img
הרב ברוך קהת

כוהניך הקדושים

הרב ברוך קהת

אחת הסכנות הגדולות של הנהגה רוחנית היא הקיבעון. כשעולה אדם לגדולה או נבחר לתפקיד חדש, הוא מלא באנרגיות, מביט אל העתיד בתקווה, מתחדש ומתכנן. ברבות הימים הוא צריך להגן על תפקידו, להצדיק את מנהגיו, לדאוג לכך שתהיה המשכיות לחידושיו, וכך הוא הולך ומאבד גובה ועומק. עינינו הרואות מה קרה למדינות ומנהיגים ומנהלים ומוסדות, שהיו פורצי דרך ומנהיגים והפכו לנהגים, בטייס אוטומטי.

הפטרת פרשת תולדות מתארת פרק כזה בתולדות ישראל. ההפטרה היא החלק הראשון של נבואת אחרון הנביאים – מלאכי (א', א – ב', ז). בשנה זו, תשע"א, לא קוראים נבואה זו בשבת תולדות מחמת ראש חודש כסלו החל למחרת, שגורר אחריו קריאת הפטרת 'מחר חודש'. כדי לפצות את עצמנו על כך נעיין קצת בדברי נבואה חשובה זו.

הנביא גוער בכוהנים על כך שהם אינם מכבדים את ה' אפילו כדרך שבן מכבד את אביו, והכוהנים מגיבים בתימהון על טענת הנביא כנגדם: וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ (א', ו). לכן נדרש אפוא הנביא לבאר את כוונתו: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ (א', ח). כיצד יש להבין אם כן את ההיתממות של הכוהנים שאינם שמים לב לכך שהם מבזים את ה', בהבאת קרבנות שאינם ראויים. וכיצד בכלל ניתן להבין התנהגות כזו של הכוהנים?

לעומת ראשוני נביאי הבית השני חגי וזכריה, הנביאים שקדמו למלאכי, שדרבנו את העם לבנות מחדש את בית ה', ולגדל את כבודו, מלאכי ניבא בתקופה שעבודת המקדש הייתה כבר דבר שבשגרה. ההתלהבות הראשונית חלפה לה, ועתה הכוהנים מנהלים את בית המקדש כ'מצוות אנשים מלומדה', ללא התלהבות, רק כדי לצאת ידי חובה, בלא גילויי כבוד והדר. הם סבורים שבכך שהם מקפידים להביא את הקרבנות תמידים כסדרם הם יצאו ידי חובתם, ולא יתכנו כל טענות כנגדם. אך 'רחמנא ליבא בעי', ועבודת ה' בדרך זו, שאין בה כל השתדלות לבטא את מה שמעבר לחובות הבסיסיות, אינה רצויה בעיניו.

זו הייתה כנראה גישתם ודרך הנהגתם של הכוהנים בתקופה שבה ניבא מלאכי, בזמן השלטון הפרסי ("הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ"). שנים מאוחר יותר, שנים רבות לאחר כיבוש הארץ בידי מלכות יוון, בעקבות גזרות אנטיוכוס, דווקא הכוהנים היו אלה שלא הסתפקו בעבודת ה' המינימליסטית שדי לה בעשיית הנדרש כדי לצאת ידי חובה. הם לא פטרו את עצמם בטענת 'אונס רחמנא פטריה', או בהתנצלות שמאחר שה' מסר את השלטון על עמו לידי מלכות יוון, עלינו להכפיף את עצמנו למרותה. במסירות נפש קנאו הכוהנים בני חשמונאי לכבוד ה', והחזירו לראשם את עטרת הכהונה הקדמונית שאותה הטיב לתאר מלאכי בהמשך דבריו: וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא (ב', ד-ז). בניו של מתתיהו הכוהנים טיהרו את המקדש וחנכוהו כדי להגיש בו לפני ה' מִנְחָה טְהוֹרָה כדרישת הנביא מלאכי (א', יא) והעלו לפני ה' את הנרות בהדליקם שמן טהור. החשמונאים הדליקו את המנורה כדי לחדש את נר התמיד, להאיר את הלהבה שכבתה. (אך שנים מעטות עברו ושוב כבתה האש, ובני חשמונאי גם הם שכחו תורת חיים מהי).

מצוות הדלקת הנרות שנתקנה בעקבות ניצחון החשמונאים על מלכות יוון וחנוכת המקדש וטיהורו, מתאפיינת באופן מיוחד משאר מצוות בכך שנקבעו בתקנתה רמות שונות של הידור – מהדרין ומהדרין מן המהדרין (שבת כא ע"ב). בהיפוך מנוהגם של הכוהנים בתקופתו של מלאכי, שלא השתדלו בעבודת ה' יותר מהמינימום הנדרש, ובכך לא דאגו כראוי לכבוד ה', המצווה שנוסדה בעקבות מעשי הכוהנים בני חשמונאי – מצוות נר החנוכה, מקוימת על ידי כלל ישראל בדרך של 'המהדרין מן המהדרין', דרך המבטאת את הרצון להתחדש ולקיים את המצווה בהידור המרבי, ובכך להרבות כבוד ה' בעולם כדברי מלאכי: כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם (א', יא).