העתיק היוונים היו מניחים מטבע תחת לשון הנפטר, או חפצים שונים בקברו, כדי לשלם למשיט המעבורת המעביר את הנשמות מעבר לסטיקס, הנהר המבדיל בין הארץ לשאול, או כדי להעיד על המת בפני האדס, מלך השאול, הממתין מעבר לנהר.

 

7. התוספתא בנידה ט מדברת על תקנות מיוחדות לכבוד החיים והמתים. רבן גמליאל מתקן תקנה חשובה מאוד הקוראת לקבור מתים בתכריכים פשוטים, כדי שלא יבזבזו כסף רב על קבורה, וכדי להגן על מתי העניים. ברור כי המנהג היה לקבור בבגדים יקרים, אולי כדי להראות את כבוד המשפחה ועושרה, ואולי גם כדי לכבד את המת ולציידו בבגדים יקרים לצורך משפטו. האם, ואולי , זה כמו המנהג להלביש את כל הנידונים בבגדים דומים והדורים כדי שהשופט לא ישפוט לפי הבגד, ואולי יטה לטובה? ברור לי כי האנשים הבינו כי הבגדים, כמו המטבע שנועדה למשיט הספינה על הסטיקס, לא באמת מגיעים לבית הדין או לאיש הנהר. אולם, כמו שהאדם עובר ממצב צבירה אחד לשני, כך חפציו עוברים. הם הבינו כי חפצי המת נושאים את זכרונו, וכדי שעולמו הפיסי ילווה את המת בעולמו הרוחני, קברו אותו עם חפציו. אולי, כמו שלומדים בהלכות עין הרע, משהו ממני נותר בחפצי, והרי הם כאיברי גופי שצריכים להיקבר איתי.

 

8. הרב וואזנר בשבט הלוי ח רנד מזועזע מהמחשבה של האור זרוע אבלות תכא ומן המדרש בספרי זוטא, האומרים כי המת מתחייב במצוות, ולפחות במצוות ציצית. הא"ז קובע כי חיובו של המת הוא ככל האדם, ולא קשור לביזוי המת בבחינת לעג לרש, והרב וואזנר מעדיף את הפירוש האחר בא"ז האומר כי המת חייב בציצית רק לדעת ר' יוחנן האומר כי מצוות לא בטלות לעתיד לבוא והציצית נועדה לצורך תחיית המתים (אני מניח שהכוונה היא כי גם הציצית תקום לתחיה עם הבשר והעצמות), ואילו לשמואל, האומר כי המצוות בטלות, אין קוברין בציצית. גם הרב וואזנר נאלץ להודות, על פי ספר חסידים תתשכט כי צדיקים חייבים במצוות גם אחרי מותם, כמו שרבי היה חוזר הביתה בכל ערב שבת לאחר מותו ועושה קידוש (על פי הגמ' בכתובות קג א וספר חסידים תתשכז), והרממ"ש שעדיין עולה לתורה לפי האגדה.

 

9. באחת האגדות של רבב"ח, בבא בתרא עג ב, מסופר כי נווד אחד לקחו לקברי מתי מדבר. הם נראים כשיכורים השוכבים אפרקדן (ידים ורגלים פרוסות), וגודלם עצום. רבב"ח חותך אחת מקרנות הציציות שלהם, ובאותו רגע הוא לא מסוגל לזוז. לא נותרה לו ברירה והוא מחזיר את הפתיל החתוך, אבל בבואו חזרה לבית המדרש כועסים עליו (ומכנים אותו חמור!), שלא בדק בציציות מתי מדבר כמי ההלכה בנוגע למספר הפתילים, ב"ש או ב"ה. דברנו כבר על כך שהציצית מהווה חיבור למימדים השונים של המציאות, על פי הנומרולוגיה הגלויה והמסווית בגמ'. רבי נחמן רואה בציציות של מתי מדבר ארבעה חיבורים לארבע יסודות שבבריאה בצידם השלילי – אש (יהירות והתנשאות), עפר (כבדות ועצלות), מים (פזיזות והנאה גופנית), ואויר (חנופה ולשון הרע). רבב"ח מבקש לתקן את היסודות הללו ולמשוך טוב ולתקן את חטא המרגלים (אש- הנהגה ויוזמה, אדמה – ענווה ויציבות, מים – סלחנות והכלה, אויר – רוחניות ואידאליזם). אלא שרבב"ח נכשל ולא מצליח להפריד את הטוב מהרע. רבי נחמן רואה במעשה של רבב"ח נסיון הרואי לתקן את המתים, ע"י המשכת הטוב אל הציציות שלהם. וחכמים כועסים על רבב"ח שויתר ולא הביא את הדיון לבית המדרש, כך שהיו הם מתקנים את המדרגות. הציצית הפכה להיות חוט המקשר בין הדורות להמשיך חיות ותיקון על המתים מאת החיים. ואם לאלו החיים הציצית מהווה חיבור למהות של העולם, אזי גם למתים היא הקישור. בשירו 'מתי מדבר' מעריץ ח.נ ביאליק את מתי המדבר ומתארם כאילו היו דמויות מיתולוגיות של ענקים מסתוריים הממתינים ליום פקודה. ערבי אחד, מספר ביאליק, בא ונטל אחת מן הציציות שלהם, ציציות שהוסתרו ע"י המדבר, כדי לקחת קצת מהודם וכוחם. יבשו עצמותיו עד שהחזיר את האשם. גם ביאליק רואה בציצית חוט מקשר בין דורות שעברו לדורות הבאים, מוט של מירוץ שליחים המעביר את ברית היעוד, לעומת ברית המילה שהיא ברית הגורל. (ואולי הוא בעצם טוען שאין לקחת את המוט מדורות קדומים כי הוא מייבש?)

 

10. הגמ' מבססת כמה הלכות על המושג של 'לעג לרש'. יש ללוות את המת ולא להתעלם ממנו בעברו לפניך, ויש להסיר את הציציות המשתרכות על הקברים כדי שלא להעליב את המתים הפטורים ממצוות. לפני שנברר את עניין הציצית כדאי לשים לב כי הרמב"ם לא מזכיר כלל את המושג 'לעג לרש'. לשיטתו הפשטנית, ללא מודעות פיסיקלית אין מודעות רוחנית, ולמרות שהרמב"ם מזלזל מאוד בגוף, בכל זאת הוא רואה בו את האפשרות היחידה למימוש המודעות העצמית (ובכל מקרה לשיטתו במו"נ המצוות נועדו לתיקון האדם בעולם הזה בלבד ולא מקדמים את מעמדו בעולם הבא). השמטת המושג, וציון ההלכה שאין ללכת בציצית בבית קברות במסגרת הלכות כבוד בית עלמין ואיסור קלות ראש, מבלי לציין כלל שמדובר בלעג לרש. הגרי"ד סולובייצ'יק מניח בפשטות בקובץ שיעורים, ברכות יח א, כי הרמב"ם סובר כי איסור ציצית בבית עלמין כוונתו היא ביזוי מצווה המתקיימת שלא במקום טהרה, והוא איסור קלות ראש. הגרי"ד מוסיף כי ברור שהרמב"ם מוסיף זאת על איסור לעג לרש, אולם לא נראה כך. הרמב"ם לא מקבל את המושג הזה, הטוען למעשה כי למת יש מודעות.

 

11. נעבור לחיוב הציצית במת. בגמ' שלנו, מנחות מא א, אומר שמואל כי בגד המונח בקופסא חייב בציצית, ומשמע כי זו חובת חפצא ולא חובת גברא. אולם, מודה שמואל, כי בגד המוכן לתכריכין ולא ללבישה, פטור מציצית משום שלא נועד לכיסוי. אולם, מוסיפה הגמ', באותה שעה בה עוטפים אדם בתכריכיו, וודאי מטילים בה ציצית כדי שלא ללעוג לרש חרף עושהו. בהשוואה למה שלמדנו בברכות יח, מתעוררת תמיהה גדולה שהרי אסור ללכת בבית קברות בציצית הנגררת מעל הקברים משום שלועגים למת שאינו יכול לקיים מצוות, ומאידך קוברים אותו בציצית?! הראשונים מחפשים אחרי הסברים שונים: א. גאונים - מוציאים את המת בציצית כדי שלא יהיה הבדל בין נושאי המיטה למת עצמו, אולם פוסלים אותה לפני הקבורה שהרי המת פטור ממצוות (ומתי מדבר לא ידעו אם ימותו, והם נקברו מחיים). ב. בעלי התוס' – בעבר, כשכולם היו עטופים בחייהם בציצית, נקברו גם בציצית. כיום זהו לעג לרש לקוברו בציצית כי בחייו לא התעטף בה. ואולי לצדיקים אפשר לקבור בציצית, או כדי שלא לבייש את אלו שלא, אין קוברים איש בציצית. המאירי מציין, וכן למדנו על הגר"א ועל אחרים שביקשו ואף (חלקם) נקברו בציצית. ג. תוס' הרא"ש ואחרים- קוברים בציצית כדי שלעתיד לבוא, בתחיית המתים, יקום אדם בתכריכיו המצוייצים ולא יכשל ח"ו בבגד בלי ציצית. (למ"ד שמצוות לא בטלות לעתיד לבוא). ד. הרמב"ן וב"י – לוקחים טלית חדשה, לא זו שלבש בחייו, ומטילים בה ציצית למת, משום שטלית המת אינה קדושה, אלא רק משום לעג לרש. הבאתי בפניכם אתדברי הרב טוקצ'ינסקי בגשר החיים חלק ב יד, הסוקר את השיטות ומכריע כי בא"י נוהגים כמנהג הגאונים והאר"י, ואין קוברים בציצית. ראינו כי מנהג האר"י הוא להסתיר את הציצית, כייון שהיא מימד של קדושה, ושמא דעתו היא כי אי אפשר להניח על המת קדושה, ויש בכך אף עבודה זרה.

 

12. נסכם את הדברים. נראה בבירור כי היו בין החכמים שהתקשו להיפרד מהמצוות לאחר המוות, והתקשו לראות בעולם שאחרי המוות עולם ללא אנושיות, חטא ושכר. מאידך, הדגש הגדול על המוות כחידלון מעיד על עצמת הויכוח, שלא פסק עד ימינו. האם המוות הוא חידלון מוחלט, או שמא שחרור מן הגוף המאפשר למודעות להישאר בטהרתה, או שמא הוא עולם סטטי בו הנשמה נהנית מעמלה שעמלה בעולם הקודם שלה. חכמים נזהרו מלהניח חפצים בקבר, למרות שאירועים כאלה מוזכרים כמה וכמה פעמים, אולם התכריכים העלו את האפשרות להניח עם המת את המצווה היחידה הקשורה לתכריכים. היתר השעטנז מעיד כי חכמים לא דאגו מעולם התחיה לעתיד לבוא, אלא דווקא ראו בתכריכין אפשרות להמשיך קדושה אל אחר המוות, לצייד את המת בשריון שיגן עליו מפני פגעי הדין בעולם שאליו הוא הולך. האוסרים ציצית למת חוששים מפני דרישה אל המתים וחיבור של החיים אל ארץ המתים. קשה למות כי קשה להשאיר מאחריך את יקיריך, וקשה גם לחשוב על הבדידות שבעולם אליו הולכים. הטומאה שבמוות, כפי שאומרת התוספתא, מפחידה את החיים ומעליבה אותם, ומכאן מגיעה ה'שמיכי' אותה לוקחים לקבר, כפי שלמדנו על 'חפצי מעבר' בתורתו של ויניקוט.

 

להורדה ישירה של הקובץ