img
הרב ברוך קהת

פרשת ראה

הרב ברוך קהת

בסוף החלק הראשון של נאום המצוות העוסק ביסודות התורה והאמונה, מרחיב משה בנושא שכר ועונש (י"א, ב-כה). ביחידת המעבר לחלק השני של הנאום שבו פירוט המצוות המעשיות, מוצג הנושא של שכר ועונש כדי להדגיש שבקיום המצוות שאותם יפרט משה בנאומו תלויה הברכה שהובטחה לעם, וביטולם יוביל חלילה לקללה (כו-כח). משה מציין שכדי לבטא עיקרון זה יתקיים אחרי הכניסה לארץ טקס של נתינת הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל, טקס שיתואר בהרחבה אחרי נאום המצוות (כ"ז-כ"ח).

 

אחרי פסוקי הקדמה לחלק המעשי של הנאום (י"א, לא – י"ב, א) משה מתחיל להציג בפני העם את המצוות שניתן לראותם כפירוט והרחבה של עשרת הדברות, וסדר הצגתם בנאום משה מבוסס באופן כללי על סדר המצוות של עשרת הדברות. המצווה הראשונה נוגעת לדרישת שני הדברות הראשונים לייחד את העבודה לה' ולהתרחק מכל דרך של עבודת אלילים. פירוט מצווה זו הוא בדרישה לאבד את מקומות הפולחן לעבודה זרה (ב-ג), ובדרישה שלא לעבוד את ה' בדרכים שבהם עבדו העמים את אליליהם – לא מבחינת ריבוי מקומות הפולחן (ד-יט) ולא מבחינת דרכי הפולחן (י"ב, כט – י"ג, א). דרישת ייחוד העבודה לה' במקום אשר יבחר והאזהרה מפני הקרבת קרבנות בכל מקום אחר, מצריכה שינוי בנוהג שהיה בתקופת המדבר שעל פיו אין אוכלים בשר בהמה אלא אם מקריבים אותה בתורת זבח שלמים. הרי לא ניתן לדרוש מכל החפץ לאכול בשר לבוא למקום המקדש ממקום מגוריו המרוחק, ולכן עם הכניסה לארץ מותר לעם לאכול בשר תאווה (י"ב, כ-כח).

 

המשך פירוט האזהרות מפני עבודה זרה הוא בשלושה פרשיות העוסקות בדינם של המסיתים לעבוד עבודה זרה – הנביא המסית לכך (י"ג, ב-ו); המסית את קרובו או את רעהו לכך (ז-יב); עיר שהסיתו והדיחו את תושביה לעבוד עבודה זרה, ותושביה אכן נענו להסתה (יג-יט). דינם של המסיתים והעובדים – מיתה.

לאחר פירוט החלק של הדברות הראשונים העוסק בייחוד העבודה לה', עובר משה לפרט את החלק העוסק בבחירת ישראל – "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (ה', ו). הפרשה המפרטת את המצוות המבטאות את היות עם ישראל נבחר כעם קדוש לה' – הרחקה ממנהגי אבלות של העמים (י"ד, א-ב) והרחקה ממאכלות אסורים (ג-כא).

 

בסדרה הבאה של המצוות מפרט משה את המצוות הקשורות בדיבר הרביעי – מצוות השבת. בתחילה מצוות הקשורות במחזוריות של שבע שנות השמיטה, בראשם מצוות מעשר שמקיימים מדי שנה בהעלאת מעשר מהתבואה למקום הנבחר (כב-כז), לאחר מכן מצוות המעשר שיש לתת לעניים מדי שלוש שנים (כח-כט), ולבסוף מצוות שמיטת הכספים שיש לקיים מדי שבע שנים (ט"ו, א-יא). מצווה שנייה שמבוססת על השנה השביעית היא שחרור העבדים העבריים בשנה השביעית למכירתם (יב-יח).

לאחר מכן מופיעה מצוות הבכור (ט"ו, יט-כג), כנראה בעקבות מצוות המעשר שיחד עימה הוזכרה בתחילה כמצוות אכילה לפני ה' (י"ד, כג).

בסיום הפרשה, כהמשך להרחבת נושא השבת – מצוות המועדים (ט"ז, א-יז), שבדומה לשבת עוסקות בקדושת הזמן, וגם בדומה למצוות השבת מתבססות על המספר שבע – "שבעת ימים" (ג; יג-טו); "שבעה שבעת" (ט).