הרב שלמה וילק

מחשבות על יסודות היהדות

הרב שלמה וילק

בס"ד


ביום השואה האחרון יצאה מחלקת בני"שים מצטיינת להשתתף בטקס באחד מאתרי הזכרון. טקס חילוני, ללא קדיש ומלווה בשירת נשים ובקטעי קריאה ממיטב סופרי ישראל החילונית. הגעתי לבסיס למחרת לפגוש כמה מן החיילים מישיבת מחנים והדי הויכוח והבלבול בכל הפלוגה היו עדיין באויר. אלה מזועזעים מהטקס החילוני, אחרים משירת הנשים ותלמידי הזדעזעו מחבריהם המזועזעים. תלמידים אחדים, נציגים מחלק גדול מהישיבות, ניגשו אלי וביקשו מענה לתחושות המעורבות שלהם. מסביב שמעתי כיצד רמי"ם וראשי ישיבות מזדהים עם הזעזוע של תלמידיהם, איש איש וזעזועו.


סביב הטקס התרכזו מרבית המחלוקות בחברה הדתית, ולמרות שמדובר בנוער המעורה בחברה הישראלית והוא תוצר של מוסדות לימוד שניסו וודאי לתת מענה הלכתי ורוחני למפגשים כגון זה, עדיין כולם ביקשו מענה למתח. בחצי שעה שעמדה לרשותנו לא היה כל סיכוי לסדר את המחשבות, ואני מבקש לעשות זאת כאן.

 

האני החדש
בעת החדשה נוסף מימד חדש לכל בני האדם והוא המימד האנושי. פעם היו מרבית האנשים כלים בשירות ערכים או משימות. יהודים, נוצרים, עבדים, רשעים וצדיקים, נשים, גברים, רק לא 'בני אדם'. היום נוסף מימד חדש שהמסורות בעולם לא נתנו לו מענה והוא הפן האנושי. פתאום יש מכנה משותף עליון לכל הדתות והעמים, כולם בני אדם. ופתאום גם נשים הן בני אדם, וגם יהודים, וגם ערבים ונוצרים, וגם מחבלים ורוצחים. ולכולם יש זהות בסיסית שאי אפשר ליטול מהם ועם כל הזהויות החדשות הללו הדתות מתקשות להתמודד. האם לרוצחים יש זכויות? האם אכן גויים הם 'עם הדומה לחמור'?, האם האדם במרכז העולם? וכל השאלות הללו נובעות מן הזהות החדשה, הדוחקת את רגלי הזהויות הקודמות, ולעיתים אף עומדת בסתירה אליהן, ואנו מתבקשים לפנות מקום בזהויות הקודמות לזהות החדשה ומתקשים בכך מאוד. האם חייבים לוותר על האנושיות או על ההלכה, או שמא הזהות האנושית המתחדשת יכולה לחפוף ולהעצים במקום להתנגד ולסתור?
נושא הויכוח הקשה ביותר כרגע הוא סוגיית מעמד האישה. עד עתה נשים התחלקו לשני חלקים, ערווה אסורה ונשיות שצריך להיזהר מפניה. מה עושים עם האנושיות שנולדה? לא מדובר על קשר מיני, גם לא קשר ידידים בין איש לאישה, אלא קשר בין בני אדם. וההלכה כמעט לא טיפלה בקשר כזה ותמיד הפרידה בין יהודים לגויים, בין צדיקים לרשעים, בין גברים לנשים. האם אנו יכולים להוסיף מימד חדש, קשר ענייני, מקצועי, אנושי? ואילו חלקים באישה נצרף אל האנושיות – קולה? שערה? תרומתה המקצועית? ואלו חלקים בגוף ובנפש נשמור לנשיות ואלו לערווה?

 

מהות ותבנית
המחלוקת היסודית בין שומרי המצוות אינה בשאלה האם המצוות הן דבר הא-ל או בשאלה האם ההלכה היא היסטורית או שמא מעל ההיסטוריה. נקודת המחלוקת היא האם המצוות הן מהות או דרך ביטוי למהות גבוהה מהן. כלומר, האם קרבנות חשובים כשלעצמם וזו דרך העבודה הרצויה ע"י הקב"ה, או שמא אלקים מבקש חיי הקרבה ומסירות והקרבן הוא דרך ביטוי לרעיון ההקרבה? האם יום השבת הוא יום שביתה מעצם מהותו בטבע ושמירת השבת היא עבודת האלקים, או שמא מדובר במצווה המבקשת להגיע למהות של אחווה, משפחה, לימוד תורה וקרבת אלקים, חירות וקבלת עול מלכות שמים ושאר הערכים של השבת. התנועות הליברליות שצמחו בקרב העם היהודי במאות האחרונות סבורות כי רק המהות היא עיקר ואין צורך במעשים, אולם הרמב"ם הסובר כי המצוות הן רק כלי להשיג מהות גבוהה יותר, רבי נחמן הרואה בהן את הקומדיה האלקית, או הראי"ה והרב הנזיר האומרים כי המצוות הן תבנית וצורה לרעיונות גבוהים, וודאי לא נחשדים בזלזול במצוות. ובל נשכח את הנביא ירמיה הטוען כי מעולם לא ביקש הקב"ה קרבנות, והוא ודאי יודע את תורת משה, וככהן היה רוצה לעבוד במקדש, אלא שהוא יודע כי אין ערך לקרבן כאשר עניים מרודים נשארים ברחוב.


כתגובת נגד לחיפוש אחר טעמי מצוות שהוביל בעת החדשה לריחוק מן החיים המעשיים היהודים, בחרה החברה החרדית שלא לעסוק במהות ולהפוך את המצוות ואת הלימוד שאין בו חיפוש פנימי אחרי דעת אלקים לדרך בלעדית לעבוד את ה'. בחברה הדתית לאומית שלנו היו שהטילו צנזורה על לימודי מהות מעמיקים, ונשארו עם מהות פשוטה, מצונזרת, השווה לכל נפש, כזו הנותנת הצדקות והסברים שירצו את הדעת ודי להם בכך כדי להפוך את המצוות למהות עצמה. לא רבים בחרו בגישה שלישית, הרואה במצוות דרך ביטוי ייחודית-יהודית לעקרונות רוחניים, מוסריים וחברתיים, דרך המסוגלת יותר מכל דרך אחרת לבטא רצון עליון ושלם בעולם. ומתוך שהמצוות הן כלים לבטא עולם רוחני, הן מקבלות קדושה וחשיבות, לעיתים אף יותר מן האורות עצמם (שהרי עצם שמירת הציווי האלקי הוא מהותי, גם ללא האידיאל המקיף אותו כאור).


סוגיית 'קול באישה' היא מקרה מבחן לכך. אחדים מתייחסים לדברי שמואל: 'קול באישה ערווה' כפשוטם, דהיינו שכך ברא אלקים את העולם שדיבור של אישה יהיה ערווה האסורה על אדם, ממש כערווה עצמה, בלי קשר לשאלת המציאות. אחרים יסבירו כי וודאי שקול שירתה של אישה מעורר יצרים וישכנעו את תלמידיהם, בשכנוע המגשים את עצמו, כי גם אצלם כך הוא הדבר. והמעטים יעזו לומר כי הלכתו של שמואל היא הדרך לבטא את חשיבות מושג הצניעות והזהירות מפריצות, ושמואל בחר לבטא זאת ברוח תקופתו בה לא נשמע קולה של אישה אלא במקומות של פריצות. לדעתם, דרכה הכנה של ההלכה היא כי קולה של אישה אסור כאשר מדובר בקול שירה המעודד פריצות ותועבה, ולצערנו יש הרבה מקום להחיל רעיון זה על מציאות חיינו. לומר כי כל שירת נשים היא ערווה, זו הפריצות עצמה.


כל שאלת מקומן של הנשים בעולם הדתי נסובה סביב השאלה הזו. האם אכן באופן מהותי נשים אינן יכולות ללמוד גמרא? האם אכן אלקים ברא אישה ההופכת תורה לדברי תפלות, או שמא הייתה זו תרבות שאיננה כבר? האם הקב"ה אוסר עלינו ללמד את בתנו תורה, או שמא ניענש בחומרה על כך שמנענו טוב מבעליו (ושימו לב שאין בעברית הטיה לבעלים שהיא אישה). האם כה ברור שאיש יביט באישה תמיד במבט מיני וחושק, כי כך ברא אותם הקב"ה, או שמא יש אפשרות לקיים חברה מעורבת שהמתח המיני לא הופך קול, שיער, זרוע, שוק, אצבע, חלקת צוואר, לערווה (ציטוטים מדרשות ופסיקות שונות). אולי דווקא אז נשמרת הצניעות, שעניינה הוא שמירת מתח מיני ולא העלמתו. ונחלקו הקהל לארבע מחנות, אלו שאינם מבינים על מה הדיון והלא יש הלכה מפורשת, אלו הטוענים כי טבע האדם אחד הוא וקול או טפח באישה יהיה תמיד ערווה, אלו הטוענים כי אכן יש מקום שהוא ערווה, אך לא תמיד ובהכרח קולה, אצבעה או שוקה של אישה הוא זה, ואלו ש'אינם מקפידים', כלומר סבורים כי אסור לחלוטין, אך אינם יכולים ליישם זאת.


גם שאלת היעדרו של הקדיש בטקס יום השואה נגזר מן הדיון. הרי משה רבנו לא אמר קדיש על הוריו, גם לא אחד מנביאי התנ"ך. אם הקדיש הוא מהותי להעלאת הנשמות למרות היותו בנוסח ארמי שברור כי חובר בבבל שלאחר החורבן, אין זאת אלא שרוח הקודש הייתה זו ששמה בפי חכמי בבל את הנוסח החשוב הזה, ומעתה רק הוא יהיה זה שירצה את רוח המתים. ואם אין הוא מהותי, אלא צורה שנקבעה ונשמרה במשך דורות כה רבים ונתקדשה מהיותה דרך ביטוי ולא מהות, הרי שאפשר לכבד את המעלים את זכרם של הנספים גם בשיר של זלדה, בנוסף ואפילו במקום הקדיש, גם אם זה קודש וזה חול. האם הטקס הדתי הוא מהותי והחילוני רק דרך ביטוי, או שמא שניהם דרכי ביטוי, הראשון מבקש לחבר בין שמים וארץ ולהביא קדושה אל האדם, והשני מבקש לחבר את האדם אל רגשותיו, אל מציאות החיים. וגם אם הקדיש הוא הדרך השלמה והמקודשת ע"י דורות רבים, והטקס האחר זמני וחלקי בלבד, אפשר שהאחד נותן את המענה לנצח, והשני להווה. ואולי יבוא יום וגם שיר של זלדה יהיה שיר קודש בהסכמת האומה.


נבואה
האם הנבואה פסקה בבית שני, או שמא החליטו חכמים כי מעתה 'לא בשמים היא', וגמרו אומר כי אכן משוגע הנביא, שהרי שחכם עדיף מנביא? אולי הנבואה נכנסה להקפאה עמוקה בקרב חכמים מיואשים שאיבדו תקווה בדברי מוסר גדולים, וביקשו מעשים מדויקים וקבועים, ורוח הקודש השתכנה מעתה רק בחכמת בית המדרש ולא בלב הנוקדים מתקוע או בפי כהני ענתות המודחים. האם ייתכן לחדש את הנבואה, שאינה כפופה למילים הכתובות אלא לתחושות וקולות ואינטואיציה, העולים מבפנים בהקשבה לקול עליון? האם יש בקרבנו נביאים, או שמא מדובר בשרלטנים, משוגעים, כופרים או ניאו-אורתודוכסים? האם אלו הקוראים בשם הא-לקים לשיוויון הלכתי לנשים, לגיוס בנים ובנות לצבא, לשותפות בבניין המדינה, ללימודים אקדמיים למען הידע (רמב"ם למשל) ולמען ההצלחה הכלכלית ('ואכלתם לחמכם לשובע' למשל), הם זרע עמלק או בני נביאים הם? והאם נוכל לדעת תשובה ברורה לשאלה? ומה עם אלו הקוראות בשם ה', האם היו לישראל שבע נביאות ולא יהיו עוד, או שמא קול באישה אינו רק ערווה אלא גם נבואה?


אכן, איש אינו מדבר במפורש על נבואה, אולם אחד ממוקדי המחלוקת הוא בשאלת הדיון ההלכתי; כמה משקל יש למסורת מול הגיון הלב, כמה מקום יש לרוח הדור לא בדחיה של ההלכה אלא בפרשנות ובישום שלה, האם דיעבד יכול להפוך לכתחילה והאם בית הדין שלנו גדול מקודמיו בחכמה ובמנין? האם כל הכוחות הללו, רוח הדור, האינטואיציה של ההנהגה הרוחנית, הסמלים והדימויים הספרותיים והחזותיים המתחדשים, כולם חלק מעולם הנבואה המתחדש, או שמא מעולם נביאי השקר, ואולי שרידים מן הקולות המפתים את אחאב ליפול ברמות גלעד? ובכלל, האם יש ספק כי כך נקבעה ההלכה מאז ועד עולם?


גם כאן, רבים יתיחסו בחמלה למבקשים נבואה וימליצו על פסיכיאטר טוב, אחרים ישמחו לדבר על נבואה אולם יסרבו לבטוח בכל הגיון ורגש שאינו מעוגן בהלכה. מחנה שלישי יהיה של המבקשים להאזין לקולות הקב"ה המתחדשים בתוך ספרי ההלכה, ואחרונים ילכו אחרי ליבם תוך סיכון מסתבר כי יהיה זה בשרירות ליבם.


אמונת חכמים
מעניין היה לראות באותו בסיס צבאי את חבורות החיילים. את כולם לימדו לחשוב ולבקר, להיות חלק מהסיפור הישראלי ועדיין לדעת לעמוד מחוצה לו כאשר הסיפור סוטה מן הדרך, ובכל זאת רוב התלמידים הזדהו עם מה שלמדו בישיבתם באופן מוחלט משום שכל דרך שאינה דרכם היא סטיה מן הדרך. באחד מעלוני פרשת השבוע סיפר לאחרונה רב אחד כיצד לימד אותו רבו לא לקבל אמיתות ומוסכמות חברתיות כמובן מאליו, אלא לחשוב, ומיד הסביר מדוע בגרויות מיותרות וככל שתלמד יותר סיכויי ההצלחה שלך יהיו נמוכים יותר. כל בן דעת יודע כי רבותיו של האיש עומדים מאחורי המחשבה כי לימודים שאינם לימודי תורה אינם חשובים, וכדי להצדיק זאת השתמש בטיעון המשונה ההוא. למען האמת גם תלמידי ישיבת מחנים נקטו מיד בעמדה אליה חונכו בישיבה, איננו שונים, וגם להם לא היו הצדקות מנומקות היטב לעמדתם.


הדיון בדבר אמונת חכמים ימיו כימי היהדות. גם עם ישראל לא תמיד האמין במשה, וכל הנהגה יהודית מאז ומעולם הייתה שנויה במחלוקת ומולה עמדה הנהגה חלופית. בראשית היו אלה ממלכות ישראל ויהודה, אחר כך כהנים ופרושים, ירושלים ובבל, ספרד ואשכנז, חסידים ומתנגדים, ועד ימינו אנו, חרדים, קויים ומעגליים. תמיד היו גדולי דור ותמיד ביקשו שנעשה לנו רב, ותמיד עשינו רב וריב. הנצרות והאיסלם שלא ידעו להכיל את הריב עסקו ברדיפה והתעמרות של כל דעה אחרת, ואילו אנו כעסנו, כינינו בשמות, אפילו שרפנו ספרים, אבל לא נמנענו בסופו של יום לשאת זה את בתו של זה.


גם כאן הדעות שונות. יש המאמינים כי רבותיהם יודעי כל, ועל פיהם ישק כל דבר. רבים מבינינו קשורים לרבותיהם, אולם לא רואים ברב כתובת בלעדית לכל דעה ועניין, הן בגלל שיקול הדעת האישי שלהם, הן בגלל ריבוי הדעות המאפשר לקבל החלטה אחרת והן בגלל שברור להם כי רב עשוי לטעות. ויש כמובן את אלה ששתי כליותיהם נעשו להם כשני רבנים.

 

הפוך בה והפוך בה
הנושא האחרון מבין נושאי הליבה לדעתי הוא היחס בין ההלכה לחיים. האם יש מרחב של חולין בארץ שניתן לבני אדם להחליט עליו? האם להלכה יש מה לומר על כל מרחב החיים? מרבית היהודים האורתודוכסים מאמינים כי כל מרחב חייהם נפרש לפני האלקים, אולם רבים סבורים כי אין כוונת הפס' 'בכל דרכיך דעהו' לומר כי לכל מעשה שלהם יש סעיף נוגע בשו"ע באופן ישיר, מעבר להלכות המוסר הכלליות ועצותיהם של חכמים. הארץ נתן לבני אדם, ובדברים הנוגעים אל הארץ אין עצה ואין תבונה לרב יותר מצעיר. זו הסיבה לחוסר הנוחות ממרחב התשובות הרבניות בימינו, בנושאים שהיו צריכים להיות הגיון פשוט או בנושאים אישיים הנתונים לאחריות השואל. האם יש לשאול רב כאשר שכחת לשלם באוטובוס, או שמא השאלה מעידה על אבדן שיקול הדעת? האם מותר לשאול רב על מקום לימודים או בחירת בת זוג? האם מותר לרב לתת עצות פסיכולוגיות לתינוקות, ילדים או מבוגרים? (בעיקר לאור העובדה שרבנים לא תמיד זוכים לילדים ההולכים בדרכם ולפי חז"ל הרי זו ההסתברות הגבוהה שתלמידי חכמים לא זוכים לבנים ובנות ממשיכים).


כאן הדעות מפולגות מאוד. יש הטוענים כי כל הדברים שורשם בהלכה הכתובה ובלשון החוק, והכל שפיט. לדידם גיהנם וגן עדן הם מושגים מוחשיים מאוד, והם חוששים מן הספרים הנפתחים בעולמות העליונים ובהם כתובה ההתנהגות הרצויה בכל מצב, וגיהנם פתוחה לפניהם אם לא ידעו כיצד לנהוג. כנגדם עומדים המבדילים בין קודש לחול, המחפשים תשובה לשאלות הלכתיות בספרות ההלכה, ואילו בשאלות של מוסר ודרך ארץ פועלים מתוך שיקול דעת והתיעצות במומחים, לעיתים גם רבנים ביניהם, הנותנים עצה בלבד מבלי לייצג הלכה או סמכות. יש גם אחרים, ההופכים לחלוטין את התורה עד שמוצאים תשובה שביקשו למצוא לנוחותם ויצרם, נבלים ברשות התורה.


אני מאמין
אני מאמין כי הברית בין אדם למקום כוללת את מרחב החיים כולו. החלק המעשי בברית הוא שמירת ההלכה, הן בצורתה והן בתכנה ומהותה, אולם חשיבות גדולה נודעת לחלק הרוחני, להבנה, לרציונאל, לרגשות וגם לשכל תחתון ועליון. ברור כי חלקי הברית הללו עשויים לבוא בסתירה, כאשר ההלכה בולמת את הרוח מלעלות גבוה מידי, או כאשר ההתחדשות העולמית מלמדת אותנו מוסר גבוה מזה שעמד בפני פרשנים, קובעי מנהגים ומחדשי הלכות לאורך הדורות. (יש וודאי כאלו החרדים מפני אמירה שכזו, אולם ברור כי ההיתרים להכות נשים וילדים, או אמירות 'מדעיות' שונות כולם מבוססים על נורמות וידיעות שעבר זמנן ב"ה, ואין ערכן עולה מאום אל מול עוצמת החכמה והחזון שהעמידו בפנינו הדורות כאור נצח).


אני מלמד את תלמידי לשאול שלש שאלות בחייהם. האחת היא מה נאמר בהלכה וכיצד מדריכה אותם ההלכה לחיים משמעותיים ומדויקים יותר. השניה היא מה רוצה הכתוב לומר, מה כוונת התורה, כיצד אפשר לדרוש ולחקור ולהבין לעומק ולא ללמוד תורה והלכה כפשט. לנסות ולהבין כי לעיתים קרובות אלו הלומדים גמרא או הלכה כפשט דווקא חוטאים ומקלקלים, ולו חכמו יבינו כי לעיתים עומק ההלכה אחר משנדמה וסותר את הנגלה בה. השלישית היא מה לדעתם רוצה הקב"ה, מה ראוי לעשות ולא רק מה כתוב ומה כוונת החוק.


שתי השאלות האחרונות מסוכנות מאוד לכאורה. רק גדולי הדור יכולים לשאול שאלות כאלו, ובזהירות גדולה. אסור לו לאדם הפשוט לפרש בעצמו את ההלכה, ק"ו שלא לשאול מה רוצה הקב"ה! הרי הדבר יוביל להפקרות ולאבדן ההלכה והאמונה, הרי זו הרפורמה –נשק יום הדין של ההמון.


אלא שאני מאמין כי דברי משיגים את ההיפך הגמור, הם דורשים אחריות ועמידה אישית מול הקב"ה, הם אוסרים להסתתר מאחורי ספרים ואנשים חשובים, הם מנסים לגלות מחדש את האינטואיציה שבצלם האלקי ולא את זו שהיא פרי הטפות והפחדות וכללים וחומרות. הם דורשים ממני לוותר על כח ולבקש אהבה וכנות ומחויבות שיסודה בפנימיות, שלי ושל תלמידי. הם מאפשרים לי להשתחרר מהפחד מפני הרע ולעסוק רק בטוב, להפסיק להיות שומר הגבולות ולעסוק בתוכן. להפסיק לחשוש מפני המדרון החלקלק ולבקש פיסגה הרחק מהבינוניות הדתית. אכן, יש בזה מידת סיכון, אולם הסיכון גבוה יותר להגיע לרדידות המחשבתית המשליכה הלכות ואמרות והנהגות אל החיים בלי תיווך ובלי פרשנות, בגסות ובלי התאמה.


אכן, הרב קוק כבר אמר כי מוטב היה לו גדולי הדור יוכלו לעשות את ההתאמות והפרשנות ולדחוף את ההלכה קדימה, אך, אמר הרב, שאי אפשר להם לעשות זאת. לכן, אמר הראי"ה, הרשעים ימרדו בהלכה ויהיו עפר תחת רגלי הצדיקים הלוקחים את המהפיכה של המורדים והופכים אותה לקודש. הבעיה היא שהרשעים שהרב קוק אהב כ"כ כבר אינם, כבר אין מי שימרוד בהלכה וירצה לתקן עולם בדרך אחרת. הסתמיות היא מחלת הרוב, ונותרנו רק אנו להמשיך ולהניע ולמנוע ולגלות אומץ, להיקרא זרע עמלק וניאו-אורתודוכסים. לא, איננו מורדים, ואיננו מבקשים להחליף את הרשעים מעולם התוהו. אנו מבקשים לחיות בעולם התיקון, לדרוש ולבקש ולמצוא כיצד תשאר התורה תורת חיים, והחיים יוכלו להיות חיי תורה ולהיות למדרס בפי צדיקים וגדולים שחיים בעולם של 'לעבדה ולשמרה' בלבד. שמחתי מאוד שחיילי פלוגת הביני"שים עסוקים בשאלות כאלה, בעיקר כשנושא השיח של מרבית חבריהם ביחידה הוא דברי תפלות וניבול. באותה עת נמלאתי צער כי כה רבים מהם שופטים את כל מרחב חייהם בעינים כה מצומצמות, ואיך קרה שלא ציידנו אותם בכלים רחבים יותר של הבנה אמונית ורוחנית. האם אין ברירה אחרת? אני מקווה שיש.