הרב שראל רוזנבלט

חג האורות - אמונה יהודית מול תרבות יון

הרב שראל רוזנבלט

 חלק ניכר מהדברים הבאים מבוססים על שיעורו של הרב שלמה וילק, ראש ישיבת מחנים.

 

לחג החנוכה פנים רבות. מקורות הסטורים שונים, כגון ספר חשמונאים, מגילת תענית, מדרשים וגמרות, מספרים נרטיבים שונים וממילא מעצבים אחרת את סיפורו של החג. בדברים הבאים נראה כיצד מסורות שונות אלו משלימות זו את זו ומהוות מענה יהודי לתרבות היוונית אשר מתבטאת הן במיתולוגיה והן בפילוסופיה היווניות.

 

נצחון המלחמה של מעטים מול רבים אכן עומד במרכז מלחמתם של החשמונאים ביוונים אולם לא זאת סיבת קביעת ההסטוריה כחג אשר נחוג מידי שנה בשנה. המעשה המרכזי אשר הביא להנצחת חג החנוכה בלוח השנה היהודי קשור בטיהור המקדש וכינונו המחודש. אלא שכאן, בדיוק בנקודה זו, חלוקים המקורות השונים באשר ללב ליבו של החג. ע"פ ספר חשמונאים הבנייה המחודשת של המזבח וחידוש האש על גביו והקרבת הקרבנות עליו היא אשר הביאה לא רק לקביעת החג אלא גם לשמו 'חנוכה' היינו חנוכת המזבח. מסורת ארץ-ישראלית זו זרמה ברבות הימים ותפסה נחלה בקרב חכמי אשכנז, כדוגמת האור-זרוע והראבי"ה (ומתבטאת בפסיקת הרמ"א), ואכן בזמן ובמקום זה נתחבר השיר 'מעוז צור ישועתי' הלא הוא שיר 'חנוכת המזבח'. מסורת אחרת, זו שמובאת בתלמוד הבבלי, ואשר אומצה ע"י חכמי ספרד וצרפת (ומתבטאת בפסיקת השו"ע) מעלה על נס את נס פח השמן והדלקת הנרות (נציין שגם בחשמונאים ב' מוזכר נס הנרות אך זה היה כדי לאפשר את בניית המזבח). שתי מסורות שונות אך בעלות מכנה משותף אחד – האש. שני מוקדי האש התמידיים בבית המקדש הם המזבח והמנורה. מוטיב האש כה מרכזי עד שכבר יוסף בן-מתתיהו, בספרו 'קדמוניות היהודים', מעיד שכינויו של חג החנוכה בזמנו הוא 'חג האורות'. אולם, לא הרי אש המזבח כאש המנורה. אש המזבח הינה 'אש מן השמיים'. הגמרא במסכת זבחים מתארת כיצד האש שירדה מן השמיים ביום השמיני לשבעת ימי המילואים במדבר המשיכה לבעור גם בבית המקדש הראשון. לא כן אש המנורה אשר הכהן מצווה להדליקה בכל יום מחדש. תפקידיהם של האישים שונה. אש המזבח שורפת ומכלה ותפקידה לכפר על עם ישראל ואילו אש המנורה מאירה את היכל הבית. בלשונו של השפת אמת: אש המזבח היא האש השורפת ואילו אש המנורה היא אש מחממת. האש של המזבח היא האש של עולם התוהו. אש שמבקשת לכפר על העולם ולחדש אותו (זוהי תכליתם של הקרבנות) אך זאת ע"י שריפה וכילוי הקיים. באש המנורה כבר יש מימד של תיקון. היא איננה שורפת ומכלה אלא מאירה ומחממת. בעוד שהקרבת הקרבן מסמלת את הדבקות של הגשמי באלוקים-חיים שמעבר לעולם הרי שהמנורה מסמלת את החכמה היורדת אל תוך העולם. הנקודה המרתקת ביותר היא שכדי להדליק את המנורה הכהן לוקח את האש מהמזבח.

 

גונבים את האש או מקבלים את האש

 

אחד מסיפורי היסוד במיתולוגיה היוונית ואשר נראה כי היא עומדת בבסיס העיצוב של התרבות היוונית והמערבית בכלל הוא סיפור גניבת האש של פורמתאוס מזאוס. מבלי להכנס בפרטים השונים של הסיפור נאמר שזאוס בחמתו על בני האדם שלל מהם את האש. פרומתאוס בחמלתו גנב את האש מזאוס ונתנה בחזרה לבני האדם. בסיפור זה מציגה המיתולוגיה את הקונפליקט של האש – האם האש נמצאת אצל האלים או שמא אצל בני אדם. בסופו של סיפור האש אמנם נמצאת אצל בני האדם אך זה מסמל דווקא את המרד באלים.

 

 

מהי האש? האש היא כח היצירה. האש, ע"פ האנתרופולוגים, מסמנת את תחילתה של הטכנולוגיה האנושית. אמנם תמיד היתה אש אך היא היתה אש פרועה, טבעית, כזאת ששורפת ומכלה. בתקופות אלו היה האדם נס מפני האש כמו כל בע"ח בטבע. ביות האש, כלומר יכולתו של האדם ליצור אש ולכבותה וממילא גם לשלוט עליה, מהוה נקודת מפנה דרמאטית בתולדות האנושות. באמצעות האש יכול האדם לעבד את האוכל הטבעי ולתרבת אותו. באמצעות האש יכול האדם לשנות את הטבע, לחבר ולהפריד בין רכיבי היסוד של הטבע וליצור חומרים וזנים חדשים (מעניין בהקשר הזה שגם הגמרא אומרת שהאדם קיבל את האש ואת הפרד – שהוא כלאים, דהיינו שינוי הטבע – ביחד). יוצא אפוא שע"פ המיתולוגיה היוונית יש מתח בין האש הטבעית לבין זו האנושית. כח היצירה האנושי שמשנה את העולם הטבעי נתפס כמרד באלים. או שהאל יוצר או שהאדם יוצר. יצירתו של האדם נמצאת תמיד בתוך ההקשר של גניבה מהאלים. אין פלא אפוא שהמהפכה התעשייתית של המאה ה-18 הביאה עמה גם את ההשכלה ואת החילון.

 

גם הגמרא במסכת פסחים מתארת שהאש הראשונה היא אש הגיהנום שהיא השורפת והמכלה ולאחר מכן האש ניתנת לאדם. אולם כאן בדיוק טמון ההבדל התהומי. בעוד שע"פ המיתולוגיה האש של האדם נגנבת מהאל הרי שע"פ היהדות האש ניתנת לאדם במתנה מהקב"ה. ביום שישי, כך ע"פ הגמרא, הקב"ה חושב לתת את האש לבני האדם ובמוצאי-שבת הקב"ה מעניק לאדם את החכמה כיצד ליצור אש בעולם. כמו כן, נתינת האש לאדם איננה גורעת מן האש השמימית, הללו ממשיכים להתקיים במקביל. היצירה האנושית ע"פ היהדות איננה סותרת את רצונו של האל, אדרבה היא מבטאת את רצונו. מפורסם אותו ויכוח בין טורנוסרופוס הרשע לר' עקיבא אודות ברית המילה כאשר הראשון רואה בכך מרד בקב"ה ואילו ר' עקיבא רואה בכך דווקא את השלמת רצונו. נתון אקטואלי מעניין הוא שבעוד שהפריית מבחנה – אולי שיא היצירה האנושית – אסורה על פי החוק הדתי של הותיקן באיטליה (למרות שבפועל עושים זאת ברחבי המדינה) הרי שישראל היא המדינה בעלת שערי האחוזים הגבוהים ביותר לילדי המבחנה וכן המדינה מממנת זאת בתנאים מקילים ביותר (באופן יחסי).

 

הנס השמימי והנס הנשמתי

 

 בחג החנוכה, כאמור, אנו מדליקים אש. שתי מסורות, שני סוגי אש. אש המזבח מסמלת את האש האלוקית, את הכח של התוהו, של הכאוס, זה שמקורו מעבר לציוויליזציה האנושית, זה שמבקש לחדש כל הזמן ע"י שריפה וכילוי של הישן והמוכר. זהו כח של נס שפורץ את חוקי הטבע. אש המזבח קוראת בעולם את הקריאה שהאש איננה נגנבה מהשמיים. חנוכה, בהקשר הזה, מבקש לנסוך בנו את תודעת הפלא, תודעת הנס, תודעת התוהו. אמנם יש חוקים לטבע אך הקב"ה איננו מוגבל אליהם. המעטים והחלשים יכולים לנצח את הרבים. יש עולם הבא, יש עולם שמעבר לעולם הזה והוא יכול לפרוץ אל תוך העולם ולשנות אותו. הנרות הם 'פירסומי ניסא'. יותר משהנרות מפרסמים את הנס המסוים של חנוכה הם מסמלים את הנס כשלעצמו, את האמונה בכך שיש כח של נס בעולם ומעבר לו. זהו המוטיב של חג חנוכת המזבח.

 

נס פח השמן של נרות המנורה אינו מדגיש את הנס השמיימי אלא את הנס הפשוט, האנושי, הביתי, היום יומי. נר ה' נשמת אדם. הנר הוא נר האדם, נר הנשמה. מצות חנוכה נר איש וביתו ומצוה להניח את הנר על פתח ביתו מבחוץ. אש הנר היא המסמלת את כח היצירה או את החכמה האנושית. אבל האש הזו היא האש האלוקית. נשמה של יהודי היא חלק אלוק ממעל ממש. הקב"ה הוא הנותן לנו את הכח לעשות חיל. נר חנוכה במובן הזה הוא האמונה העמוקה שבתוך האדם טמון כח אלוקי גדול.

 

שתי האישים קשורות זה לזה בקשר הדוק משום שאם אנו שוללים את הנס האלוקי ממילא אנו שוללים את הנס האנושי. אם אלוקים מוגבל לחוקי הטבע על אחת כמה וכמה שגם האדם. ממילא כל המחשבה והאמונה האנושיות מוגבלות אך ורק למה שנגלה ונראה לעין. אולם האמונה בכח הנס האלוקי, האמונה בפלא, מביאה את האדם להכרה בכך שיש כח שהוא גדול יותר מחוקי הטבע ואיננו כפוף לו. גם אם אין העין רואה והשכל מבין, יש אמונה. לא בכדי האמונה, ע"פ הפנימיות, שייכת לנקודה גבוהה יותר מנקודת החכמה האנושית. וכאן טמון הויכוח העצום של היהדות עם הפילוסופיה. הנקודה המרכזית של הפילוסופיה היוונית שאותה תוקף בחריפות הרמב"ן היא בשאלה מה קיים ומה רלוונטי בחייו של האדם. בעוד שהפילוסופיה עונה שרק המוחש והמוסק בשכלו של האדם הוא הנכון והאמיתי הרי שהרמב"ן טוען שביסוד החכמה היהודית טמון לא השכל האנושי אלא כח האמונה. הבדל זה הוא תהומי. רק מי שמאמין בכך מרשה לעצמו לפעול ולשנות את עולם הטבע ולראות בכך לא מרידה בא-ל אלא השלמת רצונו. רק מי שזוכה לחוש את נקודת האמונה יכול להרשות לעצמו לעצום עיניים ולומר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. עבודה אחת היא לתקן את העולם, אולם הרמח"ל מדייק ואומר שלאחר שמתקנים את עולם יש גם עבודה של חידוש העולם.

 

כוחו של נר חנוכה בכך שמצד אחד הוא פרסום הנס, הוא מבטא ומוריד לעולם את כוחות התוהו, אך מאידך חייבים להדליק דווקא נר יחידי ולא אבוקה או מדורה (-על כן נר הבדלה פסול לנר חנוכה). הנר היחידי הוא כח המאיר ולא כח השורף, הוא הכח המתקן. אם כן, השילוב של נר חנוכה, של נר המנורה וחנוכת המזבח, הוא בעצם כוחות התוהו בכלים של תיקון. במילים פשוטות ניתן לומר שאת העשייה היום יומית של האדם, יכול ללוות כח של התחדשות, רוח גדולה שמסוגלת לצאת מהבנאליות השגרתית, מהקבע המקבע והמגביל. זה נכון בתחומים רבים ובפרט בעבודה הדתית של האדם אל מול הקב"ה.

 

חג אורות שמח,

 

שראל