הרב שלמה וילק

פרק התכלת - חיוב נשים בציצית

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

 סיכום - חיוב נשים בציצית

1. הקושי הגדול לאחד בין הרוח והחומר הוביל את ההלכה והמחשבה האנושית לאורך הדורות. טבע האדם מורכב משני רבדים, אחד רוחני ומזוקק, והשני חומרי ועכור, ושניהם נלחמים זה בזה. בעיני חכמים איסור השעטנז הפך להיות סימן למתח הזה, בין הצמר והפשתים, בין הלבן והתכלת, בין הגוף והמצווה, ובין איש לאישה. ראינו גם שחכמים מבקשים להכניס את הקדושה אפילו אל הגוף המת ולחייבו בציצית, ויש שראו בכך סתירה שאינה ניתנת לגישור – טומאת הגוף המת וקדושת הבגד. גם חיוב הנשים במצווה חורג הרבה מגבולות הדיון ההלכתי הרגיל של חיובן במצוות, ואנו רואים מאמץ גדול להדיר נשים מן המצווה, אל מול פשטי מקורות אחרים המחייבים בציצית.

 

2. מעמדן ההלכתי של הנשים מורכב מאוד. הגמ' עורכת רשימות שונות של המצוות שנשים חייבות ופטורות ומופקעות מהן, ולא תמיד הרשימות אחידות וברורות, וכן לא ברור מה הסיבה לפטור. מקובל להניח כי נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, אולם לא תמיד ברור מהי מצוות עשה כזו. הרי נשים חייבות לצום ביום הכיפורים, ומאידך פטורות מלמול את בניהם. הן פטורות מלשבת בסוכה אולם חייבות בארבע כוסות של פסח ובקריאת מגילה. הגמ' אמנם קובעת כלל, אך מסייגת מצוות רבות שנשים חייבות בהן. הפוסקים הראשונים והאחרונים מסיקים כי הסיבה לפטור היא חיובן של הנשים במלאכות הבית ושיעבודן לבעליהן ולילדיהן, שלמעשה מפקיע את זמנן לטובת משימות אחרות ולכן פוטר אותן ממצוות הזמן. אין מדובר בפטור חברתי אלא פטור מן התורה, הואיל וזהו תפקידן הטבעי. מאידך, חלק מהמצוות נותר כחיוב מסיבות שונות שהמכנה המשותף שלהם הוא שותפותן באתוס הקשור למצווה – גם הן היו באותו הנס, או שגם הן זקוקות לכפרה ולחיים. אחד האחרונים (רש"ר הירש) מבאר שנשים אינן חייבות בגלל מעלתן הרוחנית, אולם במחילה ממע"כ, איני מקבל טיעון זה.

 

3. נדמה לי שקיים מכנה משותף למצוות שהזמן גרמן והוא העובדה שמדובר בעניינים קהילתיים - סמליים. נשים אינן חלק מהקהל ולכן פטורות מן המצוות הללו, וכל חיובן יכול לנבוע רק מבעליהן. רק מצוות הקשורות אליהן ישירות ובלעדיות, והן אינן סמליות אלא פרקטיות, מחייבות נשים, מלבד כאלה שהן שותפות באתוס ההיסטורי שלהם – דהיינו החגים: אכילת מצה, ארבע כוסות, הקהל, מגילה, חנוכה וצום. מצוות אחרות, כמו שופר, לולב, סוכה, תפילין, ציצית ותלמוד תורה, נחשבות כסמליות או קהילתיות, ובהן נשים לא שותפות.

 

4. התוספתא קידושין א י מפרטת מהן מצוות עשה שהזמן גרמא: סוכה, לולב ותפילין, ואת מצוות הציצית מונה במצוות עשה שלא שהזמן גרמא. רבי שמעון פוטר את הנשים מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. הירושלמי מרחיב את השיחה בין חכמים לרבי שמעון, ואומר כי ר"ש לא מבין היאך ציצית לא הז"ג שהרי כסות לילה פטור מן הציצית, וחכמים עונים לו כי כסות יום חייבת בציצית גם בלילה. משמע שהמחלוקת היא בהגדרת מעש"ג, לפי חכמים מדובר במצווה שקיומה תלוי בזמן, בעוד שלפי ר"ש גם אם דיניה קשורים ביום היא מעש"ג. גם הברייתא במנחות מג א מונה את הציצית כמצווה שנשים חייבות בה, ומביאה כי ר"ש חולק מפני שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגמ' במנחות מג א ובסוכה יא א מספרת כי שני אמוראים בבליים בני הדור השני (המאה ה-3), רבי יהודה ורב עמרם חסידא, שמו ציצית בבגדי נשותיהן. הגמ' לא מעירה דבר על מעשיהם בהנחה כי כנראה הדבר היה מקובל. אי אפשר להוכיח מכאן האם הגמ' פסקה כחכמים, או שמא למרות שהלכה כר"ש שנשים פטורות, עדיין אפשר ואולי רצוי שילכו בציצית. דומה שכמו שגברים אינם מחויבים במצוות ציצית, אלא רק אם יש בגד ארבע כנפות, והציצית שאנו הולכים בה היא 'רק' להצילנו מדינה של גיהנם, אולי גם כך ציצית הנשים.

 

5. לפי הספרי במדבר שלח קטו משמע שהמחלוקת בין חכמים לר"ש לא נסובה בעניין ציצית אלא בעניין הכלל עצמו שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. לפי חכמים אין פטור גורף, שלו יוצאים רבים מן הכלל, אלא באופן מקומי יש פטור לנשים ממצוות שונות, וציצית אינה אחת מהן, בעוד ר"ש טוען שיש כלל גורף ולכל יוצא מן הכלל צריך לימוד מיוחד. ואם כך, אזי אפשר להסביר את מחלוקתם של חכמים ור"ש בשלש דרכים: מחלוקת האם ציצית היא מעש"ג או שמא חייב גם בלילה, מחלוקת האם העובדה שכסות לילה פטורה מציצית הופכת את המצווה לז"ג, ומחלוקת בעניין האם נשים פטורות ממעש"ג באופן אוטומטי אא"כ הוכח אחרת.

 

6. לעומת המקורות לעיל, שני מקורות אחרים קובעים כי נשים פטורות או מנועות מציצית. הברייתא בקידושין לג ב אומרת בפשטות כי ציצית היא מעש"ג, ולכן נשים פטורות, ותרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל הקובע כי נשים מנועות מציצית כיוון שהיא בגדר 'לא יהיה כלי גבר על אישה'. יש להדגיש כי תרגום זה אינו של התנא יונתן בו עוזיאל, אלא תרגום ארמי-ארץ ישראלי כנראה מן המאה ה-7 לספירה, המשוקעים בו מסורות של כתות שונות ומדרשים שונים, אולם שורשיו יהודיים מארץ ישראל. אפשר אולי לטעון כי ברגע שהכרענו שאישה פטורה מציצית, אזי זו 'כלי גבר' ולכן אישה מנועה, כלומר שיש כאן שני שלבים: פטור משום מעש"ג ומניעה מצד 'לא יהיה'.

 

7. לא ברור מדוע, אולם הפוסקים מעדיפים את ר"ש על חכמים, ולכן קובעים כי נשים פטורות מציצית. כך כותב הרמב"ם ציצית ג ט, שנשים פטורות מציצית אולם יכולות להתעטף ככל מעש"ג שרשאיות לקיים, אך לא לברך. הראב"ד על אתר מבקש להוכיח כי גם מברכות על המצווה, מרב יוסף שסבר לרגע כי גדול שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה (וברור שאין גדולה אלמלי יש ברכה!). גם בתי מדרשם של רש"י ובעלי התוס', כולם פוטרים ולעיתים מסתייגים מנשים המתעטפות בציצית. במחזור ויטרי אומר ר' יצחק הלוי כי נשים פטורות ממעש"ג, אולם אין מונעים אותן מלברך. הלשון מעידה שאין דעת חכמים נוחה מן הברכה, אולם לא מצאנו סיבה לאסור. אולם, רבנים אחדים, כך מעיד ר' שמחה בעל המחזור, אוסרים על נשים לברך שהרי פטורות מן המצווה. יש להדגיש כי המחלוקת הזו סובבת סביב מעש"ג באופן כללי ולא על ציצית, שם הדיון מורכב יותר כמו שנראה.

 

8. בשו"ת מן השמים נפסק לר' יעקב ממארויש כי אישה יכולה לברך על מעש"ג, אולם כדאי לשים לב לדיוקים של חלומו הנבואי. ראשית, ההיתר נובע אם אכשיר דרא, דהיינו שהשנים ראויות. שנית, ההיתר נובע מכך שיש להן שייכות כלשהי במצוות הללו. העובדה שהקול הנבואי סייג את ההיתר 'והעד מגילה וחנוכה' מעידה אולי שמדובר דווקא במצוות כאלו ולא בכל מעש"ג, ומילא יש להסיק מהשו"ת כי בציצית נשים דווקא מנועות לברך.

 

9. מחלוקת אחרת נסובה סביב השאלה האם נשים מותרות בקשירת ציצית. התוס' בגיטין מח ב אומר בשם ר"ת כי כיוון שהן פטורות מלהניח, לכן מנועות מלקשור ציצית, הגמ"י ציצית א יב כותב כי כיוון שכתוב 'דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית', הרי שנשים מנועות (כמובן שתמיהה גדולה על הלימוד הזה ואכמ"ל), ובעלי התוס' עצמם שם אומרים שנשים מותרות לקשור ציצית. בשו"ת רש"י פג נראה שאישה מותרת בקשירה, וכן ברמב"ם ציצית א יב, וכן כתב בפירוש בשו"ע או"ח יד א. הרמ"א במקום כותב שלכתחילה אין לנשים לקשור ציצית מטעמם של ר"ת והגמ"י. הפוסקים בימינו הכריעו כי לכתחילה אסור, ורק בדיעבד מותר. המחלוקת הזו מעידה עד כמה הדברים מורכבים. ראשונים מחפשים לימוד מדוע לנשים אסור, בעוד לפי פשט הדברים ייתכן שנשים חייבות, ולכל הפחות אם התעטפו זו מצווה, וככל שעובר הזמן האיסור הופך חמור יותר ויותר, בלי קשר למחלוקת הפוליטית כיום עם נשות הכותל וכו'.

 

10. ספר מנהגי המהרי"ל נכתב בקהילות שו"ם במאות 13-14, והוא נחשב אבי מנהגי אשכנז. בספר המנהגים מביא המהרי"ל (מהר"י סג"ל) כי לאישה אין לקשור ציצית, ולא נהירא לו מדוע יש נשים המתעטפות בציצית. ומשנשאל מדוע אינו מוחה ביד הרבנית ברונא המניחה טלית קטן בכל עת, ענה המהרי"ל כי היא לא תשמע לו ומוטב תהיה שוגגת ולא מזידה. חוש ההומור ניכר היטב כאן, שהרי מדובר באישה היודעת הלכה ומבקשת להשתתף במצווה, וברור כי היא 'מזידה'. אלא שמוטב תהיה שוגגת ואל מזידה לחלוק על הרב החשוב, ובזה דואג לה המהרי"ל. בשו"ת מהרי"ל החדשות ו הוא מוסיף כי מצוות ציצית מעידה על תרי"ג מצוות ונשים לא חייבות בכל תרי"ג. העובדה שגם גברים לא חייבים בכל תרי"ג (שהרי חלק גדול מן המצוות נועדו לכהנים, ויש מצוות שנועדו רק לנשים) לא מבלבלת את המהרי"ל, האומר כי גברים הם עם בפנ"ע המחויב בציצית, ונשים עם אחר, עם שלא שותף בתרי"ג. הוא מסיים את דבריו בכך שאלו המניחות ציצית אינן אלא מתמיהין , ואסור משום יוהרא ומקרו הדיוטות. בהנחה הידועה כי גם רוב הגברים הלכו בלא ציצית ואף היו שחששו ללכת בציצית בגל יוהרא, קשה להלום תשובה זו. ברור שחוסר הנוחות מאישה ההולכת בציצית הביא לכל הסברות הללו, ולא הפוך.

 

11. ומנין בא חוסר הנוחות? דומני כי המקור לכך הוא דברי הבן איש חי (לא הוא עצמו כמובן, אלא העקרון אותו הוא קובע) בשו"ת רב פעלים א יב. גוף האישה נברא מן החזה ולמטה של האיש, כלומר לגופה אין שייכות לעולמות האצילות והבריאה, והוא נמצא רק בעולם של יצר ומעשה. הציצית, במימד של קדושת הגוף, כמו ברית הבשר, לא שייכת לאישה משום שגופה לא יכול להתקדש, לעומת זה של האיש. אי הנוחות מציצית ומתפילין נובעים מן העובדה שקשה לחכמים לראות מימד של קדושה על גוף 'לא נקי' או חומרי למדי. דומני כי אפשר להרחיב את העניין לכל מעש"ג, שהסיבה לפטור היא חוסר מימד הקדושה שבגוף, שהרי למעשה זה המכנה המשותף לכל מעש"ג בהם הוחלט כי נשים פטורות. לנשים אין 'חובת הגוף', משום שאין לגופן שייכות לקדושה. לכן הן פטורות גם ממצוות פרו ורבו (למרות שכתוב בתורה בלשון רבים לאיש ולאישה), ואין להן ברית שבבשר, ולא ברית שבבגד, אלא אם כן כיסוי הגוף ע"י הלכות צניעות נחשב. כך כתוב בתשובת הגאונים קכ (רשימת מצוות שאישה פטורה, למרות שזו לא הרשימה המקובלת), רשימה ששורשה קשור למצוות התלויות בגוף (סימנתי בקו), למעט דברים מעשיים אחדים:
כתב רבנו סעדיה גאון ז"ל שלשים מצות הן שהאנשים חייבים והנשים פטורות, ולא פירש אותן. והרב ר' יצחק בן גיאת כתב פירושן ואלו הן. מילה. והראיה. ויוצא צבא כל זכר. ושקלים כל העובר על הפקודים. פדיון בכור. ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. והכהן שלא יטמא לקרובו בני אהרן ולא בנות אהרן. וחייב האב למול את בנו לפדותו וללמדו תורה אבל לא האם. סוכה. לולב. שופר. ציצית. ק"ש תפילין. ותלמוד תורה. פריה ורביה. מורא אב ואם וכבוד אב ואם שכיון שנשאת רשות אחרים עליה. הקפת הראש. השחתת זקן. הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות והקבלות וההזאות נוהגות באנשים ולא בנשים. כל אלו שלשים מצות.

 

12. ביביע אומר א או"ח לט פוסק הגרע"י כי נשים פטורות מציצית, אולם לא מנועות מן המצווה. הגרע"י מביא את הסתירה בדעת הטור שפסק כי נשים מברכות על לולב ושופר אך לא על ציצית. הרב מציע הבדל בסברא כי לולב לאיש הוא חובת הגוף, שהיא חובה חמורה, ולכן אישה יכולה לברך, בעוד ציצית היא חובת הבגד שעל הגוף, וממילא אינה חובה חמורה, ולאישה שאינה חובה כלל, אין לברך. אולם, מוסיף הגרע"י, כיוון שאין דרך הטור להציע סברות מחודשות, אין זאת אלא שלגבי ציצית אין מנהג כזה לברך, לעומת לולב ושופר. הרב עצמו אוסר לברך בכל מקרה על מעש"ג שנשים פטורות מהן.

 

13. הרב פיינשטיין מדגיש את חובת גידול הילדים הגוברת על מעש"ג, אולם קובע כי אישה המקיימת מצוות אלו יש לה שכר מצווה ולכן גם מברכת. הרב פיינשטיין מדגיש שני דברים. העובדה שנשים מגדלות את הילדים אינה עובדה היסטורית גרידא, אלא מציאות קבועה שכל רוח שבעולם לא תשנה אותה, וממילא לא את ההלכה. ההלכה נקבעה על פי הטבע של הבריאה, ולא לפי תרבות מסויימת, ולכן אישה תמיד פטורה, גם אם אינה טרודה במלאכות הבית. העקרון השני הוא כי ההיתר להתעטף ולברך נועד לאלו העושות זאת ביר"ש, ולא כמרד בהלכה. נשים העושות זאת רק כהתרסה, לא זו בלבד שאסורות להניח ולברך, אלא שחטא בידן. בנימה דומה, יובל שנים אחר כך, כתב הרב הרשל שכטר מישיבה אוניברסיטי דברים דמים וחריפים מאוד כנגד רבנים מסיימים שהוסמכו בישיבה שלו. הפולמוס סביב ציצית ותפילין לנשים באחד מבתי הספר האורתודוכסים עורר מהומה רבתי, והרב שכטר כתב מכתב חריף ובו טען שהלכה אינה סיכום פוסקים, אלא דעת תורה. ודעת תורה שוקלת שיקולים שונים, לא רק הלכתיים רגילים, ולכן ברור שבשעה הזו שכוחות ליברליים צרים ומאיימים על היהדות, יש להחמיר.

 

14. נסכם. ברור כי בימי המשנה הדברים לא היו מבוררים לגמרי בעניין חיובן של הנשים בציצית. ברשימות ראשונות הופיעה הציצית כמ"ע שלא הז"ג, בעוד ר"ש טוען כי זו מעש"ג. לאחר מכן הופיעה המצווה ברשימת מעש"ג, והחילוק בין חכמים לר"ש היה בשאלה מהי מעש"ג. לבסוף הופיעה המצווה בצד של מצוות שנשים פטורות מהן. מכאן החל האיסור להתגלגל, כשהתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל אסרו מצד כלי גבר, והאחרונים מצד גוף האישה שאינו מסוגל לקדושה. הויכוח קיים עד לימינו אלה, והוא קיבל פנים חדשות של איסור משום הכרזת מרד. אין כוונתי להכריע, ונדמה שלא יכולה להיות הכרעה. ההלכה שהגיע לידינו וודאי לא אסרה זאת, אולם חוסר הנוחות של חכמים הביא אותנו לחוש בלבול. שוב ראינו עד כמה הציצית מעוררת תחושות עמוקות של יראה, שהחלה כלפי גברים עצמם, וממשיכה דרך נשים.

 

להורדה ישירה של הקובץ