הרב שלמה וילק

חינוך לרוח האדם

הרב שלמה וילק

חינוך לרוח האדם, לסובלנות ולהבנה כי כל אדם נברא בצלם? אם כן, אעסוק באוניברסליזם והומאניזם שביהדות, ובתפיסות האתיות. אסקור מעט מן המקורות המרכזיים, וההלכות החינוכיות. אקדיש פרק לאתגרים ולפתרונות חינוכיים.

 

דברים אלה נכתבים בעת שהתותחים רועמים, רועמים בחזית הדרומית ובחזית הצפונית, רועמים בתקשורת וברחובות. ומתי התותחים אינם רועמים אצלנו? אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ואולי דווקא בעת כזו, כשקשה להאמין ברוח האדם ובטובו ועוד יותר קשה למצוא צלם א-להים בג'ונגל בו אנו חיים, דווקא עתה חייבים לשוב למחוזות האבודים הללו, שמא נאבד גם אנו את צלם הא-להים ויחד איתו את צלם האדם. ואולי נחזור למקור המשפט, אל קיקרו האוראטור הרומי שטען שלא המוזות שותקות, אלא החוקים הם ששותקים בעת המלחמה, ונשאל היכן מקומם של המוסר, חיי האדם וחמלה במדינת ישראל ובעם היהודי, אל מול דורות כה רבים של זוועות ופרעות ונסיונות להשמיד ולהרוג ולאבד? האם נותר בנו אמון ברוח האדם? האם אפשר לגלות חסד אל האחר ומה מקורו של חסד זה?

 

דומני כי אין חולק על כך שמסורת ישראל דואגת לחלש ולדל, גם לזר. אין עורר שההלכה מבקשת שמירת חוק לצד כללי מוסר שהנביאים כולם זעקו עליהם. כולנו גדלנו על דברי הנצי"ב בדבר 'ספרן של ישרים', המקדים את בראשית לשמות י"ב לא בגלל זכותנו על הארץ כדברי רש"י המפורסמים, אלא בזכות החיפוש אחר היושר, האמת והשלום, גם ללבן הארמי, הבאים לפני החוק. ולמרות מקורות אלו ורבים נוספים אנו מתקשים מאוד לחנך לאהבת אדם ולסובלנות, ובמקומות אחדים המילה 'אנושיות' מעוררת מיד חשדות בדבר רפורמה, שמאלנות, וודאי נאיביות מסוכנת.

 

הקושיות רבות, וגם המקורות המגוונים לא נותנים מנוח. הרי אל מול כל רעיון אנושי ומוסרי מיד תעלה טענה נכונה בדבר דיני רודף, ופיקוח נפש ומקור המלמד כי עשיו וישמעאל חזקתם שונאים את ישראל. ואת מול כל מקור הקורא לאהבת כל יושבי תבל יעמדו דברי רשב"י הממאן לקרוא לכל יושבי תבל 'אדם', וממילא לא מכליל אותם במילה 'הומניזם'. ואל מול הקריאה לשלום, לא זה הפוליטי ישמור האל אלא רק על שלום בין אישי ופשוט שלא מבקש לוותר על דבר ולא לקבל דבר, תעמוד טענה היסטורית צודקת כל כךעל שכנים טובים שהפכו לרוצחים בין לילה, בחברון, מינכן, טולדו, וינה, ירושלים, וכל מה שבינתיים.

 

ואנו, חזקים ככל שהננו, עדיין יודעים כי כבשה בין שבעים זאבים מעדיפה להיות זאב בעור כבשה, גם בימים בהם יגור זאב עם כבש. בעולם ניאו דרוויניסטי ובמרחב ים תיכוני שגם הרעים בבעלי החיים הטורפים מזועזעים ממנו, אסור לגלות חולשה או רחמים יתרים, שהרי כל המרחם על אכזרים סופו להיות מושמד עוד לפני שיספיק להתאכזר לרחמנים. בעולם כזה אנו מחנכים את ילדינו להיות גם חיילים ולא להסס אל מול אויב, גם זה הנחבא בין שבעים כבשים. אנו לוקחים אותם ליד ושם ולפולין כדי שלא יהיה עוד מי שירים ידו עליהם וידו לא תגדע, כדברי ראשי ממשלות בכל טקס צבאי והכרזת מלחמה. ובאווירה כזו איך אפשר להכיל את המורכבות המוסרית הגדולה הנדרשת מהם? 

   

    א. יתמו חטאים

 

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה: (ברכות י/א)

 

אתחיל בהרגעה. לו היה בנה של ברוריה משרת בחטיבת הצנחנים במבצע 'צוק איתן' דומני לא הייתה מבקשת רחמים על הנהו בריוני של עזה ושכניהם המסתירים אותם, אלא מקווה שבנה ישמיד אותם. מאידך, דומני כי תהיה זו טעות פרשנית ורוחנית לצמצם את דבריה לבריוני בית"ר ירושלים או הפועל תל אביב בעלי הלב הטוב. התלמוד מביא את דבריה של ברוריה בלי הסתייגות של 'הכא במאי עסקינן' כדי לתת בידינו את הכלי הבסיסי להבנת המציאות. אבן היסוד של המחשבה וההלכה היהודית היא כי ענף אחד מבניו של אברהם ניכר בביישנותו, רחמנותו וגמילות החסדים שלו. (יבמות עט א, רמב"ם מתנות עניים י, א). זו ברירת המחדל של הקיום היהודי, המבט החומל והמבויש אל מול האחר, ודווקא באחרוּת שלו. אולם ברירת המחדל הזו נועדה לבתי כנסת ולא לשדות הקרב, לתפילות ולא להוראות פתיחה באש. 

 

רבי מאיר רוצה להפוך את התפילה לנשק, ואת זה מבקשת ברוריה לשנות; התפילות צריכות להיות תפילות של חסד, לא של דין, גם על האויב. בית הכנסת הוא מקום להתרומם מעל המציאות, להשתחרר מן המבט הרגיל, הארצי, המבט של הדינים, אל מעל לשמים, למקום בו גם לעמלק יש חלק (פרי צדיק, שמות פורים ה, מידות הראי"ה, אהבה ו). בבית ה' אין מקום לאבני גזית, גם אם החרב היא חרב של מלחמת מצווה (עיינו בפניני הלכה הלכות בית הכנסת פרק ט לסיכום הדיון), קל וחומר שהתפילה אסור שתהיה נקמה. התפילה יכולה להעלים את הרע מן העולם, תחילה מעולמו של המתפלל ואחר כך בעולם כולו. מי שבא לתפילה וטינה בליבו, והוא מתפלל תפילה של נקמה ושנאה, אלו מוצאים מקום בעיקר בליבו ותו לא. 

 

אם כך, טענתי הראשונה היא כי עלינו להתפלל תמיד לטוב, לחנך לבקשת טוב תמיד, ולעולם לא לבקש רע. אכן, היו רגעים בחיי העם בהם איחלנו לבת בבל כי יקום מי שינפץ את עולליה אל הסלע, אולם גם אז לא אנו היינו הנוקמים. בקשת הטוב, יותר מאשר היא הומאניסטית, היא הגנה על הלב של האומה לבל יהיה אכזר ורע. 

 

וודאי שואל הקורא, זה המזדהה עם דברי, איך מתרחשת הקפיצה ממציאות רוחנית שיש בה רק טוב, אל שדה הקרב בו אין לגלות רחמים? נעסוק בזה בהמשך כמובן. אל דאגה.

 

    ב. מיהו יהודי?

 

כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים. (רמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג)

 

כששאל בן גוריון רבים מחכמי עם ישראל וזקניו מיהו יהודי בעיניהם התשובות נעו בין אלו שדרשו שמירת מצוות מלאה כדברי רס"ג שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה, רבים שהסתפקו באם יהודיה כדרישת ההלכה, ואחרים שדי היה להם באלו השותפים בברית הגורל ונרדפו בגלל שנחשבו יהודים. היו גם כאלה שתלו יהדות בישראליות, כלומר ביקשו להסתפק בשותפות הגורל הנוכחית ולא זו של הדורות כולם. כיום נוספה שאלת עולי אתיופיה וחבר העמים (שתי שאלות נפרדות כמובן), ונוסף השירות הצבאי והשפה העברית כגורמי זהות חשובים.

 

הדיון בשאלת מיהו יהודי ממשיך להעסיק את החברה הישראלית, והוא קשור קשר הדוק לשאלת החינוך ההומניסטי בישראל. בעיני רבים החינוך הכללי לאהבת אדם ולהכרת התרבות והמדע בעולם עשוי להזיק לחינוך לזהות יהודית ייחודית. אנו לומדים היסטוריה יהודית ובוחרים שלא לדבר כמעט על האירועים המרכזיים בעולם, אלא אם היו קשורים אלינו ומנקודת מבט שלנו בלבד. תלמיד החמ"ד לא ילמד כמעט על המהפיכה הצרפתית או מלחמת האזרחים בארה"ב, לא ישמע על אפלטון, אוגוסטינוס, קאנט או ניטשה, שלא לדבר על תרבות המזרח, אליה ינהר אחרי תיכון מרותק ומופתע. 

 

רבים מתלמידינו ישמעו פעמים רבות עד כמה אנו קרואים אדם ואין אומות העולם קרואים אדם, בלי לרדת לשורש העניין ולמרבה ההפתעה בלי להקשות על כך יותר מידי. הם ישמעו שברירת המחדל של עשיו שהוא שונא ליעקב וישליכו זאת על בני ישמעאל גם, בלי לשאול כיצד זה שתור הזהב היה תחת שלטון מוסלמי, ואת עקרונות החירות שמהם אנו נהנים חידשו פילוסופים אנגלים וצרפתים. נוצרים כמובן. אנו נמנע באופן גורף ומכוון מלדבר על השפעות הדדיות בין ישראל לעמים, נדגיש את השפעה שלנו עליהם ונעלים לחלוטין את החכמה שבגויים שזלגה לאמונות ולדעות שלנו. 

 

הרווחים גדולים, הזהות היהודית מתחזקת, בנינו רואים בתרומה למדינה ולעם ערך עליון, כה רבים מהם ממשיכים לישיבות ולמכינות לעצים את עולמם הרוחני, הם מסורים לתורת ישראל וערכים נפלאים של ערבות וקהילה. וכגודל האורות כך גדולים הצללים, התנשאות וגזענות, חוסר יכולת לשוחח עם חלקים גדולים מהעם היהודי, חילון עצום של רבים שלא הצלחנו לשים מסווה על עיניהם ואטמים באוזניהם, תרבות קלוקלת המחלחלת אלינו ואיננו מסוגלים לתת לה מענה ע"י הארתה והמתקתה. רצינו לגדל דור של מאמינים, יהודים גאים, ממשיכי החכמה היהודית, וגידלנו דור שיש בו רבים מידי שהם עמי הארצות. 

 

בקובץ החמישי משמונה קבצים, פיסקה קצח, מנסח הראי"ה שלשה פתרונות אפשריים, ובוחר אחד כמוצלח מכולם. יש הבוחרים ללמד גם וגם, לימודי חול לצד לימודי קודש, המתכון הידוע של הישיבות התיכוניות. לימודי הקודש הם הגבירה, ולימודי החול משולים כשפחתה של הגבירה. את לימודי החול לומדים לבגרות ולפרנסה ולאוניברסיטה וכדי שנדע מה להשיב, אולם לימודי הקודש הם העיקר החשוב והעליון. דרך זו 'אינה מזיקה' בלשונו של הראי"ה, אולם היא מותירה את הלומדים בחושך חלקי, בחיי דיעבד של חולין, וחיי תורה הממלאים רק חלק קטן מן הנפש.

 

הדרך השניה הפוכה לחלוטין. לימוד החולין והתורה באותה רמה ובאותה דרך, כאילו אין רקחות וטבחות לבעלת הבית. דרך זו, במקום לרומם את החולין היא משפילה את הקודש, משטיחה את השפה לטבע ולמדע במקום למרומי השפה ולקדושת ידיעת האין סוף. הפיכת מקצועות החול לענייני קודש הופכת את החיים לאחידים, בלי אפשרות לשאת עיניים למרום וגם לא להשפילם בפני המרומים. דרך אוניברסלית זו אולי תאים לימות המשיח, אולם בעולם שלנו הנזק ברור.

 

הדרך השלישית אינה סינתיזה של שתי הדרכים, אלא עומדת בפני עצמה. כל מה שיש לעולם להציע כבר נמצא בתורת ישראל, אולם כדי להבין את המסורת והתורה, וכדי לגלות את צפונותיהם, אנו זקוקים לעתים קרובות להארת חולין, תאורת חוץ המגלה את הפנים. הרב קוק מבסס עיקר חינוכי שלענ"ד מתאים לכולם. יהודי עומד ומתבונן בעולם דרך הגורל והיעוד של עם ישראל, והסטת נקודת המבט הבסיסית תרחיק אותו מיהדותו. אולם, אם נשכיל לקחת את החכמות כולן ולראות אותן נקודת מבט יהודית, למצוא בכולם את השורש האמיתי והאמוני, נוכל לחזק את האמונה. הרי זו הייתה טענתו של הראי"ה כנגד החינוך הדתי הדוגמטי שמיאן לראות בחידושי העולם של המאות האחרונות התחדשות של התעלות, ובכך גזר על יהודים רבים לבחור ביו עולם קפוא ולא מתחדש, ובין עולם נוצץ, חכם ומשעשע.

 

    ג. תורה בגויים

 

העולם החדש מזמן שתי התמודדויות, שאמנם אינן חדשות, אך עוצמתן גדולה מאי פעם. הראשונה מול התרבות והשנייה כנגד הידע הנרחב. זה כמובן אינו חדש, גם יוון ורומא זימנו לנו את שניהם בעוצמה גדולה וגם אז לא נחלנו הצלחה גדולה בהתמודדות איתן. רק מעטים הצליחו שלא להתבולל ולא להתייון, וכך היה לאורך כל הדורות. את 'אמונות ודעות' כתב רס״ג כדי להציל את יהודי מצרים, ישראל ובבל מן הכלאם ומן הקראים, אולם אחוזים לא מעטים, יש אומרים כארבעים אחוז מאיתנו, הלכו אחריהם. את המורה נבוכים חיבר הרמב״ם כדי להתמודד עם הפילוסופיה האריסטוטלית, וגם אז הצלחתו הייתה בעיקר בכך שהוא עורר את זעמם של שומרי החומות של ימיו. ושניהם, רס״ג והרמב״ם, דווקא קיבלו והכילו לתוך עולמם היהודי הרבה מן התובנות של הכלאם והמועתזילה (רס״ג), אפלטון ואריסטו ( הרמב״ם). בדורות מאוחרים יותר התמודדו גדולי ישראל מול הנצרות, החילון וההשכלה, וגם אז מרבית יהודי אירופה וארה״ב נטמעו לתוך החברה שמסביב , ואיבדו את זהותם הנבדלת. השורדים היו אלה שהידע והתרבות לא הגיעו אליהם. 

 

גם כיום, החברה החרדית החליטה לעצור את התרבות והידע מלהגיע אל אנשיה ובכך יצרה חברה מלוכדת וסגורה, בעלת מנהגים ומסורות ואורח חיים המנסים להידמות לעולם שאבד כבר. בשנים האחרונות גם החברה החרד״לית שלנו מגלה נטיות דומות של התבדלות והסתגרות מתוך דאגה לילדינו ותקווה כי ימשיכו את המסורת והאמונה כפי שעברה אלינו מימים ימימה. לא כאן המקום לדון האם אכן הדבר אפשרי ומה מידת הצלחתו, אולם החינוך הממלכתי דתי בחר ומוכרח לפעול במרחב אחר. רוב הילדים שלנו, כמו רוב ההורים, חשופים בתחילה לתרבות הכללית ולבסוף לידע העולמי, ללא כל ביקורת, סינון או הגבלה. 

 

יש להוסיף ולהעיר כי אם בעבר הייתה התרבות בלתי מוסרית והמניעים להימשך אחריה היו מניעים שהוגדרו ביתר קלות כ׳יצר הרע׳, כיום הדבר מורכב יותר. סרטי קולנוע, טלויזיה, ספרות ומוסיקה כבר אינם בהכרח לא מוסריים, ורוב החברה הדתית לאומית אינה רואה בחלק גדול מהתרבות המערבית, למרות פעולות בני עקיבא בחנוכה, עניין רע. גם הידע אינו כשהיה, משום שאם בעבר מרבית התובנות האנושיות קיבלו את הנחות היסוד של הדת, קדושת המקרא, קיומה של ישות עליונה המקיימת מערכת יחסים כלשהם עם העולם, המצב כבר אינו כשהיה. ביקורת המקרא, תיאוריית התפתחות המינים, ההומניזם המערבי החילוני שהצליח יותר מכל הדתות להביא קידמה וזכויות, תיאוריית המפץ הגדול, הגנטיקה שביטלה את מותר האדם הן הבהמה ומבני אדם אחרים, כל אלה גרמו זעזוע עמוק מעל מה שהיה בעבר. 

 

ועוד צריך להדגיש כי מהפיכת הידע אינה רק בתובנות המתחדשות חדשות לבקרים ולצהרי היום, אלא בעיקר בכלי ההפצה של הידע המגיעים לכל אחד ואחת. כל ילדינו חשופים לעולמות התרבות והידע בכל דרך אפשרית. כיום כבר לא נותרו רבים המנותקים לחלוטין. גם הזרמים החרדים כבר מזמן חיים בניתוק למראית עין בלבד, רבים מהם ממלאים את אולמות הקולנוע, גולשים באינטרנט, טסים בעולם ולומדים מקצועות שונים בעולם אקדמי. הגישה הישנה והטובה שחכמה שייכת לגויים ותורה לישראל, והמילה תרבות היא עניין לשפה היוונית, כבר לא עובדת.

 

בפרק השני התמקדתי בייחודיות הידע והמסורת היהודים. באחד מסיפורי החסידים שקראתי בעבר סופר על הבעש"ט שבדק אותו רופא וידע להגיד לפי הדופק שיש לו בעיה לבבית, ואכן הייתה לו בעיה לבבית ליבו היה כלה לאלקים. גם הבעש"ט בדק את הדופק של הרופא וגילה שגם לרופא יש בעיה לבבית ליבו אינו שלם עם מטופליו והוא גונב מהם. בפרק הזה הבעיה חמורה יותר, משום שהעולם מעמיד בפנינו אתגר שלא נודע כדוגמתו. חלק גדול מאמונות היסוד שלנו, בהלכה ובאמונה, עומדות למבחן, ואין מי שיכול להסתתר מפניהם כמעט. ההתמודדות עם שאלות אלו לא יכולה להתסכם בהכלתן אל תוך האמונה וההלכה או בחיפוש אחרי הצדקות ושכנועים לא מספקים.

 

    ד. התחדשות

 

לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה. (שמונה קבצים קובץ ב, פיסקה ל)

 

יצר הרע מורה לי לפתוח בהתנצלות הרגילה שאין בי את היכולת והידע כדי לפתור בעיה עתיקת יומין זו, ועלי רק להציע כיווני חשיבה כלליים ולהשאיר את הפתרונות לגדולים ממני. כך, גם אצא ידי חובת הענווה הנדרשת ממני בקטנותי, וגם לא אצטרך לשאת באחריות החמורה של שאלות ופתרונים. אלא שיצרי הטוב הזכיר לי כי דווקא בקטנותי רשאי אני לדון בנושא ואולי אחשב כמתפרץ או כשוגג, ולא כמזיד. 

 

לעיתים יש צורך בהעברה על דברי תורה, אולם אין הכוונה לביטול הלכות או לזלזול בכל תג מתגי הדקדוקים, אלא במבט מחודש על עולם ההלכה ומבט אמיץ אל העולם המתחדש, וחזרה אל בית המדרש, מן המקורות הראשונים והאחרונים עד אלינו. מאמר זה אינו הלכתי, אלא חינוכי בלבד, אולם מי שיקבל את טכנותי החינוכיות מובטח לו שיוכל למצוא להם בסיס מוצק בהלכה. 

 

     1. ידע

 

מעטות הידיעות שאכן סותרות את הנאמר במקורות שלנו באופן משמעותי. התרגלנו כבר מזמן לכך שהשמש אינה מקיפה אותנו, וכבר הראשונים לימדו שאין הכרח לחשוב שהעולם נברא יש מאין לפני כששת אלפים שנה, ואת פרשת בראשית אפשר לקרוא כמשל למשמעות העולם. את תורת האבולוציה הראי"ה כבר ראה כגילוי מדעי של מה שהיה ברור בתורת הסוד מזה דורות רבים, שתשובה קדמה לעולם, ואין מניעה מלעסוק באבולוציה בלי לקחת את מסקנותיה הבלתי מוכרחות. אפילו לביקורת המקרא כבר נתן הרב ברוייר את דעתו וניסה לתת מענה לדור נבוך, גישה שלענ"ד אינהמספקת כלל ועיקר אולם די שהיא מאפשרת לימוד תנ"ך בצורה משמעותית ומעצימה לדור דעה. 

 

הבעיה אינה הידע, אלא הבורות. אנו משווים יהדות לנצרות ואיסלם ומרבים להראות את גדולתה של היהדות, אולם איננו מכירים כלל את הדתות האחרות ובדרך כלל נופתע מידת קרבתן אלינו. אנו מדברים על דארווין כאילו אמר שהאדם בא מן הקוף, בעוד זו אינה טענתו כלל. מדברים על בריאה בשישה ימים לפני שנים לא רבות, וממאנים להבין את תיאוריית המפץ הגדול והנקודה הסינגולרית, שלמעשה יכולות להות בסיס לטיעון רוחני מסוג גבוה יותר מזה של גן הילדים בו למדנו. כמה מאיתנו בטוחים כי הפמיניזם חיסל את המשפחה בעולם, ולמעשה איננו יודעים מהו פמיניזם ומה שורש המשבר המשפחתי העולמי. אנו חיים ברווחה של חירויות ומעמד אישי, בעולם בו מוראה של מלכות דמוקרטית הוא הטוב ביותר מאי פעם, וממשיכים להתגעגע לתיאוקרטיה בידי מנהיג יחיד, ובזים לדמוקרטיה מבלי להבין את הגותה ומשמעותה. 

 

לפני הכל, אנשי החינוך והציבור הדתי חייבים לפתוח בשיח של היכרות עם העולם ההומניסטי שסביבנו, שיח שגם החברה חילונית אובדת בזרמיו, כושלת מלהבינו. שיח כזה יוכל להבהיר לנו באמת את מה נוכל לקבל ומה נדחה. את מה נקבל כי הוא נכון ואמיתי ומתאים למסורת אותה הנחילו לנו, ומה לא נוכל לקבל כי הוא סותר לחלוטין את כל הטוב שנחלנו, ומה ישאר על השולחן כי לא נוכל לוותר עליו, כאשר בסתירה עמוקה מידי וליבנו קרוע. 

 

    2. תורה

 

לאדם דתי המילה 'תורה' כוללת עולם ומלואו. תנ"ך ומשנה ואגדה והלכה ומסורת, צבא ומדינה יהודית, שואה ותקומה וכמובן התיישבות. בכל אלה אנו פועלים כאנשי תורה. אלא שבכל הרבדים הללו יש אורות וכלים, רעיונות ומנהגים המכילים רעיונות אלו. ולעיתים קרובות מידי אנו הופכים את הכלים לאורות, מזניחים את הרוח ושומרים על המנהג. מי שלומד תורה בפתיחות ובלי כיסוי עיניים, מגלה עד מהרה עד כמה נתנו חכמי ההלכה לאורך הדורות מענה לכל מציאות חדשה וידעו לנסוך בה אורות ישנים וגם כלים ישנים. האם יש מי שיערער על כך שנשים עלו לתורה בקהילות שונות, או שהיו כאלה שהצטרפו לזימון, או אמרו קדיש? הרי לכל אלו מקורות ברורים, והדיון בסוגיות אלו אינו בשאלה ההלכתית אלא במדיניות הלכתית המתאימה לדור. 

 

מי שילמד את הכוזרי או המורה נבוכים יגלה כי ייתכן שהעולם קדמון, ומי שיחזור לפרשנות המקרא יגלה כי לראשונים היה יותר קל ללמוד את התנ"ך מנקודת מבט אקדמאית מתונה מאשר לנו, שרבדים של פרשנות והילה של קדושה מלאת הוד אופפים את הספרים ומונעים גישה מחודשת אליהם. (הרב אמנון בזק).לו היה הידע בידי הלומדים, והאומץ בידי המלמדים, היה עולם התורה אחר לחלוטין. ברור לי שיש רבים שיקראו דברים אלו וחמתם תגבר עלי, אולם האם לא אלו דברי הראי"ה שוב ושוב, על הכשלון של העולם הדתי לראות בכפירה כזו הפונה דווקא אל האלילות שדבקה בדת ובמאמינים, ושורשה גבוה מן האמונה הדתית של דורו?

 

    3. חינוך

 

מחנכים שחסרים להם הידע והתורה יסתפקו בתירוצים והסברים דחוקים, או בעמימות ושימוש בכח חינוכי. הרי בישיבה תיכונית רגילה לומדים היום קולנוע, ותלמידים מצלמים ועורכים סרטים, ובאותה עת אנו מהלכים עליהם אימים בדבר הסכנות שבמדיה. אנו מלמדים אותן את הלכות צניעות, אולם לא מסוגלים להגן על ההלכות הללו באופן מעמיק אל מול עולם פרוץ, וכאשר רבות מן המחנכות באולפנות ובתיכונים הדתיים הולכות ללא כיסוי ראש או בכיסוי ראש מינימלי למרות ההלכה כי 'שיער באישה ערווה'. האם אכן יש הבדל בין חצאית או שרוול קצרים ובין שיער מגולה, ומה עם הבדל בין שיער מגולה לחילול שבת? ואם כן, יש להסבירו בכנות. (אנא האמינו לי שאני יודע שיש הבדל גדול, אולם האם הוא משכנע את הבנות? ואותנו? האם אנו מסוגלים באמת לתת לו מילים?)

 

כמה אנו נותנים את דעתנו לחינוך לחיי משפחה. הרי התלמידים מכירים את המקורות שלנו, בהם לאישה אין מעמד כלכלי, אך נעשה שימוש במילה קניין בקידושיה, הם גם לומדים להבין כי מעמדה של אמא שלהם, בעלת הקריירה והעצמאית, הוא פרי העולם המודרני ולא תוצאה של הלכות המשפחה היהודית. הם שומעות רבנים האומרים להם כי אין חכמת האישה אלא בפלך, אך ציוניהם בפיסיקה גבוהים מאלו של הבנים, והן לומדות גמרא ומשנה ואגדה והן רופאות ועורכות דין ואמהות מסורות, נשים לאבות מסורים היודעים בהלכות הבית. אם לא נראה להן ולהם את נפלאות העולם החדש, ונאחד אותו על הטוב שבמשפחה היהודית המסורתית, אכן נעמיד בפניהם בחירה בין שתי המשפחות הללו, ולענ"ד הבחירה פשוטה לצערי. ושוב, נזכור כי חלק גדול מהמעמד המשפחתי של נשים וילדים אינו תורה אלא תרבות קדומה שהולבשה בה הלכה שיש לחלצה מתובנות שפעם היו נכונות וב"ה כיום לא. 

 

החינוך שלנו צריך להיות מבוסס על כנות, דוגמא אישית, ידע ואומץ. ההפרדה בין הקודש והחול צריכה להיות ברורה, אולם אסור שתעמיד אחת אל מול השניה בעימות. אפשר להישאר בשאלות אבל אסור לתרץ תירוצים חלשים. מותר לומר כי יש לתורה במה להתחדש מעולם החולין, וחלילה מלומר כי יש הלכה שאינה רלוונטית, לא מפני המדרון החלקלק, אלא פשוט מפני שאכן אין הלכה שאין לה מקום משמעותי בחיינו, מקום שחובה למוצאו מפני שיש בו אור גדול.