להב גרינפלד, תלמיד שעור ב' בישיבה

על התוכחה והגאולה

להב גרינפלד, תלמיד שעור ב' בישיבה

בס"ד

 

שבת פרשת דברים היא שבת חזון, תמיד נופלת בתשעת הימים. עובדה זו מעלה את השאלה למה פרשה זו נבחרה להיות הפרשה אותה אנו קוראים בתקופה קשה בה אנו בשיא אבלותנו על חורבן הבית?

כשאנו קוראים את דברי התוכחה הקשים בפרשה עולה השאלה מדוע הדור הזה צריך לשמוע את חטאי אבותיו? במה הם פשעו? הרי הם עמדו במשימה ותיקנו את חטא אבותיהם והיו זכאים להיכנס לארץ, אז למה לשמוע דברים כה חריפים על חטאים שלא הם חטאו?

 

אפשר לתרץ זאת בכך שזו דרכו של הזכרון היהודי . אנו קוראים את התורה ומתרגשים מיציאת מצרים ומתביישים מחטא העגל, שופטים בצורה נוקבת את עצמנו על חטאים שהיו נחלת אבותינו. גם באגדות החורבן, התיקון שהיה דרוש לדור החורבן הוא התיקון שאנו צריכים לו על מנת לכפר על חטאי אבותינו. אבל לא זה העניין לבדו.

 

רש"י הראשון בפרשה מבהיר לנו שמשה הזכיר את המקומות ואת החטאים רק ברמז על מנת שלא לפגוע בכבודן של ישראל. למרות התקיפות שיש בתוכחה היא  שומרת על כבודן של ישראל ולא מגיעה בשיא חריפותה. לעומתו האדמו"ר מאיזביצא בספרו "מי השילוח"  (חלק א', דברים, ד"ה "בערבה מול סוף") כותב שזו תוכחה חריפה מאוד ואיזכור המקומות בא ללמד שזו לא הייתה גזירה שבני ישראל היו אמורים לחטוא על מנת להסתובב ארבעים שנה במדבר אלא שזו הייתה בחירה מלאה שלהם. כלומר אנו רואים שני צדדים, אחד מרגיע ושני המעצים את התוכחה שגם ככה קשה מנשוא.

 

הרמב"ן בפרשה (א', ז') מדייק שההבטחה "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ וכו'" היא ציווי ולא הבטחה. לאור מילות התוכחה הקשות והציווי לרשת את הארץ יש לברר מה מקום ההבטחה? אפשר להסביר זאת ע"י משל לילד שקונים לו מתנה ועל מנת שהוא יקבל אותה הוא צריך להתנהג יפה. המתנה שלו, אך הוא צריך להיות ראוי לה. הארץ מיועדת לנו, אולם אנו צריכים לרשת אותהולהיות ראויים לה. מילות התוכחה אינן מבטלות את ההבטחה, רק דורשות להיות ראויים.

 

אני מבקש להציג אפשרות נוספת להבין את התוכחה ואת מקומה לפני הכניסה לארץ ומותו של משה. רש"י (א, ג') כותב "שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה...ומפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהיה חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו'". מה שיוצא מרש"י הוא חידוש גדול- עם ישראל הרי היה זקוק לתוכחה הזו וכמו כן היה צריך למנהיג שיוכל ללכת אחריו ללא בושה במלחמות על הארץ. לכן גם המלחמות נגד סיחון והאמורי היו לפני התוכחה, כי עם ישראל היה מתקשה ללכת אחר משה לאחר תוכחה קשה מסוג זה. ולכן אולי משה לא היה צריך להיכנס לארץ, כדי שיוכל לומר את נאום התוכחה הזה, שאחריו לא יוכל להנהיג עוד ויצטרך להיפרד מהעם.  

 

אי אפשר לדבר על התוכחה בלי להבין מה המניעים לחטאים הללו וכיצד התוכחה מבקשת לתקנם?

הרב קוק מלמד (זרעונים, נשמת הלאומיות וגופה) על הפער בין האידיאה למציאות, ועל פי עקרון זה אפשר להסביר את הכוזרי (מאמר א', פסקה צז) האומר שחטא העגל קרה בגלל הצורך באל מוחשי, ובגלל היעדרו של משה ארבעים יום ולילה.  הפער בין האידיאל שהיה בהר סיני למציאות היום יומית שבה גילוי השכינה פחות גלוי לעין היה משהו שבני ישראל לא יכלו לעמוד בו. זה מסביר את מאמר הנביא "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו, ב, ב') שם מגלה הקב"ה שלמרות הנפילות הקשות שישראל נענשו עליהן, אלקים עדיין רואה בימים הללו במדבר חסד נעורים. אם כן, התוכחה לבנים על חטאי האבות יש בה צד נוסטלגי בצד התראה. זכרו שהמציאות תדרוש מכם התמודדות ותביא עימה חטאים עליהם משלמים מחירים. אולם זכרו כי בסופו של יום הקב"ה ממשיך להוביל אתכם ולאהוב אתכם.

 

בסופו של דבר נאום התוכחה מתממש ועם ישראל גולה מארצו. 'איכה ישבה בדד' מקונן הנביא ירמיה, בדד מהקב"ה, רחוקה מתורה ומצוות, רחוקה מעבודת ה'. ממש כמו שרש"י כותב בפרשה (ג ט)  כי לעומת ארבע המלכויות שביקשו לכבוש את ישראל דווקא אבותינו מאסו בארץ חמדה, כך היה בזמן החורבן.  הדבר בא לידי ביטוי בצורה חריפה באגדה המזעזעת בגיטין (נ"ז, ע"א) על אנשי טור מלכא המסכנים את הארץ והעם בגלל שבטעות הרומאים פוגעים במנהג יפה של תרנגול ותרנגולת הרוקדים פני החתן והכלה. איש הצבא היהודי המקומי, בר דרומא, מואס  בעזרת אלקים בעוד הנציב הרומאי דווקא מתפלל לנצחון, ואכן מחריב את המקום. המדרש מציג תמונה עגומה שבה אומות העולם גוברים על ישראל במידות. עם ישראל שכל מהותו הוא הברית עם ה' הוא זו הנופל ולא בוטח בקב"ה, ומאבד את הארץ.

 הפרי צדיק בתורה טו' מראה עוד קשר דומה בין הפרשה לחורבן בדבריו על עניין השופטים בפרשה. אותם שופטים הם אלה שהיו אמורים להנהיג את העם בשעותיו הקשות ביותר. בהקדמה ל"העמק דבר" אומר גם הנצי"ב שהבעיה בהנהגה היא שהם חושבים שכל אחד שלא חושב כמוהם הוא צדוקי/אפיקורס/עמלק, מה שמזכיר מאוד את השיח הנוכחי גם בחברה הדתית בו כל אחד מכנה את הצד השני בכינויי גנאי.

 

נראה שהפתרון נעוץ בדברים של השפת אמת על משה רבינו.  היכולת והזכות של משה לומר תוכחה כה חמורה טמונים בעובדה שהוא ביטל את עצמו אל מול התורה וכאשר אתה מבטל את עצמך אל מול התורה אתה באמת יכול לראות את שבעים פנים שיש בתורה. משה לא מגיע ממקום של התנשאות אלא ממקום של הבנה ותיקון. רק תוכחה שבאה ללא רווח וללא מטרה אישית תתקבל, לא תוכחה שבאה מפחד לאבד כח ושררה למשל.

 

מכל הדברים שאמרנו אדם עלול להגיע לייאוש גדול.  בראש השנה ויום הכיפורים הצמחנו את התקווה לתיקון, אבל בסוף מגיע תשעה באב והחורבן נוכח כמקודם.  התשובה לא הספיקה להביא את הגאולה ואז נוצרת אצלנו התחושה המתוארת בשירו החדש של אביתר בנאי "תל אביב" במילים "כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שהשתניתי...כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין שאתה סולח". אנו עשויים להגיע ליאוש על חוסר ההצלחה לתקן את החטא שמלווה אותנו אלפיים שנה מאז החורבן, והחשש עולה כי  ה' לא באמת סולח לגמרי. ואז מתוך ההפטרה הלא פשוטה מגיע הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" שאומר - באמת יש תקנה. וה' רק מחכה לנו. וזה החזון: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

 

אסכם בדבריו של השפת אמת (דברים, שנת תר"מ) שדורש את הפסוק  "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ"  "בשכבך" "והקיצות"  הם הגלות והגאולה וגם כשהיינו עמוק בגלות היתה התורה בקרבנו. האמת היא, שהיום אין סיבה שלא נאמין בשינוי וסליחה של ה' כאשר אנו רואים מצויים בשיא גאולתו של העם, במאה וחמישים שנים האחרונות מראשית הציונות ועד ימינו. כמובן יש עוד מקום רב להתקדמות אך צריך גם לראות את התהליך שהעולם עובר ומתוכו להאמין. מצבנו החומרי והרוחני טוב מאי פעם למרות חוסר המקדש ואנו צריכים לשמוח לא רק על האפשרות לתיקון אלא על מה שתוקן.

 

"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

 

שבת שלום.