shministim_subcat - item.php
img

cat = 33

parent = 9

סרטים

פילומנה

אהד וילק

לפני מספר שנים נזף בי חבר על שאיני יודע איך רואים סרט, על שתמיד אני מחפש את המסר של הסרט, את מה שהוא בא לומר לנו, וממילא משעבד את הסרט למסר שהוא כביכול בא לספר. כלך אצל תלמוד והלכות, כך אמר, את סרטי הקיץ שלנו אנא השאר לנו. אני כמובן חלקתי בלהט, למה לראות בסרטים משהו סתמתי שאלתי, גם הם מדיום לערכים ולמסרים. שלנו הבחירה כיצד מסרים אלו עוברים מסך. הויכוח כמובן לא הוכרע, הוא בעמדתו התבצר ואני בעמדתי, הוא המשיך ללכת לסרטי מרוול דוגמת הנוקמים ואני מהם את רגלי הדרתי.


רצה המקרה וערב אחרי שראיתי את פילומינה שאל אותי אותו חבר אם אני ממליץ, ואני כמובן המלצתי בחום. ההודעה שקיבלתי חזרה באותו ערב נראתה פחות או יותר כך – 'סרט משעמם. חסר פואנטה. ממש לא מומלץ.' הסקתי, או יותר נכון נזכרתי, שיש לשנינו טעם שונה בסרטים. המצחיק הוא שכאן אותו חבר ציפה למסר, לסרט שיגיד לו משהו, לאיזה תובנה מעניינת או חשובה על החיים. מה שהוא לא ציפה לו כלל בסרטי קיץ מלאי אקשן. אולי בהזדמנות אשאל אותו למה.


בכל מקרה, לעניינו, אותו חבר צדק וטעה. אכן אין 'מסר' לפילומינה, לפחות לא במובן החמור של קו סיום ושורה תחתונה. מדובר קודם כל, כפי שהסרט מגדיר את עצמו, בסיפור אנושי, ומהסוג האיכותי ביותר. סיפור נוגע ללב על אישה, פילומינה (במשחק נהדר ושובה של ג'ודי דנץ'), אשר חמישים שנה לאחר שנלקח ממנה בנה, מחליטה לספר לסובבים אותה על קיומו ובכך לנסות לאתרו. אליה מצטרף מרטין (סטיב קוגן, במשחק ובתסריט מעולים), עיתונאי פוליטי שבעקבות פרשייה מביכה נאלץ להתפטר מעבודתו ולקחת על עצמו לכסות את אותו 'סיפור אנושי'. השניים, בבימוי מעולה של סטיבן פרירס, בהחלט מספרים סיפור טוב. סיפור שיודע לרגש במקומות הנכונים, להצחיק כשצריך, סיפור פשוט ולא מתוחכם ושבכך כוחו.

 

אמת, אין תהליך בסרט, פילומינה ומרטין אינם עוברים מהפך הוליוודי בו הם מגלים את עצמם מחדש, מגלים שהם בעצם יכולים לעשות מה שלעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות וכו'. לא, זה לא סרט הוליוודי, אל תצפו. הסרט נע על מים שקטים, אך כאמור בכך כוחו. גם התעלומה עצמה, הבנויה קצת כסיפור בלשי, אינה מתיימרת ליותר מידי. פשוט ובסיסי, אך בלי להכנע לבנאלי ולמצופה, מסופר כאן סיפור אנושי, מדויק ואמיתי.

 

אך על אף העובדה שמדובר בסיפור אנושי, קשה להתעלם מכך שיש לסרט פילומינה הרבה מאוד מה לומר לנו. על דתיות של אסור ומותר, על חטאים, על התנזרות ומתירנות מינית, ובעיקר על משפחתיות שמרנית ומודרנית. את כל אלו גם יחד פרירס מבליע, כאילו הם אינם חלק מהסיפור, אולי רק הרקע המובן מאליו, אך הם ודאי שם, נוכחים, ורצוי שניתן עליהם את הדעת.

 

נקדים במעט רקע. הסרט מבוסס על אחת הפרשיות הנוראות באירלנד של המאה העשרים - פרשיית בתי המחסה מגדלנה. בתי מחסה אשר ייעודם המקורי היה לשקם נשים שעסקו בזנות ולהשיבם לדרך הישר, הפכו לאחר השתלטות הכנסיה הקתולית, לבתי כלא לנשים צעירות שעל פי הגדרות החברה האירית השמרנית 'סטו מדרך הישר'. בנות צעירות שהרו מחוץ לנישואין, שניהלו אורח חיים שנחשב מופקר, שהרבו לפלרטט מעבר למותר, ואף במקרים מסוימים שנאנסו והואשמו בכך – נשלחו למנזר, לעיתים קרובות בעל כרחן, על מנת לכפר על חטאיהם באמצעות עבודה קשה במכבסות יעודיות ובשתיקה כמעט מתמדת.

 

את הבנות שיכנעו כי הן האשמות במצבן, כי הדרך היחידה לכפר על חטאיהן היא באמצעות העבודה הקשה שהוקצתה להן, ורבות מהן בהיותן כלואות לכל חייהן במנזר שהיה ללא פחות מכלא, קיבלו על עצמן נדרי נזירות. רק כדי לסבר את האוזן – ההערכה היא שבערך 30,000 נשים נשלחו למנזרים אלו במהלך 150 שנות קיומן.

 

פרשה מזוויעה זו כבר סופרה ותוארה ביד אמן בסרטו המעולה של פיטר מולאן – 'האחיות מגדלנה' (2002). הסרט מתאר את סיפורן של ארבע בנות שהעבירו שנים רבות באחד ממנזרי מגדלנה, על האופן שבו הגיעו למקום, על חיי היומיום הבלתי נסבלים שהיו מנת חלקם, ולבסוף על עזיבתן. בסרט אין אפילו מעט הבנה, ובצדק, למקומה של הכנסיה בסיפור. שלוחי הכנסיה פשוט אינם 'אנשי אלוקים', ומניעיהם אינם אלא תאוות בצע ומין. מולאן אינו מתיר לנו למחול, בסרט מלא כעס (ושוב, מוצדק לחלוטין) על הכנסייה ושלוחיה, למעשה הוא בקושי מתיר לנו אפשרות להאמין כי דברים כאלה יכולים להתרחש. עבורי אחד הקטעים הקשים לעיכול בסרט הוא דווקא הכתוביות בסוף שסיפרו כיצד אחת הדמויות הראשיות נותרה קתולית למשך כל ימי חייה – כיצד ייתכן?! כיצד חוויה כה מזוויעה במקום שאמור להיות מעונו של אלוקים עלי אדמות לא הרגה עבורה את אלוקיה? מולאן כאמור אינו מגלה הבנה, הוא אינו מוחל, ובמקום שאין הבנה גם לא ניתן להעביר ביקורת, רק כעס.

 

מולאן כאמור עושה זאת בצדק, אך עם השנים יש שירגישו כי נדרשת התמודדות אידיאולוגית ותיאולוגית מקיפה יותר, שהפרשייה אינה רק תולדה של שחיתות מקומית אלא של שיטה שיש בה פסול. בסרטו של פרירס, היוצא קצת פחות מעשרים שנה אחרי חשיפת אותן זוועות, ניתן להתחיל לגלות הבנה, ישנה אפשרות של מחילה, וכתולדה של אלו – ניתן להעביר ביקורת חברתית (ואנטי-דתית) מקיפה.


ראשית, פילומינה לא נתונה עוד בכלא המנזר, היא שבה אליו 50 שנה מאוחר יותר בבקשה לאתר את בנה. היא עדיין קתולית מאמינה, ותפיסות החטא והמיניות שלה עדיין מושפעות ומעוצבות על ידי הכנסייה. אנשי האל נותרים לאורך כל הסרט כאלה, הנזירות שמרו על שבועתן והאמינו לכל אורך הדרך שדרכן היא הדרך הישרה. לאורך הסרט פילומינה אינה קוראת תיגר נגד הממסד הדתי, היא אינה כועסת, אפילו לא על שלקחו את בנה. הסיבה היחידה שהיא שבה אל העבר היא סיבה משפחתית – למצוא את בנה שאבד לה.

 

באופן מאוד מתוחכם פרירס מבקש ללמד אותנו מהי משפחתיות אמיתית. עבור הכנסיה הקתולית תפקיד המשפחה לדכא את המיניות ולמסדה לכדי מסגרת ברורה ושמרנית של נישואין (ואין דוגמה טובה לכך מנישואין קתוליים). הרגש המיני המתפרץ והמענג מאיים על המרחב החברתי השמרני ועל כן מוקע מתוכו. בזה נוצר חיבור מעניין, ופרירס בלי ספק עושה אותו, בין התפיסה הקתולית לזו הרפובליקנית-שמרנית.

 

מבלי להרבות בספויילרים רק אומר כי מייקל, בנה האובד של פילומינה, מתגלה כבעל פנים סותרות. הפנים הציבוריות, בהיותו יועץ לשני נשיאים רפובליקאנים; פנים בהם אין זכר לקרבה משפחתית – הילדות הקשה של מייקל ואחותו, המשפחה הלא כל כך מוצלחת של אחותו, ומייקל המדחיק את מקורות האיריים. וכנגד אלו הפנים המשפחתיות: הפנים של מייקל ההומוסקסואל אשר כחלק מהקהילה הגאה, קהילה שכידוע מזוהה עם המתירנות וההנאה המינית (דבר המודגש בסרט בהקשר למחלת האיידס), בונה משפחה, תר אחר אמו, ואשר בסוף חייו מבקש לשוב למקורותיו. המפלגה השמרנית הטוענת שהיא מבקשת לשמר את המשפחתיות למעשה מתגלה כזו החונקת כל אפשרות של משפחתיות אמיתית. המשפחתיות מתגלה דווקא בחד הוריות ובהומוסקסואליות, בקשר הבלתי אמצעי והבלתי מוגבל, יותר מאשר בקשרים המסורתיים והממוסדים.

 

פילומינה מבינה, ולעולם הבינה, מהי משפחתיות אמיתית; אך מה לעשות ויותר מידי שנים כלאו אותה במנזר. רק בסופו של הסרט המקסים מתרחש מהפך קטן, חמקמק, אך שקשה להפחית בחשיבותו. פילומינה משתחררת מהכלא במשפט אחד, לא על ידי חיפוש אשמים או נקמה, לא על ידי כעס, אלא על ידי מחילה. יכולתה למחול מציבה אותה שוב בעמדת כוח, לא היא החוטאת הזקוקה למחילת האל, אלא הנזירות הן החוטאות והן הזקוקות למחילה שלה.

האם אני מסכים לטענתו של פרירס? האם ההגבלות הדתיות והשמרניות אכן חונקות את המשפחתיות? האמת שלא ממש, אני עדיין מאמין בכך שבלי מסגרות ובלי איסורים, לא ניתן לעצב מרחב קיום משמעותי. בלי האסור והמותר לא ניתן לכונן מערכות של תרבות ומוסר, וודאי שאין מקום לאמונה ולדרך. אך סרטו של פרירס, כאמור, אינו מעמיד שאלות אלו לדיון ועל כן לא אדון בהן. פרירס בונה מרחב אידאולוגי, וכפי שאמרתי הוא גם עושה זאת טוב. מבלי משים הוא משכנע אותנו מהי משפחתיות וכמה גרוע הוא מושג החטא. ושוב, אפשר לחשוב אחרת, אך כדי לחשוב אחרת מומלץ ורצוי לשים לב לטענה של 'פילומינה'.

תגובות גולשים

(*)שדות חובה