הרב שלמה וילק

פרק התכלת - פארך חבוש עליך

הרב שלמה וילק

שיעור כללי - פרק התכלת - זמן קיץ תשע"ו

[הקלטת השיעור בתחתית הדף]

 

פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ – סיכום

1. הרבה ממחשבת חז"ל בעניין התפילין נסוב סביב השאלה האם אכן התורה התכוונה במצוות הטוטפות למעשה ממשי של קשירה והנחה, או שמא זו דרך ביטוי גרידא, לשמור ולעשות, לקשור על הראש ועל היד במובן של זכרון. לאורך כל ימי הבית הראשון, מעבר לפסוקים בספר שמות ובדברים, אין כל אזכור למצווה שכזו, ובספרי הנבואה והחכמה מוזכר כמה פעמים (ישעיהו ומשלי) כי יש לקשור על הגרוגרת ועל הלב, או לשים בפה או על הלב, ומעולם לא עלה על דעת איש כי יש לשים בכל המקומות הללו משהו ממשי. אכן, אין לנו גם עדויות ארכיאולוגיות לתפילין בימי הבית הראשון או אחריו וגם לא עדות לויכוח בנושא, עד לשלהי הבית השני, אולם אין זו עדות לכך שלא היו תפילין באותם הימים.

 

2. הראשונים שערערו על המצווה הממשית היו הקראים, שדחו ממילא כל ביטוי אנתרופומורפי של האלהות כמניחה תפילין. הבאתי לפניכם קטע קצר מפואמה מפורסמת של חכם קראי מסוף האלף הראשון (הקראים פעלו מסוף המאה השמינית ועד סוף ימי הביניים), פואמה המתארת את כל הסילופים של היהדות הרבנית ש'סטתה' מדרך התורה. אחד הסילופים הוא כמובן התפילין, שבתורה מהווים רק מטאפורה ובחז"ל הפכו למצווה ממשית, המחקה את האלקים המניח תפילין באופן מטאפורי. רב האי גאון, בתשובות הגאונים החדשות קנה מתמודד עם הויכוח הקראי וטוען כי מעולם לא עלה על דעת איש כי הקב"ה ממש מניח תפילין, וברור כי זו השלכה מן התפילין האנושיות. כשאדם מביט באלקות בראיית הלב ולא העין, הוא רואה דימויים, והדימוי החזק ביותר הוא 'לבושין דמלכא', כלומר לא את האל אלא את פעולותיו והתגלותו כלפי הארץ, ואלו התפילין השמיימיות. נחזור עוד לזה בהמשך.

 

3. בשעה שלמדנו על הציצית גילינו כי יסודו של המנהג היה בעמי האזור שלבשו בגדים מצוייצים כסימן למכות ולעושר. הבגד המצויץ ביטא חיבור בין האדם לעולם, ובין האדם לאלהיו. משהפך בגד המלכות הזה למצווה בתורת ישראל הוא קיבל מימד של קדושה ומלכות נוספים, משום שהוא ביקש להיות נחלת ההמונים ולא נחלת אליטות רוחניות. מימד הקדושה והמלכות זלג אל הארץ, ומכאן לדעתי החשש הגדול מנשים המתעטפות בציצית. יותר מן הציצית, התפילין היו סמל מלכות. אחת ההוכחות הפשוטות בעיני כי התפילין בתורה אינן רק סמליות אלא ממשיות הוא מן העובדה שהמחקר גילה לנו כי המצרים ועמים אחרים היו גם הם מניחים על ראשם סמלים שונים בדמות נחשים מפוחלצים, או טסי כסף עליהם חקוקים דברים. ייתכן בהחלט שדברי הכתוב 'קשרם על לוח ליבך', או 'ענדם על גרגרותיך' פירושם היה ממשי: לשים על הצוואר שרשרת ועליה חקוקים שמות האל וכדו', כמו הציץ של הכהן הגדול. כתובות הקעקע למשל, שנאסרו בתורה, היו בראשיתם כתובות המהללות את שמות האלים, משום שבני האדם חשו צורך לחקוק את אהבתם המרכזית על גופם, ולהפוך בעצמם לנושאי השם הקדוש. היהדות אסרה זאת, אולם התפילין הן התחליף, כמו גם הציץ, על לוח הלב.

 

4. פרשני המקרא, החל ממדרשי ההלכה ועד האחרונים, כולם עסוקים בקשר בין הסמליות למעשה המצווה. המכילתא בא יז אומרת כי תפילין הן חלק ממצוות תלמוד תורה, ולמעשה גם זה מחבר אותנו אל המלך, שהיה צריך ללכת עם ספר תורה על זרועו. ומשום שזה כך, נשים, הפטורות מתלמוד תורה, פטורות גם מתפילין. המכילתא עצמה ברורה בדבריה כי נשים ועבדים פטורים אבל לא אסורים. ולסיום, אומרת המכילתא, כי מי שלומד תורה פטור מן התפילין. תפילה החליפה את עבודת הקרבנות, ותלמוד תורה את התפילין. אפשר להניח כי טמון כאן רעיון חשוב המחבר בין התפיסות האליגוריות ובין הממשיות, והוא כי המצווה הממשית נועדה להשיג את הרעיון הרוחני כי התורה צריכה להיות בלב ובראש, וכשהיא באופן ממשי בלב ובראש, אין צורך יותר במצוות הממשית. הרשב"ם מודה שלפי פשט הפסוקים הקראים צודקים, בעוד ראב"ע תוקף את הבודים מליבם כנגד חז"ל. גם רש"ר הירש, המבקש להרחיק מן הגשמיות, אומר כי זו מצווה סימלית המבקשת להחדיר אל הלב והתודעה את שמירת המצוות וההיסטוריה היהודית, שביטויה המעשי נועד כמובן רק למען הביטוי האליגורי.

 

5. נדון עוד בעניין הלבוש, כהמשך של הדיון בעניין הציצית כלבוש. ברית המילה, ברית הבשר, היא הברית היסודית בין ישראל לקב"ה. היא ברית פנימית בלבד, ברית הקשורה למימד הבסיסי המסוגל לקדושה - המיניות, היציאה מחוץ לגוף. שאלנו כבר האם הציצית קשורה לברית שבבשר או לברית חיצונית כמו המזוזה? הוכחנו, בסוגית הציצית למת ובסוגיות אחרות, כי מצוות הציצית הופרדה לשניים – פנימי וחיצוני, ציצית וטלית, כדי לבטא את הדואליות של קדושה פנימית ומלכות חיצונית. ומה עניינם של התפילין? לגבי ציצית אמרה התורה כי ראייתם מובילה לזכרון, אולם לגבי התפילין אמרו חכמים כי הם מביאים את הצופים, מלבד לזכרון וללימוד תורה, גם לירא מפני מי שמניחם: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. אם כך, האם התפילין הן פנים או חוץ?

 

6. במספר מקומות חז"ל מלמדים כי הקב"ה מניח תפילין. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות הידוע, תיאר בספרו 'המיתוס של השיבה הנצחית' בעמ' 26-32 כיצד הדתות השונות מתארות את אלהיהם כשותף בפרקסיס הדתי. אמנם, יש מן החוקרים הטוענים כי יש הבדל בין הדימוי של אלקי ישראל המניח תפילין לבין שאר הדתות. אלקי ישראל לא שותף בפרקסיס הדתי, אלא מולבש ע"י התפילין שישראל מניחים. כלומר, זו אינה מיסטיקה בה אנו מחקים את האל (אפלטון), ולא האל המחקה אותנו (פרויד), אלא פעולה תיאורגית של מעשה אנושי המלביש את האל בלבוש שנוצר מן הלבוש בארץ. לבושין דמלכא הצמודים לגוף האלקי מעידים עליו, בעזרת לבושין של עם ישראל. אולי קיימת כאן מעגליות – אנו מניחים תפילין וכותבים בהם את שם ה' האחד, משום שהקב"ה מניח תפילין, ותפיליו הם השיקוף של אלו שלנו, ועליהם כתוב כי ישראל הם אחד. ה' קיים ולכן אנו מנכיחים אותו ולכן הוא קיים. ועדיין יש לברר, האם הלבוש הופך לחלק אורגני מהגוף, או שמא חיצוני לו.

 

7. הגמרא בראש השנה מונה את החוטאים הכבדים והקלים. ברשימת החוטאים הכבדים מופיעים פושעי ישראל בגופם, ואחד מהם הוא קרקפתא דלא מנח תפילין. הביטוי הנהדר של 'ראש שלא הניח תפילין' במקום 'אדם שלא הניח תפילין', מעיד, תוכן וצורה, כי הגמ' רואה בתפילין חלק מן הגוף החי, לא דבר חיצוני. פושעי ישראל בגופן הם אלו שהאורגניזם החי שלהם פגום, ומילא משמע שתפילין הם כברית המילה, מתקנים את הבשר. הגמ' בזבחים שואלת את השאלה במפורש. האם תפילין חוצצות בפני בגדי הכהונה, שחייבים להיות מונחים על הבשר. עצם הדיון מעיד על ההתלבטות בשאלתנו, והגמ' דווקא מסכמת כי תפילין חוצצות, כלומר הן אינן חלק מן האורגניזם, אלא מחוצה לו, לא טבעיות. דומני כי הגמ' נרתעת מלהפוך את התפילין לברית שבבשר, אולם לא שמה אותן גם כמצווה חיצונית. זו המצווה שבגוף, כזו המגדירה ומזכירה וכו', אבל היא לא כתובת קעקע. התורה אוסרת רישום האלוקות על הבשר, אבל דורשת שיהיה קרוב מאוד.

 

8. הגמ' שלנו, מנחות לה א-ב, עוברת על הלכות ציצית וטוענת שמקורן בהלכה למשה מסיני. לא ברור מקור הביטוי, וחלק גדול מהראשונים, כמו גם החוקרים, טוען כי אין הכוונה שהדברים בהכרח נאמרו למשה בסיני ועברו במסורת לא כתובה, אלא שהם דברים במסורת שמקורם לא ידוע.. כך כותב הגר"א (אדרת אליהו משפטים 'או אל המזוזה'): פשטא דקרא גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה; והן מגדולת תורתנו שבעל-פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם. אנו רואים בגמ' כי היו שהניחו תפילין עגולות, או צבעוניות, תפילין בעלות תפרים שונים וגדלים שונים. ובכל זאת, הכל הלכה למשה מסיני. הגמ' מספרת כי הקב"ה הראה למשה קשר של תפילין, ומבארת כי הקשר צריך להיות בדרך מסויימת כדי להביע ערכים מסויימים. יש להדגיש כי הקשרים הללו יכולים להיות 'רק' סמל לקשרים משמעותיים ומופשטים יותר, או שהם יוצרים מציאות בעזרתה אפשר להתחבר בצורה נכונה.

 

9. רש"י על אתר מחבר את המדרש על קשר התפילין שהראה הקב"ה למשה, אל אירוע נקרת הצור, שם רואה משה את 'אחוריו של האל'. כלומר, קשר התפילין מסמל את השתלשלות האלקות אל הארץ, כאשר גוף התפילין מבטא את האלקים האחד עצמו, הרצועות את ההתגלות בארץ, והקשר – את הקשר בין השניים, על כל נפתוליו. הדימוי של קשר התפילין הפך להיות יסוד חשוב בקבלה, משום שבו נוצר המפגש בין שמים לארץ, באחורי הראש, בספירת הדעת. גם המהר"ל בגור אריה לג מבאר את הדברים בדרך דומה, ומוסיף כי כבודו של האל לא מתגלה, אולם הופעתו בארץ היא הגלויה. קשר התפילין מגלה את כבודו הנגלה של האלקים, בעוד התפילין עצמן נסתרות. מעניין לחשוב על ההלכה הדורשת כי תפילין של יד יהיו מכוסות, ואילו של ראש יהיו מגולות, ומשמע כי גם בתפילין יש שני מימדים של חוץ ופנים, כאשר דווקא הראש גלוי והיד מכוסה, היד היא הברית שבבשר, והראש הוא ברית שבתפארת, בלשונו של בעל הכתב והקבלה.

 

10. בעל המשך חכמה אומר דברים אחרים. התפילין נמצאים בשני מצבים – בנגלה ובנסתר. בשני החלקים של התפילין יש מ"ב שמות האל, שם ה' בן מ"ב אותיות המתגלה בטבע. אולם בגלות שם ה' מתגלה רק בחלקו כי יד ה' המקיימת את המציאות חסרה וכל מה שאלקים מתגלה בו הוא הלימוד. ולכן מכסים של יד ומגלים של ראש, עד לביאת גואל. המשך חכמה מעביר אותנו לסוגיה הקשה ביותר בתפילין, קשה יותר מטלית, והיא החיבור בין גוף ונפש. ברית המילה, כמו גם שני הלבושים הללו, מסמלים בבירור את המגע של קדושה בגוף, כמו בגדי הכהן, ועובדה זו הקשתה מאוד על קיום המצווה, הואיל ויהודים חשו לעיתים קרובות את הפער הבלתי ניתן לגישור. ייתכן בהחלט כי העובדה שיהודים לא שמרו את המצווה הייתה חששם מגוף לא ראוי, כפי שמעידים האחרונים באופן מפורש.

 

11. התלמוד הירושלמי מביא את דברי ר' ינאי האומר כי תפילין צריכים גוף נקי. הגמ' מעידה כי יהודים לא החזיקו במצוות ציצית מפני הרמאין, כלומר מפני אלו שהניחו תפילין ולא היו אנשים ראויים ובשבילם היו התפילין עדות שקר על היותם צדיקים. ר' ינאי עצמו היה מניח תפילין רק בימים לאחר מחלה, משום שאז גופו מורק ביסורי המחלה. משמע מהירושלמי שגוף נקי אין פירושו נקיון פיסי, אלא גוף ראוי. לעומת רבי ינאי, מעידה הגמרא, תנאים אחרים הלכו בתפילין בכל רגע, ולא זזו ארבע אמות בלא תפילין, גם בשעה שהיו ליד בית המרחץ או עסקו בענייני חולין. הגמ' מעמידה אם כך שתי השקפות – האחת כי התפילין הן ביטוי של קדושה הבא לקדש את הגוף ולהפוך לחלק ממנו, והשניה כי התפילין הן ביטוי של זכרון שנועד לכוון את הגוף ולהפוך את חוויותיו לטובות יותר. גם במסכת תפילין א יט מספרת המשנה (ברייתא למעשה) על רבי אליעזר שלא מוכן ללכת ד' אמות בלא תפילין, ובמשנה כ מוסיפה המשנה הלכה כי תפילין הן תחליף ללימוד תורה, לאלו שאינם יכולים ללמוד כל זמנם. שוב, שני מימדים של המצווה.

 

12. הרמב"ם כותב כי איסור חמור הוא להסיח את הדעת מן התפילין, ולפיכך אנו מנשקים את הציצית במילים מסויימות בתפילה. הסיבה היא כמובן החשש מחיבור לא נכון בין הגוף לנפש, כאשר התודעה לא קיימת, והתודעה היא קשר של תפילין. ואכן, אומרת הגמ' בשבת מט א שתפילין צריכות גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ומהו גוף נקי? – שלא יפיח בהן שזה לא קשור לנקיות הגוף, אלא לזלזול וגסות בתפילין, או שגוף נקי פירושו שלא ישן בהם, וגם זה אינו לכלוך אל חוסר מודעות של הגוף לקדושה, ההופך את המתח בין הגוף והתפילין לבלתי נסבל. הגמ' מספרת את סיפורו הניסי של אלישע בעל כנפים, שבשעה שהרומאים גזרו על התפילין הלך הוא בתפיליו ברחוב וראהו חייל אחד. אלישע הסיר את תפיליו והניחן בידיו, והן הפכו לכנפיים של יונה. התוס' מבררים את העניין ואומרים כי אמנם לאלישע נעשה נס, אולם העובדה כי הוא הסיר את התפילין וניצל ממוות היא הסיבה שיהודים לא מקפידים על תפילין, משום שבקלות הם מסירים אותה מהם. אלישע היה ראוי מצד נקיון גופו, אולם לא מצד נקיון אמונתו.

 

13. הראשונים חששו מאוד מן החששות שבתפילין, והסבירו כי החשש הוא מהנחתן במשך יום מלא ולא בשעת התפילה. בשעת התפילה יכול אדם להישמר ממחשבות זרות ומגוף נקי, אולם לא יותר, ולכן לא נהגו להניחן אלא בתפילה. ולטענת כמה מהאחרונים זו הסיבה שלאישה אסור באופן חמור יותר להניח תפילין, משום שאינה יכולה לשמור על גוף נקי, ואני מניח שהכוונה בכל המשמעויות: נקיות הגוף (בעיקר בזמן הנידות), ונקיות התודעה.

 

להורדה ישירה של הקובץ