shministim_subcat - item.php
img

cat = 33

parent = 9

סרטים

ביקורת ספר - אל מקום שהרוח הולך

הרב שלמה וילק

אל מקום שהרוח הולך / חיים באר, הוצאת עם עובד 2010

 

"אל מקום שהרוח הולך" מספר את סיפורו של אדמו"ר בני ברקי, בעל משפחה וראש חצר, צדיק מיוחס שושלת ששמו יוצא לפניו כעושה מופתים, ועל כן כינויו "הצנתר האלוקי". בספטמבר 2008 בעיצומם של הימים הנוראים, נעלם הצדיק הרב יעקב יצחק הלוי הורוביץ מאוסטילה-בני ברק מביתו ומחצרו, ויוצא למסע סודי בעקבות מראות שנראו לו בחלומותיו, הרחק אל הררי טיבט. נראה כי באר יצר סיפור מסגרת נהדר על אותו אדמו"ר רק כדי להתחכם בשנינויות חסידיות ולהתענג בגלגול מילים ומשפטים נפלאים, ובכך קסמו של הסיפור, כמו גם רדידותו.

באר עסוק הרבה בשאלה היכן נמצא אלקים, האם לית אתר פנוי מיניה, או שמא רק במקום בו נותנים לו להיכנס? זה בעיני העניין המרכזי של הסיפור החסידי שהוא מספר. האם אלהים נמצא באהבה העדינה והבלתי אפשרית בין האדמו"ר והמדריכה הזרה, המתגלה כיהודיה אובדת? האם אלקים נמצא בליבו של האדמו"ר שלא ברורים אצלו הגבולות בין ההצגה ובין האותנטיות, עד שנדמה שההצגה היא הדבר האותנטי היחיד בו? האם האישה חכמה והעיוורת מטיבט היא היודעת דעת עליון? בכל אופן, בחצרות החסידים אין אלקים בוודאי, אלא סדרת תככים ומזימות הנרקמות בין נשים תאוות שלטון ובין משמשים בקודש.

האדמו"ר יצא לחפש את היק הקדוש, שנגלה אליו בחלום כגלגול של אבותיו האדמו"רים שחזרו לעולם הזה לתקן את מה שטרם תוקן. הדרך דומה לדרכו של הבעל שם טוב בעיירות מזרח אירופה, אלא שהפעם המלווים הם חבורה משונה של חסיד בלגי עשיר, מדריך הולנדי, סבלים, נהגים ואישה אחת, המפתה-מתפתה ע"י האדמו"ר. גם העגלה והסוסים כבר לא קיימים, במקומם יש מטוסים וג'יפים מודרניים ומלונות פאר. וככל שמתקרבים אל נקודת הסיום- השיא של הספר, נוטשים את מכנסי הג'ינס ומלונות הפאר וחוזרים אל הישן והמוכר מסיפורי החסידים. גם התפאורה של השטייטל בפולין הוחלפה ברמות הטיבטיות, תפאורה המוכרת יותר לצעירים שלנו מאשר זו הפולנית. גם מטרת המסע לא ברורה, והיא וודאי אינה תיקון עולם אלא תיקון הנפש, אך לא ברור נפשו של מי.

הספר מבלבל. התענגתי על קריאתו, על השפה והסיפור והשנינות, אולם בסופו של דבר לא ידעתי לספר עליו דבר. למה נכתב? מה רצה באר לספר? האם זהו סיפור חסידי מודרני או סיפור על חסידים?

האם הספר הוא ביקורת על העולם החסידי? מסופקני, הרי אין זה עניינו של באר. האם הוא 'סתם' מספר סיפור? אולי, אולם קהל היעד המסוגל להבין את הרבדים של הסיפור הוא דווקא דתי, ורובו ממילא לא יקרא את הספר.

אני קראתי את 'אל מקום שהרוח הולך' כספר געגועים. געגוע אל יהדות פנימית וטבעית, שחוקיה הם חוקי הנפש ולא כללי הטקס והמנהג. אין בספר 'חטאים' גלויים או מרד בהלכה, הרי באר בונה נימוק הלכתי מצוין לרומן, המתואר בעדינות ויחסית לספרות ימינו גם במרומז, בין האדמו"ר והחוקרת המלווה אותו (כמובן שהלמדנים בינינו ימצאו את החטאים, אולם בדיוק כנגד זה יוצא באר!). זהו חיבור של סיפורי החסידים לסיפורי האבות. הרי סיפורי החסידים מציירים דמויות כה פגומות בשלמותן, ואילו התנ"ך מציג דמויות כה שלמות בחסרונן דווקא, ובאר מחבר את הסיפור התנכ"י לסיפור החסידי, בגעגוע ליהדות שאינה מחפשת שלמות, אלא דווקא געגועים. ואכן, הספר עורר בי געגועים, לטיבט בה מעולם לא הייתי, ליהדות נטולת גינונים ומוסכמות (שאני מבין ומעריך את חשיבותם), למשהו אותנטי, פשוט ושנון, לדברי תורה שיש להם אוזן קשבת ולא קהל מנמנם בערבי שבתות, לאהבת אדם.

באר הראה באופן נפלא כי לית אתר פנוי מיניה, משום שבכל מקום יש מי שנותן לקב"ה להיכנס. השאלה רק אם לספר עצמו נתן באר לאלקים להיכנס. אצלי לפחות, הספר לא עורר געגוע לאלקים, אולי לאחרים.

תגובות גולשים

(*)שדות חובה