img
ד

אין הדבר תלוי אלא בי

ד"ר חנה קהת

הגמרא במסכת עבודה זרה (יז ע"א) בסיפור ידוע על ר' אלעזר בן דורדיא מלמדת אותנו על כוחה של תשובה:

אמרו עליו על ר"א בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה. אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים, אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו נא) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו כד) וחפרה הלבנה ובושה החמה. אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים, אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: (ישעיהו לד) ונמקו כל צבא השמים. אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן רבי.

סיפור ידוע זה נבחן כבר מהיבטיו השונים, אך לא נידון היפוך התפקידים המפתיע בין תפקידי הזונה – הסמל המובהק של האשה המפתה, לגבר המפותה – החוטא. דווקא היא, המסוכנת כל כך, שכה רבות הזהירו להתרחק אפילו מהרחוב בו היא מתגוררת, גורמת לו לחזור בתשובה.

 

במשוואה המסורתית, הגבר המפותה הוא החלש ולעומתו האשה המפתה היא המסוכנת והחזקה. הביטויים המלווים במקרא את דמויה של הזונה, הם ביטויים של פיתוי פעיל ורודפני, חוזק וחוצפה. היא מסמלת את החטא בהתגלמותו, כמו גם את השטן ומלאך המות:

"מצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" (ירמיהו ג, ג); "לשמרך מאשת רע" (משלי ו, כד); "נפש יקרה תצוד" (שם, כו); "לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה" (משלי ז, ה);
"זונה ונצרת לב... המיה היא וסררת בביתה לא ישכנו רגליה... פעם בחוץ פעם ברחבות ...ואצל כל פנה תארב. והחזיקה בו ונשקה לו העזה פניה...על כן יצאתי לקראתך לשחר פניך ואמצאך... הטתו ברב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו... הולך אחריה פתאם כשור אל טבח יבוא וכעכס אל מוסר אויל... אל ישט אל דרכיה לבך אל תתע בנתיבותיה... כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרגיה... דרכי שאול ביתה יורדות אל חדרי מות: (משלי ז); “כי שוחה עמקה זונה ובאר צרה נכריה. אף היא כחתף תארב ובוגדים באדם תוסף (משלי כג).

 

מול אשה כזו, שכח משיכתה חזק מאד, נמצא הגבר, הנתון למניפולציות וחיזורים. כוחו חלש, בגלל היצר החזק שקיים בו, אליו מכוונות הפעולות של האשה הזונה. כביכול ה"אגו", ה"אני" של הגבר נתון לטלטולים מבפנים ומבחוץ. ברור הוא שככל שמוגברת עוצמת הפיתוי מוחלש כוחו ואחריותו של האיש הניצב בפני פיתוי ולכן הוא נדרש להתרחק ככל האפשר מסביבתה, כי אין בו כח להתמודד עם החטא.

ניתן לומר שבמשולש: פיתוי יצר ואדם, ככל שמועצם כוחו של הפיתוי החיצוני, מוחלש כוחו של האדם. מיקוד השליטה נע החוצה, ופנימיותו נתפסת כרופפת, חלשה וחסרת אונים, ולכן גם אחריותו מופחתת. בגמרא ישנה התייחסות לסכנה הגדולה בעצם המעבר ברחוב שבו מצויות נשים כאלה: "הושיבוהו על פתח של בית זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות לב).

 

במסכת ע"ז (יז) בהשוואה בין פיתוי לעבודה זרה לבין זנות, קובעים חכמים כי בין השתיים, הפיתוי והסכנה שבמעבר ליד פתח בית זונות גדולים יותר. במציאות כזו, החוטא נתפס כביכול כ'אנוס' ולא כבוחר. הדמוניזציה (הפיכה לשטן), של כוחה המפתה של האישה, הקצינה גישה זו, הפכה בעצם כל אישה וכל טפח שבה ל"מפתה", והאשימה אותה בהרהורי החטא שיש לגבר. דוגמא לכך נמצא בספור על רבי יוסי דמן יוקרת שגזר מוות על בתו בגלל אדם שהתבונן בה:

"הויא ליה ברתא בעלת יופי. יומא חד חזיא לההוא גברא כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו: מאי האי? - אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? - אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך, ואל יכשלו ביך בני אדם. [הייתה לו לר' יוסי דמן יוקרת בת יפה, יום אחד ראה ר' יוסי אדם, שנוקב נקב בגדר הקוצים ומביט בה, אמר לו 'מה זה?', אמר לו: רבי, אם ללוקחה לאשה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? - אמר לה: בתי,את מצערת את הבריות שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם. וכך היה.] (תענית כד ע"א.

 

ר' יוסי שחרר את ה'מציצן' מכל אחריות והטיל את כל כובד האחריות על החטא של הרהורי העבירה של הגבר הסוטה, על בתו, על עצם היותה חיה וקיימת. ללא דרישה מן החוטא, להתגבר על יצרו ולהסתלק מחטאו ומבתו. ניכרת כאן העצמת כוח הפיתוי ובד בבד החלשת כוח הגבר.

 

בספור ממסכת עבודה זרה הגישה היא הפוכה. אלעזר בן דורדיא, רועה זונות מובהק, לא מניח זונה אחת שלא בא עליה. הוא חוטא פעיל ורודפני. על זו שבירכתי הים רק שמע ובכל זאת 'נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות'. ובעוד אותו ניתן לראות כגיבור חסר מעצורים, או לחלופין שבוי ומופעל באופן אובסיסיבי על ידי יצרו, הרי שהיא, ספק אם בכלל קיימת בספור. בין כך ובין כך, בולטת מגמת האגדה שמתאמצת להראות לנו, ש'הכל תלוי רק בו'. גם החטא, שהרי זונה זו, שבכלל לא ברור אם קיימת או לא, אינה מפתה אותו, אינה מצויה בקרבתו ואינה מניעה אותו, ובכל זאת המוטיבציה שלו לחטא אדירה והוא מוכן להסתכן ולשלם הון תועפות עבור כך. והנה, במציאות של שפל המדרגה, בעיצומו של מצב שבו הוא שקוע בחטא, דווקא היא, הרחוקה, הפסיבית, ה'זונה', שמסמלת את המסוכן שבפתויים, את החטא בעצמו, גורמת לו להתעורר ולחזור בתשובה. מכאן נובעת המסקנה, שהאדם אינו מותנה לחטוא בגלל סביבתו, אלא הדבר תלוי רק בו. שהרי בהעדר פיתוי אמתי בטווח השגה קרוב, חטא בן דורדיא כשהוא מונע מבפנים, ומתוך בחירה. ודווקא בסביבה המפתה הוא מתעורר לשוב בתשובה.

 

כיצד הזונה עושה זאת? בהציגה לפניו מראה ובהראותו את הבלו ואת היותו 'אדם מחוק' - חסר זהות וקיום. ההבל, הפיחה, היא 'כלום מאוס', אין להם קיום מעבר לשבריר של שניה. כך גם הוא, לפי דבריה. חייו הם 'כלום מאוס', שהרי אין בו כל הויה וכולו כבוש בידי יצרו ודמיונו עד תום. דווקא היא, סמל החטא והפיתוי, גורמת לו לחפש את עצמו ולחזור בתשובה. בסיפור הזה אלעזר לא מצפה מעצמו לכלום, הוא מתחיל במסע של תחנונים לגורמים רבי כח חיצוניים שיעזרו לו לחזור בתשובה ולבקש עליו רחמים, וכולם כאחד דוחקים אותו לפינה שבה עליו להכיר בעצמו, שללא נטילת האחריות אין לו סיכוי. רק חיזוק הדמוי העצמי שלו, נטילת השליטה בחייו: "אין הדבר תלוי אלא בי", גורמת לו להתחבר לפנימיותו האמתית, לנשמתו הקדושה, לבכות עד צאתה מכאב ובושה ולזכות בחיי נצח.

 

אגדה זו מציבה דרך אחרת של המשוואה "פתוי וחוטא", הדבר תלוי רק באדם, בבחירתו והכרתו בכוחו ואין להטיל אחריות על גורם חיצוני, אפילו לא על 'זונה', המהוה את הפיתוי הקשה ביותר. קל וחומר לא על אשה סתם. לפי גישה זו האחריות של החוטא והחוטאת היא עליהם בלבד, וכוחם לשוב בתשובה תלוי בהכרתה בעצמם.