אהוביה גורן

חכם ושמו פורים

אהוביה גורן

 

 

 

 רבי יעקב עמדין ובני זמנו על נס וטבע

בחג פורים אחד באמצע המאה הי"ח, ישב אחד מגדולי חכמינו בחדרו בתמיהה. כדרכו, הוא עסק בעיון הלכה, ובהגיעו לסימן ריח בשו"ע הפוסק "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא  יוצא ממנהג העולם; אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה, אינו חייב לברך; ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות". תמיהתו התעוררה למקרא דברי המגן אברהם שכתב כך : " לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע" (מגן אברהם סימן ריח ס"ק יב ). החכם חידד את קולמוסו וכתב במרץ פיסקה הלכתית-אוטוביוגרפית ארוכה על חייו, נס וטבע וחתם:

נאם הגבר ראה עני עמי עולם חרב דור יתום, אבד היושר אפס התום. עכ"ז מאלוהיו לא אלמן, ברוך האב הרחמן האל הנאמן, אשר לא עזבנו ולא נטשנו, לא הפר בריתו עמנו, לטוש ח"ו תורת אמנו, אשר היתה באמנ"ה אתנו, ויפר מחשבות ערומים, קשים מהמן ואנטיוכוס (כמבואר בספר שמוש) ברוך אשר הראנו כזאת, חשף ה' זרוע קדשו לעיני עמים. כן יראנו בשובו את שיבת ציון ויבן מקדשו כמו רמים. החותם בפורים אני המדבר ושמי פורים -גימטריא יעקב בן צבי (מור וקציעה ריח)

מיהו החכם ששמו פורים, מה הרגיזו בדברי המג"א, לאיזו גזירה 'גדולה מגזירת אנטיוכוס' והמן כוונתו, ומה הוא ביקש ללמדנו?

רבי יעקב בן צבי עמדין (הנודע בכינויו היעב"ץ, 1697-1776) היה אחד מגדולי חכמי אשכנז בזמנו, בן ותלמיד לאביו ה'חכם הצבי', לוחם נחוש בשבתאות ובספיחיה ומי שניצב בחזית ההתמודדויות הרוחניות של יהודי זמנו. מצודתו היתה פרושה בכל מקצועות התורה והוא גילה דעתו בנחרצות בסוגיות שעמדו על הפרק.

אתגרי הרבנות בימים אלו היו רבים. מצבם הכלכלי המשתפר של יהודי גרמניה אתגר את החיים הרוחניים ופתח פתח להשפעות חדשות. עלייתה של פילוסופיית טבע ביקורתית וספקנותם של צאצאי האנוסים היוותה איום על אמונתן ודבקותן של הקהילות, והשבתאות וספיחיה הפיצו רעיונות אנטינומיים (=נגד החוק) וביקרו בחריפות את ההלכה ומיצגיה. אחד הנושאים שעמד בלב הדיון בתקופה ההיא הוא היחס בין נס לטבע, ובין שרירותיות מכנית למשמעות. ננסה לראות בקצרה כיצד ביקש היעב"ץ להיענות לאתגרים האלו דרך עיסוקו במושג הנס ובחג הפורים.

בכל מרחבי הגותו של היעב"ץ נמצא יחסו האמביוולנטי למחקר הטבע, שחלק מהוגיו ביקשו לשים סוף לאמונה בניסים. מצד אחד גילה היעב"ץ עניין בהם ובמה שאפשר ללמוד מהם מצד שני עמד  על היומרה שלהם להבין את מה שלא תמיד אפשר. בספרו מגילת ספר מזכיר היעב"ץ לשבח את תשובתו של אביו להגנת החכם ר' דוד ניטו שדרש שאלוהים בגימטריא הוא הטבע וקומם את קהלו.

החכם צבי, והיעב"ץ בעקבותיו, מעירים שהדיכוטומיה הפילוסופית בין הניסי ובין הטבעי היא פתח למכשול באמונה, ומדברי היעב"ץ במקומות רבים קל להבחין שזו גם טענתו כלפי מתפלספי זמנו. בביטול הדיכטומיה וייחוס כל פעולות הטבע הכלליות לאל, מוצאים היעב"ץ ואביו את תורתם של חכמי האמת, ודרך להסיר מכשול. נדמה שתפיסה זו קשורה באופן מובהק למושג הנס, שהרי כל פעולה המבטאת את סדרו התקין של העולם נעשית מדרכו של הטוב להיטיב, והיא פעולה שיכולה להיחשב  מאת ה', וממילא ניסית. להלן נראה כיצד מיישם היעב"ץ תפיסה זו בהנהגה ובהלכה.

רגעים בולטים בחייו של היעב"ץ הם תולדות מאבקו ביעקב פרנק. תלמידיו של פרנק עמדו במוקדה של תלונה על פגיעות בנצרות המצויות בתלמוד וביקשו לדאוג לשריפתו, וזאת בתמורה לחופש לקיים את הכת שלהם תחת הכנסייה הפולנית. היעב"ץ כתב מכתב פולמוס גדול וניסה לגייס לצדו תומכים מאומות העולם על מנת להילחם בכת ה'מבזה כל האמונות' של פרנק. המתח בקהילות פודליה היה גדול עד שעל פי עדות היעב"ץ ובני חוגו, באורח נס, מעט לפני ההכרעה,יצא הבישוף האנטישמי מדעתו והפך ל'מזיק', שהתחנן שישרפו גופתו על מקום בו נשרפו כמה ספרי תלמוד וכך בטלה הגזירה הכללית.

חג הפורים ,על ההוללות ופריצת הגבולות שלעיתים נכרכו בו, הלהיב את דמיונם של מהפכנים ידועים, כמו יעקב פרנק הנזכר. ב'ספר האדון' שכתב אחד מסופרי הכת, מובא חלום המנסה לרתום את זיכרון חג הפורים לקידום מטרותיו: "ביום 9/4 שנת 1784 ראה האדון חלום: הרבה ספרים יהודיים שזה עתה יצאו ממכבש הדפוס, וביניהם ספר אחד שנקרא 'משנה'. שאל האדון לפשרו ונענה שיבואו הפורים כמו אצל אחשורוש. אמר האדון: נכון אבל אני אומר לכם שיבואו הרבה מאד יהודים, והמלה משנהפירושה חדש ומתערבב" (ספר האדון,970) יהיה פירושו המדויק של הקטע החידתי הזה אשר יהא, נראה שהוא מבטא היטב את הפנטזיות האנטינומיות של פרנק. המשנה, ספר היסוד של עולם ההלכה והחוק שנדפס מחדש בתפוצה גדולה  מתמיהה את פרנק, אבל הוא איננו מתייאש ולתשובת המשיבים לו שגזירת שריפת התלמוד על היהודים עתידה לחלוף כבימי אחשוורוש, מביע פרנק תקווה שהפורים החדש יביא איתו 'פור', חווית שרירות לב ופריצת גבולות ע"י ה'ביאה' לכת שלו. חג הפורים שבמסורת חז"ל קשור ליום שבו קיימו וקיבלו היהודים את התושב"ע מתהפך אצל פרנק לסמל להרס החוק הדתי וערבוב היהודים בסביבה.

גם היעב"ץ מתייחס לקשר בין ארועי פולמוס התלמוד לפורים אך מעמיד תמונה הפוכה. באריכות מרובה ובאופן פואטי מתאר היעב"ץ את המעשה ומרבה להשתמש בארמזים ממגילת אסתר: 'הצר והאויב בישוף קאמינץ פלאי פלאות נעשו בו אשר לא נעשו בדורות קדמונים כמותם, לא נודע מיום גלות ישראל על אדמתם ניסים ונפלאות נוראות כדוגמתם ..חשף ה' את זרוע קדוש לעיני העמים.. פלא גדול נעשה בבישוף קאמינץ אשר שלח ידו ביהודים.. וכן נעשה ביום שני של פסח ביום תליית המן". הוא ממשיך ותוקף בחריפות את אחד מסופרי היהודים שניבה להכחיש את הדבר: 'באמת הכופר בנס הנ"ל כופר גם בתורת משה כי דבר אשר מאושר ומקוים יותר מכל הניסים שנעשו לישראל בימים קדמונים כי אלו הניסים בימינו נעשו, עדים אנחנו וכל העולם.. כי הייתה עת צרה לאחינו בני ישראל שבפולין אשר לא הייתה מאז הלכו בגולה לגזור שמד כולל ביטול תורתם ..ופתאום לפתע שמחה וששון ויקר.. (ספר שמוש פה:)

בעיני היעב"ץ, ששדים ומזיקים הם חלק מעולמו, הנס איננו נעוץ דווקא במה שקרה לבישוף אלא בהארת הפנים של שאר נכבדי אומות עולם ליהודים ובכך שספרי התלמוד נותרו בידיהם. הנס לא נמצא דווקא בעל-טבעי אלא באופן שבו אלמנטים בתוך תחום המציאות המוכרת משנים לפתע את המצב לחלוטין. 

אחרי הפולמוס כלפי חוץ, נחזור ליעב"ץ ודברי הפולמוס ההלכתי-מחשבתי שלו עם המג"א שנכתבים באותו יום פורים:

מ"ש דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בטבע, לזה אני אומר שכל המוּעדין להזיק, וכל היכא דשכיח היזקא ואירע שנצול מהם, גם זה יוצא ממנהג העולם, לפי שעל הרוב לא ישובו ריקם... וכן אם באו שודדי לילה לשדוד ולגזול במקום מוכן להם... והרי זה טבע שלהם, שכן העולם נוהג ברובו וההצלה מידיהם ודאי נס גמור הוא, וכן הנצול אפילו מנגיחת שור המועד להזיק... ומה מאד גדלה פליאתי על בעל מגן אברהם, איך עלה על דעתו לומר שאין לברך על נס שהוא בדרך הטבע. הלא כל מעשה תקפו וגבורתו של נס פורים לא היה בו דבר יוצא מטבעו של עולם, רק השגחה אלהית נפלאה מבעל הסבות יתעלה, כל נפלאותיו ומחשבותיו אלינו. על הנס הלז אנו מברכין שלש ברכות  ועושין לו פרסומי ניסא כל כך גדול מאד. (מור וקציעה סימן ריח)

זכרון הניסים האישיים והכלליים שנעשו ליעב"ץ ובאמצעותו, כמו הצלת ספריו משריפה, היתקלותו עם גנבים, ואירועי הפולמוס אותם הוא מונה באריכות ובפירוט רב תוך כדי תשובתו ההלכתית מתלכדים כאן עם זכרו של נס הפורים ומביאים לפליאה גדול של היעב"ץ על אחד מעמיתיו הרבנים, שמשאיר את הדיכוטומיה בין הנס והטבע על כנה. ע"פ היעב"ץ עד ימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, העולם בטרם נגאל הוא מקום שבטבעו מלא בצרות המתרגשות לבוא. הצרות והנזקים הם הטבע והסדר, ודווקא ההצלה מבטאת את היסוד המפתיע המחייב הודאה. ע"י עמידה על טבעו צופן הייסורים, מנמיך היעב"ץ את הציפיות לסדר בעולם הזה ומפנה מקום לנס, לא כשמחת ההתגברות על הטבע, אלא כשמחה על הרעוֹת שנמנעו בתוכו . חג הפורים וסיפור המגילה לצד הגותו של היעב"ץ קוראים לנו, המוקפים באוירה חשדנית ועייפה מניסים, להמשיך לחפש אותם לאו דווקא בגלוי אלא בדרך הטבע, ולמצאם לא רק במה שמצליח, אלא גם או בעיקר במה שלא משתבש. אל יהיו ניסים כאלה קלים בעינינו, מלמדים אותנו שני חכמים ששמם פורים.