הרב שראל רוזנבלט

למען תספרו לדור אחרון

הרב שראל רוזנבלט

 

 

 

פתיחה:

עבור קוראי שורות אלו, חג הפורים הוא מובן מאליו, הרי אנחנו חוגגים אותו מאות רבות בשנים. אולם לא זאת הייתה התמונה שעמדה בפני חכמים עת התלבטו אם לקבוע את החג לדורות ואת המגילה כחלק מהתנ"ך. עבורם, לא היה זה נס שאירע לפני שנים רבות והתקדש במסורת, ואולי גם לקח זמן עד שהבינו שאכן נס גדול היה שם. סביר שעבור הדור ההוא, המבט על מרדכי ואסתר ועל סיפור המגילה דומה לדרך שבה אנחנו מסתכלים על הדור שלנו. קל לקדש אירועים ואנשים ותקופות מן העבר; לזכור את הטוב ולזנוח את המורכב; קשה יותר לעשות זאת ביחס להווה.

במובן הזה, עיון בסוגיית התקבלותו של חג הפורים למעגל השנה היהודי, וכניסתה של מגילת אסתר אל תוך התנ"ך, עשוי להיות רלוונטי עבור כל דור ודור. שהרי, כל מי שזוכר ימות עולם ומבין שנות דור ודור יודע שכל מעבר דורות מאותגר בפער בין-דורי המציף שאלות רבות: כיצד הדור שאין בו נבואה, ששם ה' אינו מופיע בו בגלוי, דור שמבחינה חיצונית ותרבותית ואולי אף דתית יש פער בינו לבין דור הוריו; דור שמבין שעל-פניו הוא איננו מזוהה באופן מיידי עם 'המקור'; כיצד דור כזה יכול להיות בכל זאת חלק מהתורה. כיצד דור כזה הופך להיות עוד חוליה בשרשרת הדורות נושאי המסורת והלפיד של עם ישראל. האם אנחנו באמת ממשיכים או מחדשים, האם אנחנו שייכים למסורת או שמא חרגנו והפרזנו בצעדינו ואנו מתרחקים ממנה יתר על המידה. במובן הזה, כל דור שהינו 'אחרון' הרי הוא כספירת המלכות, אחרונה שבהשתלשלות העולמות, שמידת חיבורה לשרשרת לעולם איננה ברורה מאליה. על 'הדור האחרון' לעשות מאמצים על מנת לייחד ייחודים, על מנת להשיב את המלכות לבינה, פן נקצץ בנטיעות.

סוגיית קביעת הפורים כחג מחגי ישראל ותהליך הקנוניזציה של מגילת אסתר, היא אפוא סוגיית יסוד עבור כל דור שהינו 'הדור האחרון'.

 

מהמקרא לגמרא

הפרק התשיעי במגילת אסתר מדווח לנו על פערים או אולי ויכוח ביחס לאופן חגיגתו והתקבלותו של חג הפורים. מרדכי ואסתר שולחים שתי אגרות משושן הבירה אל תפוצות ישראל באימפריה הפרסית על מנת לקבע את חג הפורים ולצקת לתוכו תוכן מסודר. רבות נכתב על אגרת מרדכי וכן על זו של אסתר, דבר אחד ברור ניתן לומר – בהיבט המקראי, האתגתר של מדרכי ואסתר הוא מול אנשי דורם.

מנקודת מבטם של התלמודים – הן הבבלי והן הירושלמי – נמעני האגרות אינם הציבור, המון העם, אלא חכמי ישראל. עיקר מגמתם של מדרכי ואסתר הוא אפוא המאמץ לקבל מהחכמים את האישור והמנדט להיות חלק אינטגראלי מחגי ישראל ומכתבי הקודש. לא חגיגת פורים בהווה מטרידה אותם, כי אם ההתקבלות לדורות.

מנקודת המבט ההיסטורית של אז, אסתר היא סוף ההיסטוריה הנבואית.[1] "מה אילת השחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הניסים" אומרת הגמרא (בבלי יומא, כט ע"א). שם שמיים אינו נזכר במגילה וגיבוריה נשארים בגלות ורצויים רק לרוב אחיהם. ממילא רבות השאלות. האם סיפורם של מרדכי ואסתר יזכה ויהיה חלק אינטגראלי ממסורת הקודש? האם סיפור המגילה יזכה ויכנס לתנ"ך, או שמא תהליך הקונניזציה הסתיים? האם חג הפורים יקבע בלוח השנה היהודי לצד חגים אחרים?

בכך, מסכת מגילה עוסקת לא רק בהבנת תוכן מגילת אסתר ובאופיו של החג ומצוותיו, אלא גם בשאלה איך אירוע הופך להיות חג, איך סיפור הופך להיות חלק מהתנ"ך.

 

'כתבי הקודש' - האמונה באנכרוניזם

באמצעות שתי שאלות שונות מבקשים האמוראים (בבלי מגילה, ז ע"א) לדובב ולשחזר את הדיאלוג שבין אסתר לחכמי ישראל, ואת הדיונים הפנימיים בין חכמי תושב"ע אודות אופן התקבלותו והתקבעותו של חג הפורים.

  1.   קבעוני לדורות. 
  2. כתבוני לדורות.

השאלה הראשונה מביעה את עמדתה של אסתר ביחס להצלת היהודים כאירוע בעל משמעות מטא-הסטורית עבור העם היהודי. לדעתה היה כאן אירוע שצריך לציין כחג הקבוע בלוח השנה היהודי, שכן יש לו משמעות רלוונטית עבור כל הדורות הבאים. בקשתה השנייה של אסתר מבקשת דבר מרחיק לכת. אסתר מבקשת לא רק להיות חלק מהזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, אלא היא רואה את עצמה ואת סיפור המגילה כחלק מהסיפור האלוקי התנכ"י. הבקשה הראשונה עוסקת במימד הזמן וקדושתו ואילו הבקשה השנייה עוסקת בקדושת הטקסט, בהפיכת מגילת אסתר ל"כתבי הקודש". חשיבותה של בקשה זו מתחדדת לאור ההשוואה לחנוכה אשר התקבל רק כחג ולא כ'ספר', ויש לכך השפעה רבה על אופיו ומקומו בתולדות ישראל.

הגמרא מפרטת את הקשייים הניצבים בפני כל אחת מהבקשות. נתמקד להלן בבעיה השנייה.

הסיפור התנכ"י, לכאורה, סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. בנוסף, דומה שאכן סיפור המגילה שונה משאר ספרי התנ"ך שכן שם ה' לא נזכר בה; היא איננה קשורה לאתוס הישראלי של שיבה לארץ ישראל ובניית המקדש, אדרבה סיומו של הסיפור המדווח על גדולתם של מרדכי ואסתר כאילו מכריז ואומר שבעצם ניתן להשאר יהודי בגלות ואפילו להצליח (ועל כך זכה מרדכי לביקורת מחלק מאחיו); ואין היא אפילו מלמדת אותנו תובנות ומסקנות מנוסחות על דרכו של העולם והאדם כמו במשלי וקהלת. התלמוד הירושלמי מתאר שחכמים הצטערו בדבר, כאילו היו רוצים בכך בכל מאדם, אך מנועים היו מלעשות זאת מחמת איסור 'בל תוסיף'. סגירת התהליך הקנוני הוא קריטי לקביעת מעמד הספרים כ'כתבי קודש' שכן קדושה קשורה בהבדלה. שאלת החתימה רחבה הרבה מעבר למעמדה של מגילת אסתר; פתיחת השערים של רשימת ספרי התנ"ך מקרינה על מעמד הספרים כולם. הרב אשכנזי (מניטו) מסביר שהוויכוח העמוק בין מסורת ישראל לנצרות אודות הספרים החיצוניים, עוסק לא רק במעמדם של אותם ספרים, אלא הוא משליך על האופן שבו תופסים את כל המסורת הנבואית עד כה.

מהי הדרך אם כן בה הצליחה אסתר בכל זאת להיכנס לתוך כתבי הקודש? בירושלמי מתואר האירוע כך:

לא זזו משם נושאים ונותנין בדבר עד שהאיר הקדוש ברוך הוא את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים (ירושלמי מגילה א, ה).

התלמוד מתאר את עמלם של חכמים במציאת הפתח לצרף את מגילת אסתר לכתבי הקודש. המאמץ האנושי שלא מוותר מביא לסיעתא דשמיא של 'הארת עיניים'. אך הנה זה פלא, קרה דבר חשוב יותר מאשר הגדלת נפח ספרי התנ"ך; "מצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים"(!). אותה מגילה, שעד עתה הייתה בבחינת 'חדשים מקרוב באו', מתגלית לפתע כרמוזה בתוך הפסוקים של התנ"ך. מגילת אסתר לא סתם מצטרפת כספר נוסף אלא נחשף שהיא כבר אחוזה עמוק בקודמיה והללו אפילו מרמזים על בואה. עובדת היות המגילה שאיננה שייכת באופן טבעי לאף אחד משלושת המרחבים של כתבי הקודש – תורה נביאים וכתובים – עובדה שעד כה היוותה חסרון, הופכת להיות יתרונה הייחודי של המגילה; היא רמוזה גם בתורה, גם בנביאים וגם בכתובים.

יש כאן חשיבה אנכרוניסטית מובהקת. שהרי התורה ניתנה למשה מסיני לפני מאות שנים, והיא מסתיימת לפני הכניסה לארץ ישראל בימות יהושע. אין כל סיבה לחשוב כי אירועי מגילת אסתר יהיו רמוזים בתורה. אולם, האמונה כי הפוך בה והפוך בה כי כולה בה, הניסיון לחפש עוד ועוד את אסתר ומרדכי ואירועי המגילה בתורה היא שמביאה לאותה הארת עיניים משמיים. זאת המשמעות של היות ספרי התנ"ך "כתבי קודש", שהם מסוגלים לגשר על הפער הבין-דורי, שהם מסוגלים לחצות זמנים ומקומות.

העיקרון האנכרוניסטי הזה מהווה אחד מן מהמוטיבים המרכזיים ביותר של מסכת מגילה בתלמוד הבבלי. שוב ושוב מבקש הבבלי למצוא מקור או רמז בתורה לאירועי המגילה (מלחמת עמלק), למצוות המגילה (מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, קריאת מגילה כזיכרון של מחיית עמלק) ולגיבורי המגילה (המן מן התורה מנין? אסתר מן התורה מנין?).

המכנה המשותף בין אסתר לחכמים הוא הרצון והמאמצים שלהם שסיפורם, זה שנראה על-פניו רחוק מהמגמה של התנ"ך והמסורת, בכל זאת יהיה החוליה הבאה בשרשרת. אך לא רק רצון ומאמץ מספיקים כאן אלא גם תודעת הרצף. ההצטרפות כלולה בקפיצת אמונה האוחזת באפשרות האנכרוניסטית שאירוע או דור מסוים ימצא את עצמו בתורה. סיפורה ההרואי של אסתר ומסירות הנפש שלה למען הצלת עם ישראל מקבל תפנית בתלמוד. דורהּ ניצל ממוות פיזי ע"י שכנוע אחשוורוש, לא רק במובן המקומי, אלא גם במובן ההיסטורי והרוחני בחתימתו בנצח של העם והתורה ע"י שכנועם של חכמי ישראל.  בכך, אולי, מצילה אסתר גם אותנו, ומבשרת שגם לנו יש סיכוי לא רק להינצל אלא גם במידה מסוימת להיכתב. 

כך, הפכה מגילת אסתר להיות אחד מכ"ד ספרים – ובמובנים מסוימים אולי אחד החשובים שבהם. לפי ריש לקיש אף על פי שספרי נביאים וכתובים יתבטלו לעתיד לבוא, מגילת אסתר תשאר שרירה וקיימת (ירושלמי מגילה א, ה), ורב בתלמוד הבבלי ילמדנו כי אפילו הכהנים מפסיקים את עבודת הקרבנות על מנת לשמוע קריאת מגילה. לדעת ה'טורי אבן' (מגילה, ה ע"ב) הלכות פורים "דינן כשל תורה וספיקן לחומרא". אולם, לא רק דיני החג הופכים להיות כתורה אלא גם המגילה בעצמה, הפסוקים והמילים מקבלים מימד קדוש: "זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להידרש" (ירושלמי מגילה א, א). היכולת לדרוש את הכתוב במגילה מעניקה למילים סוד הטמון מעבר למובן הפשוט שלהם. הסוד של קדושת הכתוב הינו בכך שהמילים נושאות את מסעו של העם לאורך הדורות, את דרשותיו ואלוקיו. ממילא, גם חג הפורים בעצמו זוכה למימד עומק, מדרשי, רעיוני ועיוני, מופשט יותר, שהינו מעבר למימד הקונקרטי של הצלת יהודי פרס ומדי.

במובן הזה, פורים איננו חג של תורה שבע"פ במובנו הרגיל ואולי אפילו נהפוך הוא. פורים הוא חגיגת גמישותה של התורה או אולי חגיגת האדם והדור המצליחים למצוא את שמם כתוב בתורה ומתוך כך לשזור את הקשר והרצף העמוק שיש ביניהם לבין התורה שבכתב, לתנ"ך.

 

חתימה

ומשם לכאן. לדורנו. הדור היפה והקדוש שלנו. יש שמוציאים עלינו לעז שהננו ירודים ושפלים, נמוכי קומה ורוח, מבולבלים ההולכים בעיוורון לרעות בשדות זרים. אני מאמין בקדושתו של הדור, של העידן בו אנו חיים, בפוטנציאל העמוק הטמון בו. אסתר מלמדת אותנו שאל לנו לתת לחכמים וגדולים להחליש אותנו. סיפורם של איש או אישה או דור, מאמציהם ורצונם ובקשתם הכנה להיות חלק ממסורת ישראל הם אלו שעשויים להביא אותו פנימה. ומכאן גם לחכמי ישראל, לתלמידי חכמים שבדור שאינם רואים כיצד דורנו ממשיך את הרצף, ולטעמם הלכנו מעט רחוק מדי – אותם נשאל את השאלה הנוקבת שמלמדת אותנו הגמרא: האם התאמצתם מספיק? האם חזרתם שוב ושוב לכתובים וחיכיתם שיאיר ה' עיניכם להבין ולהשכיל כיצד סוף המעשה אגוד ומאוחד בראשית המחשבה? ובשביל כך נצטרך גם אנחנו להאמין ולקפוץ פנימה, אל תוך כתבי הקודש לחפש ולהפוך עד שיאיר ה' עינינו ונמצאנו מפורשים בתורה, בנביאים ובכתובים.

ליד: המכנה המשותף בין אסתר לחכמים הוא הרצון והמאמצים שלהם שסיפורם, זה שנראה על-פניו רחוק מהמגמה של התנ"ך והמסורת, בכל זאת יהיה החוליה הבאה בשרשרת.



[1] בגמ' מגילה (בבלי, טו ע"א) נחלקו האמוראים מיהו הנביא מלאכי. האם הוא עזרא או מרדכי. השאלה היא אפוא מיהו הנביא האחרון ולדבר זה גם משמעות דתית-פוליטית. מיהו הנביא האחרון של התנ"ך ואיזה מהלך חשוב הוא עושה האם מהלך 'ציוני' של שיבת ציון או שמא חיזוק יהדות התפוצות, ואולי אפילו תפיסה גאולית-משיחית דווקא דרך הגלות: "ורבים מעמי הארץ מתיהדים". מרדכי הוא בעצם הבשורה והתקווה עבור הקיום היהודי בגלות. הוא לא יכול להיות המלך אבל הוא יכול להיות משנה למלך, ולהיות כתוב על ספרי דברי הימים למלכי פרס ומדי.