הרב שלמה וילק

אורות וצללים בימי בין המצרים

הרב שלמה וילק

בס"ד

ימי בין המצרים תשע"ד
שלשה שבועות של שחוק
                                       לי"ז בתמוז

 


1. עבודה זרה דף ג עמוד ב


א"ר יצחק: אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד. איני? והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, שניות - יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה, עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, שלישיות - יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, רביעיות - יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר: לויתן זה יצרת לשחק בו! אמר רב נחמן בר יצחק: עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד. א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה. ומנלן דליכא שחוק? אילימא מדכתיב: ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגו', דלמא ההוא יומא ותו לא! אלא דכתיב: אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, דלמא שכחה הוא דליכא, אבל שחוק מיהא איכא! אלא מהא: החשיתי מעולם אחריש אתאפק וגו'. ברביעיות מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר: את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, למי יורה דעה ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים. ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו? איבעית אימא: מיטטרון; ואיבעית אימא: הא והא עביד.


2. ברכות דף לב עמוד א


ויחל משה את פני ה' - אמר רבי אלעזר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שהחלהו; ורבא אמר: עד שהפר לו נדרו, כתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו, ואמר מר: הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין לו ושמואל אמר מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר ואם אין מחני נא מספרך. אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד שהחלה עליהם מדת רחמים. ורבנן אמרי: מלמד שאמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות כדבר הזה. ויחל משה את פני ה'. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא עד שאחזתו אחילו. מאי אחילו? אמר רבי אלעזר: אש של עצמות. מאי אש של עצמות? אמר אביי: אשתא דגרמי.


3. אוהב ישראל - פרשת פנחס


למה קורין פרשת פנחס בשבת בין המצרים ברוב השנים. אשר כל עיקרי המועדים כתובים בפרשה זו וע"כ לא דבר ריק הוא. אך בכוונה מכוונת עשו חז"ל זה ברוח קדשם. אמנם י"ל בהעיר לב ושום שכל, דאלו הכ"א יום שבין י"ז בתמוז לט' באב הם מקוריים ושרשיים לכל המועדות של השנה שהם בכללן ג"כ כ"א יום. היינו שבת ור"ח, ז' ימי הפסח, יום חג השבועות, ב' ימים של ר"ה, יוה"כ, ח' ימי חג הסוכות. וסימנך א"ך טוב לישראל (תהלים עג, א) ואלו הכ"א יום שבין המצרים הם מקורים שרשיים להם. דהנה כתיב (שם לא, ב) מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ואיהו הרב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא. כי ראה שאין העולם כדאי לו ולכך גנזו לעתיד לבוא. וזה הרב טוב בא מסטרא דצפון דאיהו בחי' זהב ואיהו בחשיבות יותר מהכסף. אך זוהם הזהב הוא קשה מאוד, ר"ל דאינון דינין קשיין. אבל טוביה גנוז בגוויה ולעתיד לבוא יהיו ראויים לכל הטובות והברכות והישועות מצד הדין ולכך גנזו לעתיד לבא. ולכן בימי שלמה המע"ה כתיב (דה"ב ט, כ) אין כסף נחשב בימי שלמה. כס"ף הוא בחי' חסד ורחמים והיינו שלא היה צריכין אז לרחמים כי הכל היה ראוי לישראל מצד הדין כי אז היה קיימא סיהרא באשלמותא והיה אז בבחי' מילוי הלבנה. כי מאברהם אע"ה עד שלמה המע"ה היה ט"ו דורות. והיו צדיקים אשר ע"י מעשיהם הטובים נזדכך ונטהר זוהם הזהב הקשה והיה אז הלבנה במילואה דוגמת ט"ו ימים בחודש שאז הלבנה במילואה, ומימי שלמה עד חורבן הבית היו ג"כ ט"ו מלכי יהודה עד צדקיהו המלך שבימיו נחרב הבית כי ע"י מעשיהם חזר הזוהמא ר"ל כבתחילה. וחורבן הבית היו בט' באב. ואות ט בכתיבה אשורית ראשו כפול לתוכו לרמז כי טוביה גניז בגוויה. וזהו ט' אב. היינו שהוא יהיה לעתיד לבוא אב וראש לכל המועדות כולם. אך עתה בעת הגלות טוביה גניז בגוויה. והכ"א יום שבין המצרים הם מספר שם הק' יב"ט. היוצא משם אהי"ה הקדוש ולכך כל הטובות והברכות הם בבחי' עתידים להיות לעתיד לבא וזהו השם הכתוב אצל משרע"ה (במדבר יב, ח) ותמונת ה' יב"ט. וזהו שביקש דוד המע"ה (תהלים קיט, יח) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי תמוז ואב הם בחי' עינים והם כעת בבחי' חושך ואפלה. וביקש דוד המע"ה שיגלה הבורא ב"ה וב"ש הכנבד והנורא הרב טוב הגנוז בהם. וזהו גל עיני. היינו אלו החדשים תמוז ואב שהם בחי' עינ"ים. ואביטה, היינו הטובות והברכות הנמשכות משם הק' יב"ט כנ"ל. נפלאות מתורתך, היינו נו"ן פלאו"ת מתורתך, כי הבטה הוא מלמעלה למטה כמו שפירש"י ז"ל ע"פ הבט נא השמימה (בראשית טו, ה) עיי"ש. והיינו ע"י התורה והמצות שאנו עוסקים בהם למטה בעוה"ז נבוא לבחי' נו"ן פלאו"ת והבן זה:


וע"פ הנ"ל מבואר שאלו הכ"א יום הם ימים טובים גדולים מאוד אך בעונותינו הרבים עדיין אין אנו ראויים להם וטובייהו גניז בגווייהו. ואי"ה כשנזכה במהרה בימינו לעשות תשובה ומעש"ט לזכך החומר ולהעביר זוהם הזהב אז יתגלה רב טוב הצפון כי אז נהיה ראויים לכל הברכות וישועות טובות מצד הדין, ואז יהיו הכ"א ימים ימים טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך והם מקוריים שרשיים לכל הכ"א ימים טובים שאנו עושים בזה"ז. ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול. ולזה אנו קורין פרשת פינחס אשר כל המועדות כתובים בו בימים האלו כי מהם נמשכים כל המועדות והמשכיל יבין כ"ז:


ולכך תקנו חז"ל בהפטרות שמן י"ז תמוז עד יוה"כ ג' דפרענותא וז' דנחמתא כי אלו הג' שבתות י"ל הם נגד ג' ראשונות ולא נתגלו עדיין כנ"ל והז' הם נגד ז' ימי הבנין. כי המועדות שבזה"ז הם מעולם הזמן:


וע"פ כל הנ"ל נוכל ג"כ להבין ענין מאמר חז"ל (מנחות כט:) שאמרו בשעה שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל הקב"ה כך עלה במחשבה. ולכאורה אינו מובן מהו תירוץ על קושייתם, אך י"ל, דהנה איתא בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. וכבר עמדו בזה אבות העולם האיך שייך אצל הבורא בהוב"ש חזרה ושינוי רצון ח"ו וכי לא ידע זה בתחלה שאין העולם מתקיים במה"ד לבד והלא אצלו ית' עבר ועתיד שוין. אך י"ל, דכשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברוא את העולמות היה רצונו ית' שיהיו כל הברואים ראוים להיות ניזון ושיגיע להם כל הברכות והטובות מצד הדין. וזהו בחי' הרב טוב הצפון לצדיקים כמבואר לעיל, וזה היה בעולם המחשבה דאיהו עלמא דאצילותא קדישא אשר אין שם שום אחיזה כו'. וזהו בתחלה עלה במחשבה, היינו בעולם המחשבה הוא כך עד עתה אך בהשתלשלות העולמות לנבראים וליצורים ולנעשים אשר שם יש אחיזה כו' ר"ל, ולא יוכלו ליזון מצד הדין מגודל זוהם הזהב הקשה כנ"ל ולכך שיתף שם בהעולמות ההם מדה"ר להיות יכולים ליזון עכ"פ מצד החסד והרחמים ונמצא שלא היה שום חזרה ח"ו. וזהו שהשיב הקב"ה למלאכי השרת כך עלה במחשבה, כי רצונו ית' הוא רק שיזונו הצדיקים מצד הדין וכמו הרב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא ולכך הביא על ר' עקיבא הק' והטהור יסורים גדולים כאלו כדי שיזדכך ויטהר מכל וכל ויבוא לו הכל מצד הדין. וזהו כמו בחי' עולם המחשבה וכנ"ל. וזהו פי' כך עלה במחשבה.

 

4. שם משמואל - פרשת פינחס - שנת תרע"ו


ונראה עוד לומר עפ"י הידוע ששלימות האדם היא במוח ולב, ונראה שכנגדן בשנה שבת ומועדים, ובעולם הם מקדש וירושלים. ירושלים היא ליבא דכל עלמא, מקום המקדש הוא ראש עפרות תבל כמ"ש (תהלים נ') מציון מכלל יופי, ושתי' נקראת שממנה הושתת העולם, ובי"ז בתמוז הובקעה העיר וניטל אז הלב מישראל, ובט"ב נחרב המקדש וניטל הראש מישראל, ועתיד המקום להחזירם לנו ולהיות מהם מועדים, היינו שבי"ז בתמוז יהי' מועד המשלים את ישראל בבחי' לב, ובט"ב יהי' מועד המשלים את ישראל בבחי' ראש.

 

סיכום י"ז בתמוז תשע"ד

 

הגמ' במסכת עבודה זרה ג ב דנה בסדר יומו של הקב"ה. בתהלים ב נאמר כי ביום בו רגשו הגויים ויהמו ריק הקב"ה שוחק, והדיון נסוב סביב השאלה האם שחוקו של אלקים הוא רק צחוק לאיד, או שמא אלקים גם שוחק בימים אחרים. זו שאלה כבדת משקל, האם אלקים חמור סבר ופועל דין, או שמא יש לפניו שחוק של קלות ראש, של קריצת עין, של תקווה ואמון? אם אלקים לא שוחק אנחנו במצב קשה, אם הוא לוקח ברצינות כל מה שקורה ומגיב בחומרה לכל מעשינו אבוי לנו. אם שחוקו של אלקים הוא רק השחוק לאיד האדם, אין לנו תקווה.


שתים עשרה שעות הוי היום, אומר רב, בשלש שעות ראשונות יושב הקב"ה ומכין את היום, לומד תורה כדי שיוכל לשפוט את הארץ. לימוד התורה הזה בכל יום מחדש פירושו שגם הדין מתחדש, גם בשמים הקב"ה מחדש את דיניו ומתכונן לקראת יום חדש. אחר כך פונה הקב"ה לדין ומגלה כי העולם רחוק מן האידיאלים שלו ויש לגלות רחמים בעולם. הבוקר מתחיל בשבר הראשון של הצורך ללמוד תורה מחדש, ממשיך בשבר שני של עולם שגם לתורה חדשה לא מתאים, ואז נאלץ הקב"ה לזון את העולם כולו, משום שהדינים לא פועלים. לכן, בשלש השעות הבאות זן הקב"ה את העולם, עובר מדלת לדלת מראם לכינה ומפרנס אותם. לבסוף, בשלש השעות האחרונות משתעשע הקב"ה עם הלוויתן, אותו יצור קדמון שמבשרו יאכלו הצדיקים לעתיד לבוא. אלקים מסיים את יומו בתקווה כי יגיע יום בו לא יצטרך לזון יותר, יוכל לשפוט בדין והדין יהיה טוב, ובשר הלוויתן יספק את כולם. הקב"ה מסיים את יומו ללא תסכול, דווקא מתוך קבלת הצמצום ותקווה כי המחר יהיה אחר.


אולם, גם לאחר כל הויתורים חל שבר בעולם. אפילו החסד של הרבע השלישי של היום אין די בו, והעולם נשבר. הלוחות נשברים, התורה לא מגיעה לארץ כלל, גם לא בפורמט מדולדל, בית המקדש נחרב ואין צינור להשפיע דרכו בעולם. אלקים כבר לא צוחק יותר, התקווה חסרה. ומה עושה הקב"ה בזמן הפנוי שנוצר, אם כבר לא משתעשעים בתקווה עם הלוויתן? הקב"ה מלמד תורה את ילדי ישראל. צריך להתחיל מנקודת הראשית כדי להכין את העולם. צריך ללכת לילדים וללמדם תורה. אלקים לא נכנע לגמרי ומלמד את המבוגרים תורה, משום שתורה של מבוגרים מוכתמת בפוליטיקה, דורשת צמצום של פרנסה וביטול זמן, של אינטרסים ויכולות. ילדים יכולים ללמוד תורה אידיאלית, תמימה, ואלקים מבקש שהתורה תפגוש את המצב התמים של הארץ, זה שלפני השחתת המידות של החיים. גם כשאלקים כבר לא צוחק הוא לא חמור סבר, גם לא מיואש, הוא יורד לתקן.


הגמ' במסכת ברכות לב א דנה בנסיונות השכנוע של משה אחרי חטא העגל. אלקים נואש והוא מבקש להתחיל את ההיסטוריה מחדש. שלשת האבות יתחלפו במשה משום שהחזון של האבות הוביל לבנים קשי עורף. קריאה זהירה מבהירה כי אלקים לא התייאש, אלא חשש מכך שמשה יתייאש. עצם העובדה שהקב"ה מצפה שמשה יהיה הנבחר, והרמז בפס' 'הרף ממני ואשמידם', המהווה למעשה קריאה למשה להתנגד למהלך. משה מעביר את הכדור לקב"ה, אלקים עצמו 'חולה', הכשלון אינו בארץ לבד, אלא בין השמים והארץ. בסוף גם משה יקבל חום בעצמותיו, גם הוא יחלה.


ר' אברהם יהושע השיל מאפטא, ה'אוהב ישראל', (מאות 18-19) מבאר יסוד חשוב עניין. בפירושו על פרשת פנחס הנופלת פעמים רבות בבין המצרים, כותב כי לא בכדי נקראים פרשות המועדים בפנחס בבין המצרים. בלוח השנה שלנו יש כ"א מועדים – שבת, ר"ח, פסח, שבועות, ר"ה, יוהכ"פ וסוכות, ויש להוסיף כי כ"א ימים בשנה אומרים הלל שלם – סוכות, חנוכה, שבועות, ליל פסח ויומו הראשון, יום העצמאות ויום ירושלים. ימי השמחה שלנו מקבילים לימי האבל, לא בגלל שכדי לזכות בשמחה יש לעבור דרך הסבל, אלא משום שימי השמחה מאירים את העולם באור חזק כ"כ, אור העשוי להחריב את המציאות. האור מביא איתו דינים קשים, משום שהוא יסוד הדינים. לואיס ברנדייס, מי שהיה שופט בבית המשפט העליון הארה"ב בראשית המאה הקודמת טבע את הביטוי – 'אין מחטא כאור השמש' כדי להסביר מדוע כה חשוב להאיר את הפינות האפלות של החיים ולשפוט אותם. המועדים והשמחות שלנו מבררים לנו למה אנו זכאים, האם אפשר לנפוש ולשמוח? החורבן נוצר כתוצאה מן המועדים המגיעים לארץ, הם הצל של האור הגדול, וממילא ימי החורבן הם צללי המועדים. תשעה באב עצמו נקרא מועד – 'קרא עלי מועד לשבור בחורי'.


החודשים תמוז ואב הם ימי שמש חזקים, האור בוהק, אך במקום לחמם ולהאיר הוא שורף ומסנוור, ואנו, במקום לשמוח בחודשים הללו, מגששים באפילת החיים, עד שיגיע היום ואפשר יהיה ליהנות מן האור בלי צמצום. ימי בין המצרים הם כתמים שחורים המסתירים תחתם אורות גדולים. הם משקפי שמש כהים במיוחד, המייצגים את השבר בעולם שאינו מסוגל לראות אורות גבוהים. וממשיך האוהב ישראל ומסביר כך גם את סיפור הוצאתו להורג של ר"ע. מלאכי השרת אינם מבינים איך ר"ע יוצא להריגה, ותשובתו של הקב"ה לא מסבירה זאת. 'שתקו, כך עלה במחשבה', אומר הקב"ה וכוונתו שבמחשבה הכל היה חסד, אולם הביטוי הארצי של החסד הוא לעיתים חורבן. וגם אלקים אבל ועצוב על החורבן הזה, ואינו שוחק יותר, רק מלמד תורה לתשב"ר.


האדמו"ר מסוכאצ'וב, נכדו של הרבי מקוצק, בשם משמואל על פרשת פנחס מוסיף נקודת בירור חשובה. שלמותו של האדם היא במוח ובלב, וכדי לבטא שלמות ניתנו המועדים והשבתות, בית המקדש וירושלים. שבת ומקדש הם הראש, תיקון הסדרים והמחשבות, דבר ה' המתחדש בעולם. המועדים וירושלים הם הלב, תיקון הרגשות האישיים והלאומיים, מוקדי הזדהות ונשיאת עיניים. י"ז בתמוז מסתיר את הלב של העם, חורבן ירושלים הדורש מאיתנו לבנות את הלב היהודי. תשעה באב מסתיר את הראש של העם, חורבן המקדש מסתיר את ראשה של האומה, סדריה והנהגתה המשפטית והרוחנית. התפקיד שלנו אינו לחכות שהשחור יוסר יום אחד, גם לא להסיר אותו בפועל.


להפוך חושך לאור אין פירושו לראות את הטוב ולא את הרע, גם לא לראות איך החושך הוא טוב, אלא לראות שהרע הוא הנגטיב של הטוב, הוא הקושי ליישם רעיונות ואידיאלים, הוא הסינוור שנוצר בגלל שאיננו מסוגלים לראות דברים גדולים. אנחנו צמים היום כדי לזכור שהעולם שאנו רואים הוא לא העולם האידיאלי, אבל באותה עת אסור למאוס בעולם הלא אידיאלי, צריך לחזור למקום בו אלקים יכול לשחוק על הלוויתן, לקוות שהעולם הזה הולך לקראת יעדו. השלילה שאנו רואים מרמזת על הטוב, וכל מה שמתגלה מגלה את הפכו.