הרב יוסי פרומן

מה אנחנו יכולים להרוויח מההברזה של מסי?

הרב יוסי פרומן

 

 

 

קמנו הבוקר וגילינו שכנראה עוד לא הגיע הזמן להגיד תודה "על הזכות לראות את מסי" (אא"כ נטוס לברצלונה, בערך באותו מחיר שכרטיס למשחק כאן עלה)

אבל אי אפשר להתחמק גם מהמשמעויות הפוליטיות של האכזבה הזאת. בחודשים האחרונים ישנה הרגשה שהכל הולך לנו : המבצע המדהים של המוסד באירן, העברת השגרירות לירושלים, יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין, הפעולות המצלחות מול הנוכחות האירנית בסוריה והתגובה הדלילה שלהם, וכבונוס: ההכרה הבינלאומית שבנצחון של נטע בארווויזיון. רק היה חסר להביא לכאן את הגאון האלוהי הקטן הזה ששמו מסי ואז אפשר היה לומר שהתקבלנו סופית למשפחת העמים.

אז זהו. שלא. לפחות בנתיים.

אחרי ש"עפנו על עצמנו" אולי ההברזה הזאת יכולה ללמד אותנו קצת ענווה. עדיין לא מעצמת על, עוד לא כולם אוהבים אותנו. במשחק הפוליטי, כמו גם בחיים האישיים, בכל פעם שמקבלים סטירה כזאת שמחזירה אותך לפרופורציות ומעמידה אותך במקומך האמיתי – זה כואב, אבל אפשר גם להרוויח מזה.

הענווה היא לא רק מידה אנושית משובחת אלא גם הסיכוי שלנו לחיות כאן בשלום עם העמים שסביבנו. לאחרונה הגענו לכמה השגים ונצחונות יפים, גם צבאיים וגם מדיניים, וכמו כל פעם שמנצחים הפיתוי המתבקש הוא לנצל את המומנטום ו"ללחוץ על הגז"- להשפיל את האויב, להכות בו עד הסוף, לשים עליו פס. אבל נקודת מבט רחבה יותר מלמדת שאויב מושפל הוא אויב לנצח, שימשיך לנסות שוב ושוב לפגוע בך כשרק יוכל. הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהנצחון המוחץ והחד משמעי של מלחמת ששת הימים החזיק מעמד זמן קצר מאוד. שש שנים אח"כ פרצה מלחמת יום כיפור. ודווקא אחרי המלחמה ההיא, שאמנם ניצחנו בה, אבל בעור שינינו, ובלי הזחיחות והגאווה של מלחמת ששת הימים, נחתם די מהר הסכם השלום עם מצרים וגם שאר מדינות ערב לא תקפו אותנו מאז. בחיים, בניגוד לכדורגל, נצחון 3:1 הוא לפעמים הרבה יותר מוצלח מ-6:0.

כנראה שכדי לעשות שלום כאן, ואולי בכל מקום, אתה צריך להיות חזק אבל לא שחצן. אם ההברזה הזאת של מסי תלמד אותנו להתגבר על הפיתוי להפוך נצחונות להשפלה, אולי עוד נרוויח ממנה דבר גדול יותר אפילו מההישג המדיני של הבאת נבחרת ארגנטיה כאן לירושלים. הנצחון הקטן הזה של החרם הפלסטינאי יכול להפוך להיות הסיכוי שלנו לשלום איתם.