חננאל רוס

תוכן וצורה ותורה

חננאל רוס

כמעט כל כתיבה מלווה בפיסוק. לכאורה הוא אינו עיקרי. זה הרי בסך הכל אמצעי שנועד לסייע לכתיבה להתרחש. אבל לא פעם מה שנדמה כשולי מתחוור כבעל משמעות רבה.


פיסוק יוצר צורה, מעניק קצב למילים, ומארגן את הטקסט באופן שקל יותר לקולטו. באמצעות הפיסוק, מנסה הכותב להסביר לקורא, כיצד הוא מתכוון שיקראו - את מה שכתב. אילו מילים מודגשות משובצות, ככתר, בין פסיקים המפסגים אותן, דוחפים למול עיני הקורא. היכולת לקרוא משהו, ולצפות לכך שיהיו עוד מילים שישתלבו, שיצטרפו ויגיעו מאוחר יותר, אולם יתקשרו אל הראשונות, מפני שעוד לא נגמר המשפט.


הפיסוק מייצר צורת החשיבה. הצורה של המשפטים מקבעת את התודעה. למשל כתיבה שאין בה פסיקים מחלקת את החשיבה למקטעים. לחלקים שצריך לחבר ביניהם כי הם מנותקים מעט זה מזה. הנקודות חותכות באופן חושי. פיסוק יוצר תודעה.


ולכן הכתיבה התורנית בה אין כמעט שימוש בסימני פיסוק יוצרת תודעה אחרת לחלוטין. ראשית כל התורה שבכתב כתובה ללא כל סימני פיסוק ואפילו הטעמים המנגינים אותה הופיעו לאחר חתימת התלמוד. בכך היא מתחברת בטבורה אל צורת השימוש השכיחה ביותר, בכל הנוגע למילים – הדיבור אינו מפוסק והמאזין צריך לקלוט את הנאמר לו מבלי שיש לו עזרים וויזואליים. לא כל דיבור מוטעם ונשמע כמו סיפור שמקריאים לילד לפני השינה, בו מטעימים כל מילה במנגינה הממקמת אותה במשפט, ומדגישה עבור הילד את מיקומה במשפט ואת המטען הנוכח בה. באופן זה התורה חורגת מהיותה ספר ומשמשת יותר כדיבור החברתי שאנו חווים מידי יום.


אנחנו כלואים בתוך המילה הכתובה שחייבת לבוא עם פיסוק ואמצעים זרים שמקבעים את המשמעות כך שהאפשרות להאזין אל המילים המתרחשות להן צריך להקדיש תשומת לב כדי לקלוט את הכוונה המובעת באמצעותן ומתנקזת לאפשרות אחת. אבל הפיכת הכתיבה לחדה וברורה פוגמת גם בחיות של המילים והשפה. אז נכון שאי ההבנות המתרחשות מידי פעם בין בני אדם יוצרת בלבולים איומים ואף מסוגלים לפגוע ולהרוס דברים רבים וכמובן שיש מחיר כבד לכך שכותבים בלי להבהיר כיצד בדיוק יש לקרוא את הכתוב ושלא מפתיע בשום צורה שבעקבות התורה הכתובה בלי סימני פיסוק ועזרֵי קריאה נוצרות אינספור מחלוקות בכל הנוגע להבנתה. המציאות מורה כי ישנם סיפורים ופסוקים שניתן לקוראם במגוון דרכים שכולן אפשריות ממש כמו שאפשר להסביר כי הלכה מסוימת מדברת דווקא על פרה המצויה במצב מדויק ומוגדר מאוד ורק עליה דיברו ולא תהיה אפשרות להוכיח כי המחשבה הזאת מופרכת לגמרי והופכת את כל הדיון של הראשונים לחסר השפעה במציאות.


הכתיבה חסרת הפיסוק מחייבת את הקורא להיות פקוח כלומר להקשיב למה שהמילים אומרות ולהתעלם מהתבנית שסימני הפיסוק יוצרים כדי לעזור לו אך בכך הם גם מקבעים אותו לכל יתרון יש חיסרון אבל בכל זאת צריך לבחור את הדרך שבה הולכים אך כמובן שאי אפשר להכתיב לטקסטים שנכתבו כבר איך להיות והעובדה שמרבית התורה איננה מפוסקת באופן שבו אנו כותבים יוצרת מצב שבו היכולת לקרוא ללא פיסוק ולהחזיר בראש משפטים ארוכים הופכת לחשובה ולהכרחית.


אבל לדעתי רכישת היכולת הזו מסוגלת לעזור באינספור תחומים של החיים שבתוכם אנו שקועים במציאות הזאת שבאמת אין בה עצירות שבהן אנו עוצרים ומסבירים לעצמנו מה קרה הרגע שהרי אם אנחנו חושבים על הרגע שעבר ובוחנים אותו הזמן אינו חדל לפעום והמציאות אינה מפסיקה להתרגש ולכן המצב שבו הקורא מנסה להגיע את הנקודה המהווה את חוף המבטחים שבו הוא יוכל להבין את מה שקרה והנקודה היא הנקודה שתוחמת את המשפט שמכנס בתוכו משמעות ברורה היא למעשה חוף ומפלט השוכן מעבר למציאות המתרחשת עצמה כי היא יוצרת השהיה שבה הקורא מסביר לעצמו מה קרה הרגע ובכך הוא יוצר מציאות שבה הוא מכונס בתוך השכל והמחשבה שלו ואינו קשוב ורגיש כלפי מה שקורה מחוצה לו.

 

ויש זמנים בחיים שאנו לא חווים את הפער בין המציאות עצמה לבין חווייתנו אותה למשל אם אנו מרוכזים מאוד במשהו אנחנו מסוגלים לשכוח את העובדה שהנה אנחנו עושים משהו ואפשר לראות את היד ששייכת לי זזה וכך קורה מכיוון שאנחנו מתלכדים עם המתרחש והתודעה שלנו פונה קדימה והחוצה ולא חושבת וחשה את העולם הפנימי שלנו כמו שלמשל אני יכול להעיד על עצמי שכשהייתי בכושר טוב בכדורגל לא הייתי חושב מה ואיך אני רוצה לעשות והאם אני מסוגל לעשות זאת אלא שהייתי עושה ולאחר מכן מגלה שהפעולה התרחשה באופן הרבה יותר טוב מהמקרים שבהם תכננתי בקפידה את האופן שבו אטעה את השחקן ואבעט בעיטה שטוחה לפינה השמאלית של השער.


בדומה יוצרים מספרים כי כאשר הם יוצרים הם אינו חושבים על עצמם וזאת למרות שהיוצרים שקועים מאוד מאוד בעצמם ומבקשים להביע את עצמם ויחד עם זאת הם שוקעים בכתיבה או בציור או בפיסול ומתמזגים עם מעשה ידיהם שאין פער בינו לבין התודעה האישית שלהם.


הקריאה במילים שאינן מעוצבות באופן מוגדר מחייבת את הקורא להקשבה שדומה לחוש המישוש במצבים שבהם הוא צריך להרגיש את הטקסטורה של דברים ולעמוד על דקויות והוא פשוט יודע כי הוא מרגיש כי הוא חש והוא יודע ולא כי הוא חשב על כך ופִענח את המסרים החשמליים שכרית האצבע שלו שלחה אל מוחו.


ולכן קריאה בתוכה דורשת מהקורא להיכנס אליה במובן זה שהוא צריך להתרכז בה ולהקדיש לה את ליבו כדי שיוכל לשמוע את דבריה וכמובן שכפי שהבנו בני אדם שומעים אחרת ונוצרות הבנות שונות או אי הבנות כפי שקראנו להן קודם אלא שכאשר מדובר על התורה אי אפשר לומר שהן אי הבנות אלא הבנה אישית כפי שגם מתרחש במציאות ששתי הבנות מקבילות מובילות ליצירת מציאות לא תואמת וכך אפשר להבין שכמו שהקורא צריך להתמסר ולפתוח את ליבו כלפי המילים של התורה כך גם התורה מוותרת על החדות שהייתה יכולה להיות בה אילו היא הייתה מפוסקת בקפדנות ורוויה בתבניות חוקיות שיבהירו ככל האפשר את המצוי בה וכעת מובן שהתורה מוסרת את עצמה לידי הקורא וההתמסרות ההדדית פותחת אפשרות לכריתת ברית אמון בין הקורא לבינה וכמובן שגם אפשרות של בגידה.


ולדעתי האפשרות לחשוב במשפטים שאינם נגמרים ובלב שאינו חדל לרגע להתמלא מייצרת כיוון שיכול להעשיר את חיינו ולעזור לנו להבין מקטעים רחבים ועמוקים יותר מהמתרחש בעולם. החשיבה הצרה והקצרה שהולכת והופכת נפוצה יותר ויותר ככל שהתקשורת הופכת להיות יותר קומפקטית ומיָדית מקבעת צורת חשיבה חסרת חיים. יותר. מידי. תבניות. הן חנק.