img
הרב ברוך קהת

"טעותו" של משה

הרב ברוך קהת

בעקבות 'חג מתן תורה' נעסוק בשני סיפורי אגדה שמספרים חכמינו על עליית משה למרום. שני הסיפורים פותחים בלשון דומה, ובתיאור דומה של המפגש בין משה והקב"ה, אך נראה שהמקום והענין שאותו מיצג משה שונה בכל אחד מהם.

 

הסיפור הראשון מופיע במסכת שבת (דף פט ע"א), במסגרת מדרשי האגדה העוסקים בהרחבה במעמד הר סיני (מאמרים שחלקם הגדול נאמרו ע"י ר' יהושע בן לוי):

אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: משה, אין שלום בעירך? - אמר לפניו: כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו: היה לך לעזרני. מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת (במדבר יד).

 

הסיפור השני מופיע במסכת מנחות (דף כט ע"ב) במסגרת העיסוק ההלכתי בקוצי האותיות שבספר תורה:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.

 

בפתיחתם של שני הסיפורים, מתוארת עלייתו של משה למרום כדי לקבל התורה מיד הקב"ה, ובשניהם מוצא משה את הקב"ה עוסק בדבר שכנראה לא היה צפוי מבחינתו של משה. שהרי הקב"ה קראו לעלות אל ההר כדי לתת לו את התורה הכתובה זה מכבר - "אשר כתבתי להורותם" (שמות כ"ד, יב), והנה כמדומה שעדיין הקב"ה עסוק בכתיבתה - קשירת כתרים לאותיות. נראה שהסיפור הראשון מציג את תגובת משה כאלם ומבוכה, והסיפור השני אומר במפורש שמשה אינו מבין מהו הצורך בעיסוק זה של הקב"ה.

 

עניינם של כתרי האותיות מתבאר בסיפור השני - "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" - הכתרים שעל האותיות מסמלים את התוכן הטמון באותיות ובמילים, התוכן שמעבר למשמעותם הפשוטה והמילולית (אולי זהו גם כבודן של האותיות שתוכן רחב בוקע מהן, ולפיכך התגין ככתרים של מלכות על ראשן). ובזה הם מהווים בסיס לדרישת התורה ע"י חכמי התורה בדרך יצירת התורה שבע"פ, שהנציג הבולט ביותר שלה הוא ר' עקיבא בן יוסף.

 

בכך מתבררת "טעותו" של משה. משה עלה למרום כדי לקבל תורת ה' - בת מרומים. אך הקב"ה באותה שעה שתורת המרום כבר הושלמה, עוסק ביצירת התשתית לתורה שבע"פ שעתידה לצמוח מהארץ ע"י עמלו של האדם. בסיפור הראשון דורש הקב"ה ממשה שאלת שלום. ענינה של דרישה זו מבאר ה' בהמשך - "היה לך לעזרני", ומדבריו למדנו שפשר שאילת שלום זו שהקב"ה מצפה לה, היא כדרכם של העוברים הרואים את העמלים ואומרים להם "ברכת ה' אליכם" (תהילים קכ"ט, ח). נראה לומר בביאור משמעות בקשה זו שמבקש ה' ממשה - הקב"ה רק יוצר את התשתית ליצירת התושבע"פ, אך עיקר יצירתה הוא תפקידו של האדם, לפיכך מלמד הקב"ה את משה שלא הזמינו לעלות למרום רק כדי לקבל את תורת ה' (וא"כ אין כאן מקום לשאלת שלום - כלום יש עבד שנותן שלום לרבו?), אלא בתור נציגם של ישראל הוא עולה, לקחת חלק ביצירתה ובכך כביכול להגדיל את כוח ה' - "יגדל נא כח ה' ", ולכן שייכת שאילת שלום, שהרי לעבודה משותפת עם קונו הוא בא.

 

נראה שבסיפור השני, סיפורו של רב, אין משה מייצג את עם ישראל ביצירת התורה שבע"פ, אלא הוא דוקא שליחו של הקב"ה לנתינת התורה הכתובה לישראל. כנציג יוצרי התורה שבע"פ נבחר ר' עקיבא 'אבי המשנה', ובעל הגישה המרחיבה את אופן דרשת הכתובים וחידוש ההלכות. מגמת הסיפור להראות את גדולתה ועליונותה של התורה שבע"פ לעומת התורה שבכתב - שהרי 'לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ' (גיטין ס ע"ב), וכדי לבטא זאת מעמיד רב באופן נועז ביותר את אישיותו של ר' עקיבא כעולה אפילו על אישיותו של משה רבנו. זה ניכר בכך שמשה נאלץ לשבת בסוף שמונה שורות, וכוחו תשש לעומת תורתו של ר' עקיבא, עד שהוא מגיע למסקנה שראוי היה לתת התורה כולה על ידי ר' עקיבא, חלף נתינתה על ידו. מה שמיישב את דעתו של משה הוא שנאמרת הלכה בשמו - הלכה של התורה שבע"פ - המכונה הלכה למשה מסיני, וא"כ אין הוא רק המביא לישראל את התורה הכתובה הניתנת ממרום, אלא הוא גם מעביר לעם את הבסיס לדרישתה ע"י ההלכה למשה מסיני. נראה שרב משתמש כאן באמצעי נוסף לבטא את גודל אישיותו של ר' עקיבא, וזאת על הצגת בקשתו הכפולה של משה: "הראהו לי...הראיתני תורתו, הראני שכרו", בקשה המזכירה לנו את בקשתו של משה מאת ה': "הראני נא את כבדך" (שמות ל"ג, יח). זה מורה כמובן על גדולתה של האישיות המייצגת את התושבע"פ, שראיית תורתו וגורלו מקבילה לראיית כבוד ה'. יתכן שאף תשובת ה' לשאלות משה: "שתוק כך עלה במחשבה לפני" עומדות לעומת דברי ה' אל משה בהר:"לא תוכל לראות את פני" (שם, כ).

 

יתכן שיש לבאר על פי האמור אף את הדו-שיח בין משה לקב"ה ביחס לשכרו של ר' עקיבא. לאור ראיית תורתו של ר' עקיבא, כשמבקש משה לראות את שכרו, הוא ודאי מצפה לראות בגודל שכרו - שכר אשר 'עין לא ראתה'. אך שכרו של ר' עקיבא אינו תואם כלל את מחשבתו של משה. וכמובן יוצאת מפיו הזעקה: "זו תורה וזו שכרה?!". שמא גם בנקודה זו כוונת רב להבליט את גישתה של התושבע"פ לענין שכר ועונש. בתורה שבכתב ענין השכר ועונש ברור וכמעט חד משמעי - "והיה אם שמוע...ונתתי מטר ארצכם בעתו", "פן יפתה לבבכם...ואבדתם מהרה" (דברים י"א). אך המפגש עם המציאות מעלה בפנינו בעיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו (חכמינו ראו בבקשת משה - "הודעני נא את דרכך" (שמות ל"ג, יג) העלאת בעיה זו). התורה שבע"פ שדרכה להתמודד עם המציאות לאור האידיאות של התורה שבכתב, מעלה דרכים שונות להתמודדות עם עניין שכר ועונש - כגון "שכר בהאי עלמא ליכא", וכד', והבסיס העיקרי להתייחסות לקושי זה הוא - "כך עלה במחשבה לפני". אך לצידו השכר העיקרי המודגש בתורה שבע"פ הוא השכר של עולם הבא, וזו אכן התשובה ממרומים לשאלתו של משה, שבעל המדרש בברכות (סא ע"ב) שם בפי המלאכים:

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? (תהלים י"ז) ממתים ידך ה' ממתים וגו'! - אמר להם: חלקם בחיים. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא.

 

מקבלת התורה בחג השבועות עלינו לצאת כשבאמתחתנו ההכרה שנתחדשה למשה בעלותו למרום - התורה אינה רק מתנה טובה שנתנה לנו ממרומים, היא גם משימה גדולה המוטלת עלינו, וגדולה קריאת ה' לנו: עליכם לעזרני באמצעות יצירה וחידוש בתורה, המגדילים כח ה' בעולם.