הרב שלמה וילק

דורון, תפילה ומלחמה - דרכים חינוכיות

הרב שלמה וילק

בס"ד


דורון, תפילה ומלחמה 


נדמה שאין סוגיה חינוכית המעסיקה כל כך את האנושות מזה דורות רבים כמו סוגיית האינטגרציה החינוכית. מאז בחירת הקב"ה בבן אחד על פני אחיו מספר פעמים, דרך העם החושש מאלדד ומידד המתנבאים במחנה, וכלה בי, שנאלצתי להסתיר את עברי החילוני ואימי המזרחית כדי להתקבל לישיבה תיכונית לפני שלשים וחמש שנים. למעלה מעשרים שנה של הוראה, מאות הרצאות וכנסים וישיבות צוות, ועדיין איני מכיר מתכון לשילוב והכלה של ילדים ונערים מרקע תורני, לימודי או משפחתי שונה. במשך עשור ניהלתי תיכון אזורי בגוש עציון שקיבל תלמידים מכל רקע שהוא, חילונים ודתיים, למדנים ובטלנים, מתחכמים ותמימים, תורניים ופורקי עול, ובכל שעה ושנה חיפשנו דרך, תהינו וטעינו, וגם הצלחנו. ומן השנים הללו הסקנו, אני ועמיתי וחברי ותלמידי, כמה תובנות, הצהרות חינוכיות כלליות, מהן שאבנו את התבונה ללמד וללמוד. עתה, משאני קורא את הדברים, אני מבין עד כמה הם חלקיים וחסרים וכמה היה תורם לי עוד עשור של נסיון ניהולי וחינוכי שכזה, אולם מוטב מעט ממאום.


א. כעס


השאלה הקשה מכל היא שאלת ההכלה והגבולות. מה נוכל לקבל, היכן מסתיימת ההלכה ומתחילה ההכלה? כיצד נתמודד עם המדרון החלקלק ונדע לשרטט את הגבולות הנכונים ולעמוד עליהם?

 

אין מורה שלא חווה את תחושת התסכול, את חוסר האונים המתורגם לכעס. כעס על בית הספר שקיבל את התלמיד המסוים הזה, כעס על ההורים שלו שהביאו אותו עד הלום, כעס על הילד שהכל מונח לפניו והוא אינו רוצה ליטול, כעס על משרד החינוך שלא נותן כלים להתמודד, כעס על הקב"ה שברא אדם כה חסר, מגושם וחסר לב לדעת. לרבים מאיתנו היה הכעס לידיד נאמן, כזה המסיר חלק מהאחריות, המאפשר להתמודד עם הקושי, כעס שלעיתים קרובות או רחוקות התפרץ בצעקות בכיתה או בחדר המנהל, או סתם על בני הזוג בבית.

 

אחרי הכל גם הקב"ה כועס, אמנם רק 'רגע באפו', אך אותו רגע היה די בו למאוס בנו ולהוציאנו לגלות, לשלח בנו אויבים איומים שניתן להם כח משחית ללא גבול. גם הקב"ה 'חווה' רגעי תסכול בו ביקש למחות את העולם ולברוא אותו מחדש רק עם הטובים ביותר, וגם הוא ית"ש חזר אל המציאות שוב, רק כדי לגלות שבעולם שברא יצר לב האדם רע מנעוריו. גם הקב"ה מציג עצמו כמתקשה להכיל מציאות כה מורכבת ודורש לבער את הרע מקרבנו, בלי חידושים חסידיים של ביעור הרע מן הלב האישי, אלא כפשוטו – לעבור עם מבער לוהט ולשרוף כל רע, עד ליצירת חברת מופת שומרת תורה. הרי זה מה שעושים מוסדות חינוך תורניים רבים המחקים את הרבש"ע ומעמידים שומר סף הבודק אם תוכו של תלמיד הוא כברו, ומי שעבר את מבחן הסף גם הוא נתון לבחינה מתמדת שמא חס וחלילה יתגלה כתפוח רקוב שהסתנן לקלקל את הארגז כולו.

 

היו שנים שנאבקנו בכעס, חשבנו שעלינו לאהוב את התלמיד כמות שהוא, למחוק כל שיפוטיות ולראות בו רק את הטוב. למדתי כי לא טוב הדבר, ומי שאין 'רגע באפו' לא יוכל לחנך. למדתי כי צריך לתת מקום לכעס ולתסכול, לראות כל הזמן ובכל אחד את הפער בין מה שהיה יכול להיות ובין מה שהוא. למדתי שהכעס הוא הערובה להתקדמות ולשיפור, הוא מקור האנרגיה בגללו קמים בבוקר. הוא יכול להיות כעס נסתר או גלוי, כדברי רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן קמא יח, אבל הוא חייב להיות נוכח. אל לה למורה להילחם בכעס, לא נכון הוא ללמוד להכיל או לומר 'זה מה שיש' למראה התלמיד. זו הגדרתו של עובד עבודה זרה, כזה האומר שזו המציאות וכך רצו האלים ויש להשתעבד למציאות כפי שהיא. מורה לוחמת בעבודה זרה ע"י כעס, כעס שהעולם לא כמו שצריך, שהנערה שלפניה, או הדמות שבמראה אינה כמצופה. כשמורה שב לביתו בתום עמל היום כועס ומבקש לפרוק את כעסו, אל לה לבת הזוג לבטל את הכעס באמירות כמו 'יהיה בסדר', 'תלמד לקבל', 'חבל על הבריאות שלך' ושאר ניחומים המנסים להקהות ולמוסס את הכעס. אדרבה, צריך להעצים את הכעס, להגדיר אותו, לראות מה יש ולאן אפשר וצריך וחובה להגיע. אבל....

 

ב. רחמים

 

הבעיה היא שכעס מונע ע"י גאווה ומוביל ליאוש. רק גאווה מולידה כעס, משום שרק בעזרתה אדם שם את עצמו לשופט ויודע כל, לכזה המסרב לקבל את המציאות כהשגחה. ורק כעס מוביל ליאוש, שהרי היאוש פירושו העצמת התסכול וחוסר האמון בשינוי. כאן מגיעים הרחמים, כפי שמלמד רבי נחמן בליקוטים תנינא ז, והאנרגיה של הכעס מובילה לרחמים ולא לתסכול וליאוש. 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם' אומר הנביא ישעיה (פרק מט, י), ופירושו של דבר כי המנהיג היודע להמיר את האנרגיה שנתן לו כעסו לרחמים, יכיר את צרכי קהלו וכיתתו וידע לתת לכל אחד כפי מה שראוי וחסר לו – 'בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר'.

 

אכן, בעולם שלנו המילה 'רחמים' מעוררת תחושות קשות. אנו מקשרים את המילה עם התנשאות ודלות, ואין אחד מתלמידנו שיסכים להיות מרוחם, שהרי אנו חיים בחברה בה הרחמים נועדו למסכנים

ולחלשים, לחולים ולמדוכאים, ולא לנו. אפילו מן הקב"ה כבר לא מבקשים רחמים אלא רק כשהכל אבוד ולא נותר לנו אלא לבקשם. אולם הרחמים המתודלקים בכעס מניעים אמפתיה ומאפשרים תיקון, הם אינם התנשאות אלא אחריות ונתינה. מורה צריך לרחם, לא להכיל, לא לראות כמה טוב אלא כמה חבל שחסר, כמה חבל שיש חלל פנוי וכמה יש בידו למלאו.

 

למדתי כי אין לפחד להביע את הצער, אפילו את הכעס, רק לא להפריד ביניהם. אם מביעים רק כעס אי אפשר לתקן, ואם רק כאב וצער, הם מעודדים חוסר אונים. תלמיד צריך לדעת שמנהלת בית הספר שלו כועסת עליו ומלאה צער עליו, והמחנך שלו יודע שחסר לו ושהוא זקוק ומבקש. אפשר לרחם על תלמיד ולהפוך את הרחמים לזלזול ולהשפלה, בעיקר כאשר הרחמים באים לידי ביטוי רק בדיבורים על רחמים. דיבורים של רחמים צריכים להוביל להבנה ומילוי צרכים, והם ביטויים של השתתפות בקושי ובצער של התלמיד על עצמו.


אלקים מלא רחמים, לא רק על ילדי הגן, גם על הגדולים הזוחלים שותתי דם. את העולם הוא ברא כדי לרחם ולגלות חסדים. שלא כהבנתו של יהודה עמיחי בשירו 'אלקים מרחם על ילדי הגן', רחמיו של האל אינם רחמים היוצרים את הסבל, אלא כאלה המבקשים לתקן את החלל שנגרם מעצם רצון הבריאה. גם אנו מרחמים, לא על הילד, אלא על החלל הפעור תמיד בין עולמו המעשי לזה האפשרי.

 

ג. אמונה

 

מיום שעמדתי על דעת בוראי, התקשיתי להבין כיצד זה שדווקא המאמינים מפחדים. מדוע דווקא אני מפחד מחילון, מאסון, מחידושים, מהרחוב, מזרים? איך גורמת האמונה לפחד? הבטתי לאחור לימי כחילוני ונזכרתי כי לא פחדתי מדבר, הכל היה מותר ופתוח ואפשרי, העתיד נראה טוב כי הייתי פתוח לקבל את כל מה שבא בלי יעדים שציירתי ושבלעדיהם חיי לא היו חיים. ומששבתי, היו לי יעדים, אמונות ודעות, הלכות לשמור וילדים לגדל על ברכי מסורת. ומאז אני מודאג, הרבה מאוד. אולי לא אצליח לקיים? אולי ילדי לא ימשיכו בדרכי? שמא לא אזכה למקום השמור לי בעולם הבא?

 

למדתי כי מה שאתה מפחד ממנו ובורח ממנו, יברח אחריך, בין אם יהיה זה הכבוד ובין אם הכאב והחורבן. למדתי כי חששי כי תלמידי או ילדי יאבדו את דרכם הוא זה שעשוי לגרום להם ללכת לאיבוד. ' כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי: לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז' (משלי ג). למדתי עוד כי האמונה פירושה לראות את יד ה' במציאות, להבין כי בעוד אני מנסה להיטיב, לקב"ה מהלכים משלו. יכולים היינו לסבול כל איך, כיוון שידענו כי יש למה, הבנו כי מה' מצעדי גבר ולא עלינו המלאכה לגמור, וגם אם איננו בטלים ממנה, איננו אחראים לסופה של הדרך.

 

למדנו דבר חידוש. אחוז התלמידים המתקשים והשונים המאבד את אמונתו גבוה מאוד לא בגלל הקושי לקבל את הדת, אלא משום שמעולם לא לימדו אותו מהי אמונה - הרי מעולם לא נתנו בו אמון. הילדים הללו גדלים תמיד להיות שונים, אלה שלא מצפים מהם, אלו שרק כועסים עליהם והם בנים לא אמון בם. נערה שלא נותנים בה אמון תיהפך לאישה שאין בה אמון ולא אמונה. דוגמה אישית לאמונה אינה אצל המורה המתפלל בדבקות, אלא אצל זה הניגש אל תלמידו ונותן בו אמון. ואמון אמיתי הוא ל'מרות' ולא ב'גלל'.

 

אנו חייבים לתת אמון בקב"ה שרצונו ייעשה, ולתת אמון בתלמיד למרות שאינו ראוי לו לעת עתה. כמה פעמים ראינו שהילדים הללו גדלים להיות אנשים טובים, ולו נסכים לתת להם קרדיט על חשבון העתיד נביא אותם אליו. זה הרי מה שעושה הקב"ה על פי מחזור התפילה של יום הכיפורים: 'עַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לּוֹ לִתְשׁוּבָה. לְהַנְטוֹתוֹ לִתְחִיָּה'.

 

ד. הכלה

 

הפרק השישי בחובת התלמידים של האדמו"ר מפיאצ'נה מזהיר את התלמידים מ'סכנת הישות', דהיינו מן התחושה שהם יודעים טוב יותר ממלמדיהם. הספר מזהיר מפני חטא הגאווה, הממלא את הנערים בתחושת מלאות עצמית, תחושה שאינה מאפשרת לדבר לחדור. עברו שמונים שנים ואותן תלונות ואזהרות נשמעות מפי רבים מאיתנו. ספר תהילים, לעומת זאת, מלמד אותנו כי 'מתלמידי יותר מכולם', ובפרשנות חז"ל פירוש הדברים הוא כי אדם לומד יותר מתלמידיו מאשר מרבותיו. פשט הפסוק ודברי חז"ל מלמדים ההיפך מחובת התלמידים, כי על המלמד לצמצם עצמו מפני תלמידיו. בדורות שלנו בהם חשופים הצעירים לעולם ידע עצום, ומרביתם בעלי ידע לא מבוטל בתחומים עלומים ממוריהם, אין זו רק טקטיקה של מורה להראות רק כאילו הוא לומד מתלמידיו, אלא אמת לאמיתה.

 

מורים אינם צריכים לצמצם עצמם מפני התלמידים, אלא את הידע שלהם מפני הידע של הצעירים. מורה אינו חבר ולא 'סחבק', אבל מלמד חייב לעמוד לפני תלמידיו גם כלומד, גם מהם. תלמידים בעלי לקויות למידה היו, לעיתים קרובות מאוד, חכמים ומשכילים ממני, ולמדתי לא רק למחול על גאוותי המקצועית והרבנית, אלא אף לשאול בעצתם ולבקש את דעתם לא רק כאמצעי לניהול השיעור. העולם כולו משתנה, אין יותר יחסים חד סטריים של נותן אל מקבל, אלא יחסים מורכבים של נתינה וקבלה לה שותפים כולם. היחסים במשפחה, בבית הספר, בין האזרחים והרשות, בין אדם למקום, כבר אינם יחסים הירארכים כבעבר. איש כבר אינו יוכל להשתמש במרות וסמכות כדי לאכוף דבר, אלא רק באהבה ובאמפתיה, וגם את הקב"ה כבר אין עובדים בפחד אלא ביראה של אהבה. היכולת להכיל אינה קבלת התלמיד כמוצר מוגמר או כראוי לאהבה למרות מה שהוא, אלא היכולת להחזיר אותו אל השורש בו היה נאהב כמו שהוא כדי לאפשר לו לצמוח בשנית. היכולת להכיל מאפשרת לראות את הפוטנציאל שנותר, ואת הפוטנציאל שאבד.

 

הרי כך ברא הקב"ה את העולם, צמצם את עצמו, לא לצדדים אלא באמצע, כאם רחמניה הנושאת את עוברה. ובתוך החלל הפנוי שהותיר הרבש"ע נוצר עולם עטוף בחסד ובאהבה, שגם דיניו הם ברחמים, ורק בתוך החלל הפנוי הזה אפשר לצמוח, מתוך הענווה של הבורא היודעת להכיל גם את ישותו של היש.

 

ה. בחינת אבא ואמא

 

כשילדי היו קטנים יחסי איתם היו בעיקר סביב דרישות. הם דרשו אוכל ותשומת לב, ואני דרשתי הקשבה וציות. כשהחלו להתבגר עברתי לשפה של בקשות ורמיזות ודוגמא אישית, משום שממתבגר לא דורשים, רק מבקשים. כשבגרו והיו לאנשים ולנשים יותר איני מבקש אלא מצפה. כשהיו קטנים היו היחסים ביננו מאוד אינטנסיביים, אבל ככל שהלכו הדבקים ונפרדו כך יחסינו הפכו לטובים ומשמעותיים יותר ויותר. ככל שדרשתי פחות, ביקשתי קצת יותר וציפיתי עוד מעט יותר, כך הלכו היחסים והפכו מאינטנסיביים למשמעותיים. כשניסתי לשרטט תכנית עבודה גיליתי עד כמה קשה לדעת מה לדרוש ומתי לצפות, ממי צריך לבקש ובאילו מקרים אין ברירה אלא לפקוד. לא מצאתי כל מדד ברור לכך, מלבד תחושת הלב. הרי נאלצתי לדרוש ממורים ולצפות מתלמידים, לבקש מרעייתי ולשמוע את בנותי זועמות 'אם אתה רוצה משהו, אל תצפה, תבקש!!' כמה פעמים דרשתי מתלמידי וגיליתי כי מוטב היה להמתין ולשתוק, ופעמים אחרות שתקתי והייתי חייב לדרוש. אפילו מעצמנו איננו בטוחים מתי לדרוש ומתי להמתין ולקבל את חוסר יכולתינו.

 

כששאלתי תלמידים מי דורש יותר ומי מבקש או סתם שותק, ברוב המקרים היתה התשובה דומה, מתאימה היטב לרזי עולם של הקבלה היהודית. אמא דורשת ואבא מבקש או מצפה. 'בחינת אמא' היא בחינת הדינים והגבורה, היא הדורשת לסדר, ולהכין ולדייק. 'בחינת אבא' היא מידת החסד, המעניקה בלי שיפוט, המצפה ומייחלת ושותקת. 'בחינת אמא' לפיכך היא מידת הדרישה וההקפדה, זו המלווה תמיד בהערה ובגערה ובקוצר רוח, ואילו 'בחינת אבא' מאריכה אף, סבלנית ושותקת, זוכרת ימות עולם. ולכל תלמיד צריך שתי בחינות, שמאל דוחה וימין מקרבת, ושמאל הוא דווקא מצד האמא, הדוחה ברוך ובאהבה, וימין הוא מצד אבא, המוותר ושותק בריחוק ובאדישות מה. אפיון 'בחינת' אינו אפיון מגדרי אלא מהותי, ובהחלט יכול לחצות מגדר בין אמא ואבא שבבית הארצי.

 

למדתי להגדיר לעצמי מה אדרוש, מה אבקש ולמה אצפה מעצמי ומתלמידי, מילדי ובת זוגי. הכרחתי את עצמי לשתוק בציפיותי, באכזבותי ובאושרי, להמשיך ולבקש ושוב לבקש כדי שהבקשה תוביל לרצון טוב ולבחירה נכונה. למדתי לעמוד בחומרה על דרישותי, ובעיקר לא לבלבל בין מה שאני דורש לדבר שאני מצפה לו. לכל תלמיד העמדנו בינינו רף שונה, לאחד הייתה התפילה בקשה ולשני ציפיה, לשלישי נוכחות מלאה דרישה ולרביעי בקשה, ותלמידים הבינו כי רק בסדום מותחים מיטות כדי שכולם יהיה שוים, בעוד בישראל אנו נותנים לאיש כדרכיו כדי שיהיו פירות מעלליו טובים, איש כפי כוחו.

 

סיכום

 

יעקב מגיע שלם לעיר שלם רק משום שידע כי העוצמה והשלמות הן בויתור. הוא ויתר על שליטתו במלאכים ועל ניצחונו המכריע, ויתר על הליכה יציבה וחדה, ואז הגיע שלם, אבל על הברכה לא ויתר. כמעט והוא מנצח את שרו של עשיו, אבל יודע כי הניצחון הזה הוא נצחון פירוס, בו הכנעתו הסופית של האתגר שלפניו יוביל לאבדן הערך החינוכי והמאמץ האנושי. יעקב יכול היה לבטל את ההיסטוריה היהודית בניצחון הזה, אולם בזה היה גם הוא תם, נעלם ברשימת מצביאים מזהירים ורשימות קרבות גאוניים. תחת זאת העדיף להרפות ואז לזכות בברכה, שהובילה אותנו דורות רבים.

 

אנו צריכים להימלא כעס, כזה שיעניק לנו אנרגיה ויציג בפנינו את מה שצריך תיקון, אחר כך רחמים, אמפתיה ורצון להיטיב ולתקן. אז תבוא האמונה שגם בחסרון הגדול ביותר ובחושך המוחלט אם מטילים יהב אל הקב"ה אי אפשר לו שלא יענה, ומתוך האמונה אפשר לסבול, להכיל ולהתאפק וגם לקבל וללמוד. לבסוף מורה עומד מול תלמידיו ומכין עצמו לדורון, תפילה ומלחמה, ולכל תלמיד הוא מעניק, מקווה ודורש בעת ובעונה אחת.