חננאל רוס

כשאני ואתה מתחלפים

חננאל רוס

אדם חווה את עצמו באופן שאחר לא יוכל להבין עד תום. 'אילו ידעתיו – הייתיו' אמר ר' יוסף אלבו על הקב"ה וצדק לגבי כל איש ואישה. לא קיימת יכולת להביע את עצמנו באופן מלא; לעולם יוותרו פינות חשוכות שלא יֵראו על ידי אחרים. המילים אינן מכילות את ההוויה, כפי שתוסכלו רבים לגלות, ואף לא שפת הגוף והתנועות.


הסוד שמתגורר בכל אחד ואחת סוגר גם את הדלת בפני מי שחושק להזדהות לגמרי ולקבל את מי שהוא אחר. לא ניתן לטשטש את המציאות בה שניים לעולם יהיו שניים, ואחד לעולם לא יכלול את השני – לטוב ולמוטב. גם בקשר ההדוק ביותר בחיי האדם – בינו לבחירת לבו, יכולים הם לכל היותר להיות 'בשר אחד' .


הקב"ה אינו בשר ואף לא רוח, ובשל כך כל דיבור על אחדות וקשר איתו מופקע מהמובן הפשוט של המילים הללו. האינסופיות הלא מוגדרת פותחת בפני האדם פתח ל'עִמָדִיוּת', שהיא תחושת השיתוף של הקב"ה בהוויה האנושית הפרטית. הנוכחות הא-לוהית אינה פוסחת על כל רגע ורגע, ו"בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט). ההתוודעות להימצאותו המתמדת משחררת את האדם מבדידותו, ומעניקה לו תחושת שייכות, של מי שעולמו הפנימי גלוי – ולוּ לא-לוהיו.

 

• גאולה מצער

 

החסידות מצאה בקשר בין האדם לא-לוהיו פתח גדול לגאולה, ואנו נבקש לפרוט תובנה זו ולקשרה לקשר הזוגי.

 

על ידי שישתף השכינה בצערו אז נושע הוא גם כן עם השכינה ואין לו צער כלל.

(תולדות יעקב יוסף פרשת ויחי, ד"ה ויחי יעקב)

 

ר' יעקב יוסף תולה את מצב השכינה באדם – אם היא איננה משותפת בצער הפרטי היא מצויה בגלות הבודדת, ולעומת זאת הבאתה פנימה אל מחוזות הצער המאכלים את האדם – מושיעה אותו ואף אותה. הקשר ואִפשורו הם המביאים גאולה לשניהם.

 

חוויית הצער אופפת את האדם, מנקזת אותו אל תוכו פנימה. מי שנושא בליבו צער שאינו מרפה, שרוי במרחק מַתמיד מהעולם הסובב אותו, מפני שעולמו הפנימי מגיר ללא הרף דמעות שקטות. הבכי המפעפע תובע תשומת לב הפונה כלפי פנים ומציגה בכך עורף לעומת החוץ. הכאב מנכיח לאדם את היותו יחיד בעולמו, ומדגיש את קווי המתאר שתוחמים את הצער השורה בפנים. יש אדם ומה שמחוצה לו. אבֵל המשתקע בצערו מתכנס בעולמו וזכרונו האישי, ויש בכך היפרדות.
המחשבה על השכינה, התחושה כי הצער איננו רק נחלת הפרט וכי השכינה כואבת את כאבו של האדם, פותחת את ההשתבללות העצמית של האדם. במקום להתרכז ולהתפנות אך ורק כלפי פְּנים, הוא פונה ומְפנה בנפשו מקום לצער אחר. המרכז חדל להיות האדם השקוע, והצער הופך מחוויה הטמונה בתוך האדם פנימה למה שמשתף אותו עם השכינה. חומות הבלעדיות שחתמו את הצער בתוכו והרחיקו אותו מאחרים – מתמוססות עם ההיפתחות לצער הבוקע מן החוץ. האדם מרים את עיניו ומסיט את מיקודו העצמי, ומקבל אל תוכו מן החוץ. התנועה מהאישי הסגור אל הקשור והמחובר מופיעה גאולה.

 

הניכור מובנה בהתבדלות, וכל פגישה המבטלת את הניכור מטשטשת גם את הגבולות הברורים בין האדם לזולתו. הנכונות לומר יש לעוד מישהו מושג לגבי החוויה הפנימית, במקום ההסתגרות בתחושה ש"אתה לו מבין" (שהפכה להקדמה סלנגית שכיחה לשיתוף חוויות), האדם מוותר על בדידותו ומוכן להכניס פנימה.

 

האדם נגאל מריכוזו האינסופי בעצמו הכואב, והשכינה שסבלה בבדידות מקבלת גם היא חלק ומקום. בן האנוש מתואר כמי שפועל ובידו מסורה הבחירה האם להשתחרר מהפרטיות המצטערת, ולהניח לשכינה להביא את צערה אל תוכו. התודעה האישית החווה את עצמה מסוגלת להיוותר אטומה להתרחשויות החיצוניות לה, אולם נתונה לה גם האפשרות להיפנות מעצמה ולהניח גם לאחרים לגשת אליה.

 

האמירה "אין לו צער כלל" נראית מופרזת. הצדקתה נובעת מהשינוי שחל במילה "לו". מרגע שהאדם מצליח להרפות מעצמו ולקבל את קיומה של השכינה – הוא עצמו מפסיק להיות מוגדר ותחום וחדל להיות "לו" צער מפני שפרטיותו נפרמת לכדי קשר. כמובן שיש צער וכאב, ואי אפשר להכחיש ייסורים המכים באדם, אבל היותה של השכינה חלק ממנו מפוגגת את עוקצה של הבדידות. "אדם" אינו בהכרח בדידות המוכתבת מראש, וההתייחסות של המילה "לו" מצביעה כלפי אדם ששוכנת בו שכינה.

 

אמנם בין אדם לחברו תחצוץ לעולם התהום ההופכת את שניהם לשניים, אולם השיתוף החלקי אינו מבוטל. ההזדהות עם הכאב והצער לעולם לא תהיה מדויקת, ובכל זאת היא מביאה בכנפיה מזור. כל אחד ואחת מסוגלים לגמוע מהתחושות המצויות באחרים, ולהניח להן להתפשט בתוכם. נתינת מקום זו לרגשות ולקיומו של הסובל, מייצרת מגע בין השניים ומטעימה לאחד את האחר. כאב לעולם לא יהיה זהה בין בני אדם, כשם שטעם של מזון לא יחָווה באותה צורה על ידי שניים. ויחד עם זאת, ההשקה המחברת איננה אשלייתית. ככל שאדם חולק את עצמו עם מי שקרוב אליו יותר, כך תתעצם הגאולה שתצמח מההיפתחות.

 

• גילוי התענוג

לא רק בשעת קושי מתעורר הקשר והופך לגאולה. גם ההנאה והשמחה מותמרות כאשר האדם אינו חווה את פרטיותו כנפרדת ועומדת בפני עצמה. ההנאה היא תחושה אישית, הבוקעת לתוך התודעה ומציפה אותה. היא מזמינה לניסיון לחיות את הרגע, ולהתרכז עד כמה שאפשר בנימי הסיפוק האישיים המתפשטים באדם. לא לחינם עצימת עיניים מלווה פעמים רבות את המגע עם מזון משובח; היא מסייעת להתמקד בחוויית הטעם החושנית, ומשחררת מהראייה המסיטה. ההיפתחות פנימה והצלילה אל אוצרות ההנאה מסוגלת לפתח עדינות גדולה ודיוק מרטיט.


אדם החווה את עצמו כנפרד ירגיש את ההנאה שהוא חווה, כלומר הוא יהיה מודע לכך שהוא נהנה עכשיו; יפענח שהוא עצמו מרגיש תחושת נעימה ומספקת. הדיווח המודע יוצר שניות ומבדיל את האדם מחושיו ומחווייתו. אמנם הוא נהנה וכיף לו, אך ריחוק נשמר בין התחושה לבין ה'אני'. העצמיות נבדלת מהתחושה, ולא מוכנה לטשטש את הגבולות בינה לבין הלבושים שהרגע מזמן בפניה.

 

לעומת זאת, אדם שמרשה לתחושה להפר את ההבחנה הברורה בינו לבין גורם ההנאה, נפתח אל התענוג.

 

הספרות הקבלית... תופסת את קיומו של תענוג כמותנה בנוכחות של שניים יחדיו; מערכת יחסים המאפשרת חיבור והתמזגות בין שניים, בין אדם לאשתו, המוכנים להיפך להוויה אחת המאפשרת הוויה של תענוג. התנאי להתרחשות זו היא נכונותו של כל צד לוותר על בדידותו ועל עצמאותו, בכדי להיכנס לשותפות מלאה עם זולתו.
(סוד הדעת, נתנאל לדרברג, עמ' 198, ראובן מס, תשס"ז, ירושלים)

 

שחרור המודעות העצמית, ההרפיה ומתחושת ה'אני' הברורה והמחלקת, משליך את האדם להוויה שונה בה הוא אינו אחד ולכן גם לא לבד. ההתערות של האדם במציאות, בה בת הזוג כבר איננה משהו המוגדר כחיצוני ואף המציאות הפשוטה לא נתפסת באופן מסוים על ידו – מענגת. במגע הבלתי אמצעי מצוי שחרור ותחושה כובשת. אמנם הרגישות החישתית יכולה להעצים את גם כאב, אך כפי שראינו, העובדה שהכאב אינו בלעדי מפוגגת לא מעט מנוראותו.