חננאל רוס

בארץ ישראל קם העם היהודי?

חננאל רוס

 

ארץ בלא עם – מקומה של ארץ ישראל בזהות היהודית

ארץ ישראל זכתה ועודנה זוכה להתייחסות בלתי פוסקת בעולם היהודי. הרומן המגולל את קורות העם הכמה ושב אל ארצו, עודנו מתהווה ונכתב. אחת משאלות היסוד הנוגעת לארץ ישראל היא מה הוא המקום שהיא תופסת בזהותו של עם ישראל.

ביחס לשאלה זו, התפתחו גישות שונות ששירטטו בכל מיני אופנים את היחס המתקיים בין העם והארץ. לדעות המגוונות שהתרקמו במהלך הדורות האחרונות היו השלכות פוליטיות מרובות ושונות, אך כולן נשענות על המודל הרוקם את הקשר המדובר. אנו נסקור את תמציתן של שלוש אפשרויות שהופיעו במאה השנים האחרונות. לאחר מכן נפתח אופק הסתכלות נוסף, דרכו אפשר לגשת אל הזהות של העם, ולזהות את המרחב המוקצה לארץ.

 

רוזנצווייג – עם הוא דם        

 

פרנץ רוזנצווייג היה הוגה יהודי שחי בגרמניה בתחילת המאה העשרים. הוא הקים בית מדרש ליהודים השבים, כמותו, ליהדות, והאמין בקיומו הלא מקורקע של העם היהודי:

 

אומות-העולם - לא די להן בקרבת-הדם; נועצות הן את שורשיהן לתוך לילהּ של האדמה, שהיא עצמה מתה אך משפיעה חיים, ומאורך ימיה שלה נוטלות הן ערובה לאורך ימיהן שלהן. בקרקע ובשליטה בו נאחז רצון-הנצחיות שלהן ... אנו לבדנו בטחנו בדם ונטשנו את הארץ; וכן חסכנו את תמצית החיים היקרה שנתנה לנו ערובה לנצחיותנו, ואנו לבדנו מכל משפחות האדמה ניתקנו חיות שלנו מכל חיבור עם המת. שאמנם מזינה האדמה, אך גם כובלת, ומקום שאומה אוהבת את אדמת המולדת יותר משהיא אוהבת את חייה, תמיד תלויה עליה הסכנה ... הכובש את הארץ סופו שגם תושביה שלו יהיו; והרי לא ייתכן אחרת, אם אמנם דבקים התושבים באדמתם יותר משהם דבקים בחיי ייחודם כעת. כן בוגדת האדמה בעם התולה את אורך-ימיו באורך-ימיה.[1]

 

אומה התלויה בקרקע מצויה בסכנה תמידית, המאיימת לגזול את זהותה ולפוגג את הייחודיות שלה. אם תאבד את שלטונה על חבל הארץ, יעמדו בפניה שתי אפשרויות: להיוותר בארץ ולאבד את הצביון התרבותי מייחד אותו, או לשמוט את הארץ וגם בכך לפרק את גיבושם כעם. הבחירה באדמה הממשית, מוותרת על התרבות שנרקמה והתבחנה מאומות אחרות.

 

עם ישראל קשור בקשר של דם. בשל כך הוא מסוגל להמשיך ולהתקיים באופן עצמאי ובלתי תלוי. החיבור האנושי והמורשת התרבותית היא המעצבת את העם היהודי, "רק על-ידי העם העם הוא עם"[2]. אמנם הוא מכיר במקומם של געגועי היהודי לארצו, אך כמיהה זו אינה חלום שרוצה להפוך לקבוע. עם ישראל מעולם לא זכה "להיוושן בארץ", וחי תמיד בתודעת "אי-תלות של אביר נוסע, ושעה שהוא משוטט במרחקים לרגל מסעיו והרפתקאותיו ונושא את נפשו אל המכורה שנטשהּ, הוא נאמן לארצו יותר משהוא נאמן לה בזמנים שהוא יושב עליה"[3]. רוזנצווייג מעדיף את הגעגוע הטהור והנצחי, על פני הקיום הגשמי הלא יציב, שזרעי המוות טמונים בו. החיבור לארץ מבסס את העם על יסוד מת, שעתיד להקיץ את הקץ גם על העם. משום כך הוא מבכר את קיומו של עם ישראל בגולה ובנפרד מארץ ישראל, בה הוא אינו אחוז "בכל אמצעי מת".

 

הארץ שייכת לזהותו של היהודי רק בתור שאיפה ורצון, אך לעולם לא כצורך. הפיכת הארץ למרכיב הכרחי בזהות, תמצק ותכייר אותה, ובכך היא תהפוך ליסוד שביר ומתכלה[4]. היהודים הוכיחו כי עם וארץ הם שני מושגים שונים, שאינם בהכרח ענובים זה בזה. נצחיותו של היהודי גלומה בחופשיותו, "השתרשות זו בנו ובנו בלבד היא הערובה לנצחנו"[5].

 

דמות רבנית שהציגה גישה המזכירה את זו של רוזנצווייג הוא הרש"ר הירש, שאף הוא חי בגרמניה של המאה ה19. גם הוא הציב את זהותו של עם כמי שהארץ אינה מהווה חלק מהותי בה. את מקומו של יסוד ה"דם" של רוזנצווייג, תופסת התורה, בה צריך לדבוק בכל מחיר ובכל עת:

 

 

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו ... התורה, מילוי הרצון הא-להי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו ... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם ... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה ... בשל תכונתה הרוחנית-הצרופה של עממות ישראל מוכשר הוא להידבק בכל מקום בשלימות אל מדינות מושבו.

 

 

הארץ, אם כן, איננה מהווה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי להשפעת השפע הא-לוהי. ה"עממות", הלאומיות הישראלים מסוגלת להתקיים בכל מקום, ואיננה כבולה בהכרח לנחלה מסוימת ומוגדרת. משום כך הגיונית ההתנגדות שלו להעפלה פעילה לארץ, כפי שהוא כותב לרב צבי הירש קלישר:,

 

ואם דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בענין ישוב א"י ... ואני בעניי ... אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני א-לוהינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה[6].

 

 

התורה היא העיקר ולא הארץ, ורק כתוצאה משמירת התורה ומצוותיה, הגאולה והשיבה לארץ עשויה להתממש. הוא אינו כופר בתכלית הסופית להתיישב בארץ, אך לא מוצא סיבה להתאמץ ולתמוך בהתיישבות הרוצה להתחדש.

 

הכנענים - העם הוא הארץ

 

בסוף שנות השלושים של המאה ה20, נוסדה התנועה הכנענית. שמה מתייחס לארץ כנען, לכברת הארץ המקראית, שהתקיימה טרם בואו של העם היהודי לעולם. תפיסתם הייתה קוטבית והפוכה מרעיונותיו של רוזנצווייג, והם דגלו בילידיות, שמשמעה הוא שהעם נולד מטבורה של הארץ. זהותו של עם תלויה באופן מלא במרחב שיוצר אותו, ואין בו ממד אוניברסלי. כל דבר כללי הוא מופשט ומנוכר למקום. לדעתם החיבור למקום מכונן את הזהות, והניתוק ממנו מוביל לאובדנה.

 

מפני שהארץ היא לב הקיום ושורשו, הם קראו ליהודים לשכוח את עברם ולהבין כי "הצעיר העברי נובל בעציציה של הזקנה היהודית". וכך כתב יונתן רטוש:

 

הועד לגבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. באשר המולדת העברית היא לך מולדת בפועל ממש וכפשוטה – ולא בחזון, ולא כמשאת-נפש, ולא על דרך הדרש; ולא כפתרון לשאלת היהודים, ולא כפתרון לשאלות עולמיות, ולא כפתרון לתסביכים נפשיים שונים של מוכי-גלויות. באשר השפה העברית היא שפתך בפועל ממש וכפשוטה, שפת-אם ושפת-תרבות ושפת-הנפש...

הועד לגבוש הנוער העברי חרד לנפשך, שמא ... כאחיך הבוגרים ממך, בסבך של חכמת הפזורה היהודית; הועד לגבוש הנוער העברי חרד, שמא אתה בעצמך, הנוער העברי, תוסיף לחשל את כבלי הפזורה היהודית החונקים אותך...

ותחת העיירה היהודית הרעועה והפרוורים היהודיים, ותחת מאמצי-השוא של גבורות יהודיות בנות היאוש והאבדן – תחת כל אלה תעור מלבך דמותו השלמה והבוטחת של ארץ העברים הקדומה במלוא הזוהר ובמלוא הממשות.[7]

 

בגולה היהדות הפכה מלאום הכרוך באדמתו, לרעיון שאינו תלוי בארץ. וכך הפכה גם השיבה לארץ למבוססת על רעיון. עובדה זו הייתה לצנינים בעיני הכנענים, שסברו שצריך להתנער מהמופשט ולדבוק בגשמי. נמאס להם לחיות חיים שאינם כפשוטם, משאלתם הייתה חיים שהרעיונות אינם יוצרים אותם, אלא נוצרים מתוכם. הארץ דהתה והפכה לרעיון, והם ביקשו להשיב לה את זוהרה החמים וחושני, את ריחותיה ונופיה.

 

המושג עם כולל בתוכו את הארץ, והצירוף 'עם נטול ארץ' הוא חסר מובן. עם לעולם יהיה 'עם הארץ', וככל הנראה אם יילקח מעליה, יהיה עליו להתאזרח בקרקע שונה, ולהפוך לעם של הארץ ההיא. תפיסה זו אינה מאמינה ברעיונות, ושמא יש לומר כי היא פשוט חיה את חייה במרחב, מבלי לתהות על שייכותה אליו. המרחב והארץ מובנים מאליהם, ועם אינו מסוגל להתהוות בלעדיהם. הדגש המושגי המוצג כאן תומך בבלעדיות של הילידיות הטבעית, ודוחה את הרעיון הנודד של היהודים. אין שניות בין המילים "עם" ו"ארץ". אמרת עם אמרת ארץ.

 

רעיון ובית

  

החלוצים הציוניים שהתרפקו על רגבי הארץ אליה שבו במאות ה-19 וה-20, לא ביטלו את הפן הרעיוני שכרוך בארץ, ולא רצו לוותר על השייכות הפשוטה, המוחשית והילידית כלפיה:

 

התנ"ך שקשר את החלוץ עם המקום והפך את המקום לשלו הוא גם זה שהרחיק מן המקום, בכך שכפה על המקום את הרעיון, והפך את הארץ לדף הארץ. השיבה אל המקום ואל המקומיות היא מלכתחילה בגדר עלייה – "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", כפי שמכריז המנון הביל"ויים... היה מאמץ מתמיד בעולמם של החלוצים לעגן כל אתר וכל מעשה ברעיון, לעטוף את המקום הקונקרטי בעולם המקום הציוני, ליישב את הרעיון.[8]

 

עבור מי שהגיע לארץ לאחר גלות בת שנות אלפיים, שימש הרעיון היהודי-תנכ"י כמקור לגיטימציה להתיישבות המחודשת. בארץ, החלוצים מצאו ילידים, עבורם היו החיים בארץ מובנים מאליהם ולא מוטלים בספק, בדומה לאברהם המהלך בכנען "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ"[9]. הרעיון התנכ"י, שעמו זוהו אתרים ומקומות רבים, מיצק את השייכות של החלוץ האוחז ברעיון – אל המקום. הארץ שייכת להיסטוריה ולספר, ולכן יכול היה החלוץ לשוב ולתבוע את הילידיות האבודה.

 

הניסיון להשוות ולטשטש את ההבדלים בין הארץ כרעיון, לבין זו הממשית והמחוספסת, סופו להיכשל, כפי שסיפר א.ד. גורדון: "אנוכי כשעליתי אל הארץ הקדושה ... רחוק הייתי ממה שהרגיש ר' יהודה הלוי, וגם אח"כ, כשביקרתי את המושבות לא הרגשתי מה שחייב כל ציוני טוב להרגיש". ובמקום אחר כתב: "בטבע של ארץ-ישראל אני מרגיש את עצמי בתור אורח"[10]. הרוח והחומר לא התמזגו, והארץ לא ענתה לציפיות הרעיוניות שנתלו בה.

 

היהודים הציוניים לא רצו לנטוש את תורת אימם, ולשכוח את עבר עמם. הם שאפו להשיב לנשמה את הנשמה היהודית אל הגוף הפועם והריחני של הארץ, ולנטוע את ביתם בטרשים הארץ-ישראליים. חוסר יכולתם של הרעיון והארץ להתיישב יחדיו, ולהתמזג לכדי חוויית חיים אחת, ליווה את החלוצים בכל מהלך חייהם.

 

 

מצד אחד, הם לא הצליחו להיות ילידים במובן זה שהארץ שייכת לזהותם העצמית-אונטולוגית ולא קודם לה רעיון – "המקום ("הארץ") הוא רעיון הקודם למקום"[11]. ומצד שני, הרעיון הקדוש והשלם של ההתנחלות בארץ, לא הלם את המציאות המוחשית[12]. רעיון משמעו מודעות ורפלקטיביות, ואילו בילידיות מובנית היעדר המודעות והמובנות מאליו. הילידיות הארצית והממשית, והרעיון, ה'דם' המופשט, חותרים זה תחת זה, ואינם מאפשרים את האפשרות השנייה. לא ניתן להתעלם מהשניות ששתי התשוקות של החלוצים יצרו, ועמן הם התמודדו.

 

החלוצים הכירו בכך שהיהדות עשויה לנדוד לגלות, אך לא הסתפקו בקיום הרוחני, הנובע מהדם המפכה בעורקים. הביתיות חסרה להם, והם התעתדו למצוא אותה בשממה הארץ-ישראלית שעתידה לפרוח.

 

הארץ כזוגיות

 

בתורה המונחים עם וארץ מתחלפים. בפרק המספר על מגדל בבל נאמר פעמיים "כָל הָאָרֶץ"[13] שהייתה בני אדם, ואף לפני נתינת התורה אומר הקב"ה לעם ישראל כי "הְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ"[14], ובמובן זה 'הארץ' הם העמים החיים על פני האדמה. אפשר להסתפק בביטוי השכיח "עם הארץ", המעיד כי הקשר ההדוק בין העם לארץ לא היה זר לתנ"ך.

 

לאור זאת, המרחק המפורש שהמקרא מייצר בין עם ישראל לארצו, בדעת נפער ולא בדרך אגב. באופן מובהק, החיבור בין עם ישראל וארץ ישראל מותנה בקשר אל הא-לוהים וקיום מצוותיו:

 

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ ... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם ... וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ ... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ, וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם[15]; וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ[16]; וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ[17]; וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ[18].

 

מקראות אלה שואפים להחדיר בתודעת העם תובנה יסודית אחת – הארץ איננה מובנת מאליה והישיבה בה אינה מובטחת. האדמה איננה דומם שאין ביכולתו להביע מורת רוח ולהתנגד ליושבים עליה, ולא לחינם אומרים עליה המרגלים "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ"[19]. היחס בין העם והארץ דומה לזוגיות, בה אף אחד מהצדדים איננו תלוי באופן מוחלט בשני או זהה לו[20]. אומנם הם חושקים לחיות יחדיו ולדבוק זה בזו, אך קיומם ההדדי אינו הכרחי. זוגיות או היעדרה היא מרכיב זהותי חשוב, ועם זאת זהות איננה מותנית בזוגיות.

 

 

העם אינו יציר הארץ, כפי שברור מהסיפור התנכ"י, בו משה מכריז "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם"[21] בעודם במדבר, ולא בארץ המובטחת. היהודים נֵהרוּ מחוץ לגבולות הארץ, ומרבית הקורות אותם התרחשו בריחוק ממרחביה המוחשיים. תשתית הקיום היהודי אינה תלויה בהררי הארץ או במישוריה, והחופש ממנה אכן אפשרי, גם אם לא נחשק.

 

מנגד, גם הארץ איננה תלויה בעם, ולא ייתכן שהיסטוריה ורעיונות יעניקו לו זכות קניינית ובעלות עליה. לארץ יש זהות עצמאית, וכל ניסיון להלביש עליה רעיונות החיצוניים לה, המשעבדים אותה לעם היושב בה, נידון מראש לכישלון. היכולת שלה להקיא או לאכול את יושביה, אינה נוגעת ליהודים דווקא, והמקרא מציג אותה כמי שמגרשת עמים אחרים: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם"[22], ואף המרגלים סיפרו שהיא אוכלת את יושביה, בטרם באו בני ישראל בשעריה. לארץ יש קיום עצמאי, ולכן מתקבלים על הדעת המשפטים: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ"[23], "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים ... כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ"[24]. האדמה מסוגלת להישפט, וניצבת בעצמה לפני הא-לוהים. עליה לשלם על מעשיהם של היושבים עליה, ושמורה לה הזכות להקיא אותם. העמידה הנפרדת של הארץ כלפי הקב"ה מתוארת במדרש[25]:

 

וכי מי נברא בשביל מי - ארץ נברא בשביל דור, או דור נברא בשביל הארץ? לא ארץ בשביל דור: אלא דור, על ידי שאינו עומד בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא - לפיכך הוא בולה. והארץ, על ידי שהיא עומדת בתפקידיו של הקדוש ברוך הוא לפיכך אינה בולה.

 

העם איננו מכונס רק בעצמו כדברי רוזנצווייג, לא מוגדר באמצעות הארץ כמחשבת הכנענים, ואף לא מזווג את שניהם כדרכה של הציונות. היעדרה של הילידיות אולי מפתיע כתופעה אנתרופולוגית, אך אופיו של הקשר בין העם והארץ, כפי שהוא מוצג בתנ"ך מבהיר מדוע היא איננה. חיי היהודי אינם נובעים מתוך הארץ, ונגדעים עם אובדנה, ואף לא אדישים אל חיקה המקבל[26].

 

 

העם שרוי בזוגיות, בה יש תקופות שמחות ומשברים לא מבוטלים. הוא תלוי בגורם נוסף, המוזכר ללא הרף במקרא והוא – א-לוהים. הקיום בארץ ישראל תלוי במערכת היחסים המתקיימת בין העם לא-לוהיו, המשליכה באופן ישיר את התקיימותם בארץ. העמידה מול הארץ מהודקת להתייצבות לנוכח הא-ל. אמנם "הָאָרֶץ נָתַןלִבְנֵי אָדָם"[27], אולם הנותן לא נעלם מהתמונה. מימוש הקשר שנוצק בין עם ישראל וארץ ישראל תלוי ועומד: "הכלל העולה, יושבי הארץ צריכין להיותן בהכנעה וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו ... בשעה שאתם רוצים לישב בשלוה תהיו גרים ... היא מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף לאכול פירותיה ולהנות בה לבד"[28][29]. חוסר מודעות הוא מתכון לדעיכת זוגיות, ולכן לא מתאפשר ליהודי להיות יליד בארצו. שתי מערכות היחסים שהעם מקיים קשורות בטבורן.

 

הקרבה אל האהובה מורגשת ומשפיעה על החיים. היה מי שבמהלך הדורות דווקא נרתע מהקרבה המשתמעת מהחיים בארץ, דוגמת רבינו חיים מבעלי התוספות: "אומר רבינו חיים, דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם"[30]. חוסר היכולת לשמור על המצוות, המהוות בסיס לקשר עם הא-ל, מרתיעה את רבינו חיים וגורמת לו לומר שאין מצווה לגור לארץ. הקרבה מטילה חובות שכאשר אין אפשרות לעמוד בהם - הופכים למעל. גם בעל התשב"ץ התייחס להפרש הקיים בין עוצמת החטא המתרחש בריחוק, לבין ההד שמופק מהפשיעה הקרובה: "ואינו דומה המורד במלכות בפלטין [בארמון. ח.ר.] למורד חוץ לפלטין ... ולא תקיא הארץ, לפי שהיא מקיאה עוברי עבירה"[31]. קרבה איננה רק זכות אלא גם חובה. קל יותר לפגוע במי שקרוב, ובשעת ריחוק צריבת הבגידה קהה יותר.

 

 

הארץ מסוגלת לשמש כבית. וכמרבית הבתים, צריך לשמור על ניקיונו ושלמותו. אין זה מרחב בו אפשר להתנהג בהתאם לשלל הגחמות והרצונות האנושיים, וכל מעשה צריך להיבחן בהקשרו – כחלק ממערכת יחסים. בקרבה יש אנרגטיות גבוהה, שיכולה להביא לאקסטזה ועונג, אך להיות גם נפיצה ומרסקת. בית זה איננו רכוש, ולא לוקח חלק במשחקי כוח, כשם שבת זוג קרויה אף היא 'בעלת הבית'. כמו בין בני זוג, שהזוגיות הופכת לחלק חשוב, בסיסי ויציב של זהותם, והשותפים בה מעוניינים שבן הזוג ימשיך ויהיה לצדם, כך גם העם והארץ מעוניינים להיות יחד. עם זאת, הם מודעים לסכנות האורבות לקשר ועלולים לפורר אותו, ולהפוך את הארץ לגעגוע וכמיהה, אך לא למוות. זוגיות זו מעניקה לחיים טעם, מר מלענה או מתוק מדבש; שומרת על קשר בו יש ידיים, התחשבות וחלומות.



[1] פרנץ רוזנצווייג, כוכב הגאולה, עמ' 324, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים, 1970.

[2] שם, 325.

[3] שם, שם.

[4] הוא מתנגד במפורש לתמימות הלא מודעת שעלולה להתפתח בארץ, וממנה מצילה הקדושה המופשטת שמפקיעה את המוחשיות (שם, שם): "קדושת הארץ מפקיעה אותה מחזקתו התמימה אף בשעה שיכול הוא להחזיק בה".

[5] שם, עמ 329.

[6] שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים, יב.

[7] יונתן רטוש, כתב אל הנוער העברי. זהו המניפסט הראשון של הכנענים.

[8] זלי גורביץ', על המקום, עמ' 42, עם עובד, ת"א, תשס"ז.

[9] בראשית יב, ו.

[10] שם, 44. משה דיין, שנולד וחי בארץ, תיאר את רצונו לשלב בין המרכיבים השונים: "לא היה לי די בישראל שראיתי בעיני ומיששתי בידי; גם את ישראל העתיקה, את ישראל של השמות והפסוקים רציתי לעשות ממש" (שם, 48; משה דיין, לחיות עם התנ"ך, עידנים, ירושלים, 1981.)

[11] שם, 25.

[12] ראה מאמרו של אליעזר שבייד שעמד על הקושי זה בתוך "ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים", עמ' 233, ערך: אביעזר רביצקי, יד בן צבי, 2004.

[13] בראשית יא, א; ט.

[14] שמות יט, ה. וכן בהושע א, ב: זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'.

[15] ויקרא כו, לג.

[16] ויקרא יח, כח.

[17] ויקרא כ, כב.

[18] שמות כה, כג.

[19] במדבר יג, לב.

[20] על הקשר וההקבלה בין האדם והארץ, המדמה את הארץ לאדם, התייחס ריש לקיש (קהלת רבה (וילנא) פרשה א, א): "אמר ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם ברא בארץ לדוגמא לו:

אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש, שנא' (משלי ח) וראש עפרות תבל. אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנא' (שמות י) וכסה את עין הארץ. אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנא' (ישעיה א) והאזיני ארץ. אדם יש לו פה והארץ יש לה פה, שנא' (במדבר טז) ותפתח הארץ את פיה. אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר (במדבר יג) ארץ אוכלת יושביה. אדם שותה והארץ שותה, שנא' (דברים יא) למטר השמים תשתה מים. אדם מקיא והארץ מקיאה, שנא' (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ וגו'. אדם יש לו ידים והארץ יש לה ידים, שנא' (בראשית לד) והארץ הנה רחבת ידים. אדם יש לו ירכים והארץ יש לה ירכים, שנא' (ירמיה לא) וקבצתים מירכתי ארץ. אדם יש לו טבור והארץ יש לה טבור, שנא' (יחזקאל לח) יושבי על טבור הארץ. אדם יש לו ערוה והארץ יש לה ערוה, שנאמר (בראשית מב) לראות את ערות הארץ באתם. אדם יש לו רגלים והארץ יש לה רגלים שנא' והארץ לעולם עומדת".

[21] דברים כז, ט.

[22] ויקרא יח, כח. וראה את ההקשר של שאר המובאות המוזכרות לעיל.

[23] במדבר לה, לג.

[24] בראשית ו, יא-יב.

[25] קהלת רבה (וילנא) פרשה א, א.

[26] כך לדעתי נכון לקרוא את דברי הרב קוק בפתיחת 'אורות': "אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ" (הראי"ה קוק, אורות, ארץ ישראל, א, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשס"ה). על רקע דברי הרש"ר הירש, נהיר כי הארץ איננה אמצעי אלא חלק ממשי מהתכלית. בין העם והארץ מתקיים קשר בל יינתק, המסוגל להתקיים כגעגוע בשעת ריחוק, או להתממש בפשטות בזמן שעם ישראל יושב בה. התקווה היא כמובן לחיות עם הארץ, ועם זאת אין הרב קוק מתכוון לומר כי העם והארץ אחד הם.

עוד בתפיסת הראי"ה, אפשר לקשר את היעדר הכבילות המוחלטת אל הארץ, לכך שהלאומיות הישראלית היא אוניברסלית, בניגוד ללאומיות של אומות העולם, הסותרת את האוניברסליות (ראה למשל שמונה קבצים ז, קיא).

[27] תהלים קטו, טו.

[28] של"ה פרשת לך לך, תורה אור. דבריו מבוססים על מדרש בר"ר פרשה סג, ג.

[29] ובדומה כתב רוזנצווייג (פראנץ רוזנצווייג, נהריים, עמ' 65, מוסד ביאליק, ירושלים, 1977): "שלא כאומות-העולם, אין ישראל רשאי לחוש את הארץ כארצו, אלא שנה בשנה עליו להשיב אל לבו שאך מיד א-לוהים ... ניתנה לא הארץ, ולא לקניין מוחלט; 'ארמי אובד אבי', מתוודה האיכר בהביאו את ראשית ביכורי אדמתו".

[30] תוספות מסכת כתובות דף קי עמוד ב.

[31] תשב"ץ קטן, סימן תקנט.