img
הרב ברוך קהת

פרשת כי תצא

הרב ברוך קהת

אחרי פירוט והרחבה של הדיבר 'לא תרצח' בפרשיות המלחמה שבחלקה האחרון של פרשת שופטים, בפרשתנו עובר משה לפרט ולהרחיב את הדיבר 'לא תנאף', כשהוא מפרט לפני העם מצוות וחוקים הקשורים במשפחה. החוק של 'אשת יפת תואר' (כ"א, י-יד) שבה נפתחת הפרשה אכן שייך לנושא המשפחה, אך הוא גם מקושר לפרשיות שלפניו בהתייחסותו למצב של מלחמה, בעיקר לשלב האחרון של המלחמה, כשאחרי הניצחון על האויבים הצבא חוזר לארצו ובידו השבייה. גם הפרשייה הסמוכה העוסקת בדין ירושת הבן הבכור (טו-יז) עוסקת כמובן בענייני משפחה.

מקבץ חוקים העוסקים באופן מובהק במשפחה ובאיסורי עריות נמצא להלן כ"ב, יג – כ"ג, יט. הפרשיות שבין חוק ירושת הבן הבכור לבין חוקים אלה נכנסו לכאן מחמת אסוציאציות ענייניות ולשוניות. הפרשיות הסמוכות לפרשת הבן הבכור (יח-כג) פותחות בלשון דומה "כי תהיינה לאיש"/ "כי יהיה לאיש"/ "כי יהיה באיש", והם גם קשורות זו לזו מבחינת הנושא – דין בן סורר (יח-כא) קשור לנושא המשפחה, ודין תליית החוטא (כב-כג) מתקשר לדין מיתה של בן סורר.

מצוות השבת אבידה (כ"ב, א-ד) ומצוות סיוע למי שבהמתו נפלה בדרך (ד) מתקשרות לשונית לפרשת 'אשת יפת תואר' "והבאת אל תוך ביתך... והסירה את שמלת שביה"/"ואספתו אל תוך ביתך... וכן תעשה לשמלתו".

 

איסור "לא ילבש גבר שמלת אשה" (ה) מתקשר לנושא איסורי עריות, ונראה שהוא נסמך לכאן בגלל ההקבלה הלשונית לפרשיה הקודמת "וכן תעשה לשמלתו".

מצוות שילוח הקן מתקשרת מבחינה לשונית למצוות השבת אבידה וסיוע למי שבהמתו נפלה בדרך בכך שאף היא מתרחשת בדרך, וההתייחסות ל"אם על הבנים" מזכירה את פרשיות ירושת הבכור ובן סורר שיש בהם התייחסות לאם ובנה.

 

הפרשיות הבאות (ח-יב) מקדימות את מקבץ החוקים העוסקים במשפחה ובאיסורי עריות (כ"ב, יג – כ"ג, יט), שבראשם חוק מוציא שם רע שפותח בתיאור איש שלקח אישה. במקומות אחרים בספר דברים בניית בית נטיעת כרם ולקיחת אישה מופיעות יחדיו (כ', ה-ז; כ"ח, ל). בדומה לכך כאן הקדים משה להתייחסותו ללקיחת אישה התייחסות לבניית בית (מצוות מעקה) ולנטיעת כרם (איסורי כלאיים). מצוות עשיית גדילים על כנפות הבגד (יב), קשורה לאיסור שעטנז, וכנראה גם לפרשת נישואין שאחריה, שכן הנישואים מדומים לפרישת כנף הבגד (להלן כ"ג, א; רות ג', ט).

מצוות קדושת המחנה (כ"ג, י-טו) נמצאת כאן בגלל התייחסותה ל"ערות דבר", ובעקבותיה איסור הסגרת עבד (טז-יז), הקשור בדרך כלל לבריחתו של העבד למחנה הצבא.

 

את נושא המשפחה ואיסורי עריות חותמות הפרשיות העוסקות בגירושין (כ"ד, א-ד) ובמצוות "נקי יהיה לביתו" (ה). פרשת גירושין גם מתקשרת לשונית לפרשת קדושת המחנה על ידי הביטוי המשותף: "ערות דבר". בין איסור קדשה וקדש ואיסור הבאת אתנן זונה (הקשורים לנושא עריות) (כ"ג, יח-יט) לבין מצוות גירושין נמצאות מספר מצוות שנכנסו לכאן מחמת אסוציאציות ענייניות ולשוניות (כ-כו).

איסור נשך (כ-כא) ייתכן שנכנס כאן כאסוציאציה מ"מחיר כלב" (יט). מצוות נדרים (כב-כד) כנראה בעקבות "לכל נדר" (יט). ייתכן שדין הבא בכרם או בקמת רעהו (כה-כו) הובא כאן כמקדים את פרשת גירושין המציגה מקרה של הלוקח אישה (כ"ד, א-ד), שבה מוזכר גם 'ביתו' שלוש פעמים, בדומה להקדמת הבונה בית ונוטע כרם לדין לוקח אישה שבראש נושא המשפחה (כ"ב, ח-יג), כנ"ל.

 

לאחר סיום ההרחבה והפירוט של הדיבר "לא תנאף" מרחיב משה ומפרט את המצוות הקשורות לדיבר "לא תגנוב" (כ"ד, ו-כב). במצוות אלו כלולים דין גונב נפש (ז) וכן מצוות הקשורות בזהירות בממון אחרים: הגבלות בלקיחת משכון (ו; י-יג; יז), איסור עושק והלנת שכר (יד-טו), ואף המצווה לתת ממון לאחרים הנזקקים – מתנות עניים (יט-כב). את מקומה של המצווה להישמר בנגע הצרעת (ח-ט) קשה להבין. אך יש לשים לב שהביטוי שבסופה "בדרך בצאתכם ממצרים" (ט) נמצא בדיוק בתווך בין שני מקומות בפרשת כי תצא שבהם מופיע בדיוק אותו ביטוי (כ"ג, ה/ כ"ה, יז).

הקביעה ש"איש בחטאו יומת" (טז) קשורה כנראה לאזהרה שבפסוק הקודם: "והיה בך חטא".

 

המצוות הנוגעות למשפט (כ"ה, א-ד), באות לפרט ולהרחיב את נושא הדיבר הבא: "לא תענה ברעך עד שוא". נראה שמצוות צדק במידות ומשקלות הובאה בסמוך (יב-טז) כדי להקביל איסורים אלה המוטלים על החנווני שבשוק, לאיסורי עיוות המשפט החמורים המוטלים על השופט המורם מעם. (בדומה להקבלה לשונית בויקרא י"ט בין פס' טו לבין פס' לה-לו).

על מקומם של דין הייבום (ה-י) ודין בושת (יא) ראו במאמרי: 'פרשיות שאינן במקומן בנאום המצוות', מגדים, מב (תשס"ה). (קישור לטיוטת המאמר כאן ובצד שמאל למעלה).

את מקומה של מצוות זכירת מעשה עמלק ומחייתו (יז-יט) נראה שיש לקשור לשתי המצוות שאחריה – מקרא ביכורים (כ"ו, א-יא) ווידוי מעשרות (יב-טו). פרשת ביכורים פותחת בלשון דומה לסיומה של פרשת עמלק "הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה", ובווידוי מעשרות המתוודה מכריז: "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" (יג) בדומה למצווה ביחס לעמלק: "זכור... אל תשכח".