הרב שלמה וילק

אלילות וקרבנות

הרב שלמה וילק

 

 

ואתחנן תשע״ד

 

שמעתי פעם הרצאה על פרצופים של בעלי חיים. יש בעלי חיים חמודים, בעלי עיניים גדולות ובכי מלטף, ויש בעלי חיים שנולדים מכוערים ומפחידים, והם בעלי קול צורמני ומחריש אזנים. הסיבה האבולוציונית לכך היא העובדה שבעלי חיים שזקוקים לטיפול ולחסד נוצרו עם הכלים לבקש רחמים ואמפתיה, בעוד בעלי חיים אחרים לא זקוקים לעזרה והם עצמאיים מרגע היוולדם, ולכן הם דווקא צריכים פרצוף מפחיד כדי להבריח טורפים.

 

ומה עם בני האדם? גם אנחנו נולדים עם פרצוף חמוד, יש לכולנו בלידה עיניים גדולות ופה קטן ובכי קורע לב שלהורים קשה לשאתו. כשאנו נולדים אנו זקוקים לרחמים, מתחננים לקבל חסד, גורמים לאחרים לחוש שאנחנו חסרי אונים. כשאנחנו גדלים רובנו מאבדים את מראה הפנים מעורר האמפתיה, אבל רובנו איננו מקבלים מראה פנים מפחיד. וכאן טמון אתגר גדול.

 

יש כאלה המתקשים להיפרד מהצורך ברחמים, והם הופכים את עצמם לקרבנות תמידיים, למסכנים ולסובלים, כדי לזכות ברחמים. יש אחרים ההופכים את עצמם למפחידים כדי להטיל אימה, כדי לדרוש רחמים ולקבל מה שלא מגיע להם. אנו נתקלים באנשים ובתרבויות של קרבנות, כאלה שתמיד חשים מסכנים ודפוקים, כאלה שזוכרים מה עשו להם וכמה הם סבלו, וכדי לזכות ברחמים תמידיים הם משמרים ומנציחים את המסכנות, וככל שהם חזקים יותר הם צריכים להיות קרבנות יותר. לעיתים קרובות אותם אנשים צריכים להיות מפחידים ע"י כל מיני תספורות ובגדים וקעקועים, דיבורים אלימים ומעשים קשים, הכל רק כדי להפחיד.

 

בפרשת השבוע שלנו משה חוזר על שני מוטיבים מרכזיים. האחד הוא מאבק בעבודה זרה, והשני הוא הבחירה היהודית בחיים. המאבק בעבודה זרה הוא המאבק בקרבנות, בחוסר האונים מול האלהים, בהקרבת ילדים ואנשים על מזבח האלים. התרבויות האליליות הן תרבויות של קרבנות, של אנשים שצריכים להשאיר את העולם במצב של מסכנות כדי להיות ראויים לרחמי האלים. עובדי אלילים מקריבים את הילדים שלהם על המזבחות של המסכנות שלהם כדי שהעולם יראה כמה הם מסכנים והפאתטיות תהפוך לזכויות יתר. הבחירה היהודית בחיים היא ההכרח לעבוד, ליצור, לוותר על המסכנות ועל חוסר האונים, לעולם לא להיות קרבן, ולא מקרבן, אלא מעלה קרבן בלבד. יהודים לעולם לא מתקרבנים, אלא משלמים מחיר או מעלים קרבן. ההלכה יצרה ימי זיכרון לטרגדיות שלנו, לא רק כדי לזכור אותן, אלא בעיקר כדי לצמצם את הבכי ולהותיר את שאר ימי השנה לבנין.

 

פרשיה מעניינת לבחון דרכה את העניין היא פרשת עיר המקלט שבפרשת השבוע שלנו. רוצח בשגגה נמלט אל עיר המקלט כדי למנוע נקמה, אך רוצח במזיד נלקח אפילו מהמזבח. אל הגבעה הקפיטולינית שברומא ברחו גם הרוצחים במזיד וכל מי שביקש הגנה קיבל אותה. אלהי ישראל לא מגן על הרוצחים במזיד. רוצח בשגגה הוא רוצח, הוא נשלח לגלות, אולם הוא ראוי לחיים ואלקים מגן עליו בעזרת הלויים. רוצח במזיד נשלח את מותו גם מעם האלקים.

 

העולם שלנו ממשיך להיות עולם אלילי. מי שמקרבן את עצמו, אלו שלא מסוגלים לגלות אחריות ולבקש חיים, אלו השקועים רק במוות ובחידלון זוכים לאפתיה של גבעות הקפיטול העולמיות שירשו את רומא. והמסכנים נסים אל הגבעות הפוליטיות הללו וזוכים לאסיילום השמור למסכנים, ואנו, שלא רצינו להרוג איש ולא ביקשנו אפילו נקמה, מוקעים ונדרשים להגיש את הצוואר אל החרב, רק כי איננו מסכנים.

 

התרבות היהודית אינה תרבות של מסכנות. לכל מה שעשו לנו אנו מקדישים כמה ימים בשנה, ימים שהם ימי אבלות אבל לא מסכנות ובקשות רחמים, ובשאר הימים אנו מקריבים זמן וממון ומאמצים וגם חיים, כדי שנוכל לבחור בחיים. עם שידע לקיים יחסים עם גרמניה, עשור אחרי שזו השמידה כה רבים מאיתנו, עם כזה לעולם לא מסכים להיות מסכן וחלש ודל. ואלו שסביבנו ממשיכים להיות קרבנות של עצמם ולחוש קרבנות שלנו ומטפחים תרבות של מוות, שהיא תרבות אלילית מתועבת.

 

פרשת השבוע שלנו דורשת מאיתנו לבחור בחיים, ואנו בוחרים בחיים. הקב"ה יהיה רק עם מי ששומר על החיים, והקדושה אינה במוות הטמא, אלא בחיי טהרה.