img
הרב ברוך קהת

פרשת האזינו

הרב ברוך קהת

 

 

 

מידי שבוע, נפרסם בע"ה פינה קבועה זו ובה נציג את הנושאים שבפרשת השבוע באופן כוללני, ונעמוד על מקומה של הפרשה ברצף הכללי של התורה. לפינה זו שתי מטרות עיקריות:

א. לסייע לקהל המקשיב לקריאת התורה להבין את רצף האירועים וסדר המצוות הנקראים לפניו.

 ב. להיות בסיס ראשוני ונקודת מוצא ללימוד פרטני ומעמיק של חלקיה השונים של הפרשה.

 

פרשה הקודמת הציג ה' בפני משה ויהושע את העתיד הקשה הצפוי אחרי מיתת משה: ישראל עתידים לעזוב את עבודת ה' ולפנות לעבודת אלוהי נכר, ובעקבות זאת יעזבם ה' ויבואו עליהם צרות רבות. כדי להתמודד עם מצב עתידי זה מצווה ה' את משה ויהושע לכתוב את השירה המתארת תהליך זה, וללמדה את בני ישראל (ל"א, טז-כב). בסוף פרשת וילך מתואר קיומו של ציווי זה (ל). פרשתנו עיקרה דברי השירה שאותה לימדו משה ויהושע את עם ישראל.

 

השירה פותחת בדברי הקדמה (ל"ב, א-ו): משה קורא לשמים ולארץ לשמוע את דברי השירה, מתוך תקווה שהם ישפיעו על השומעים כירידת טל ומטר. מאחר שהשירה מתייחסת לגזרות קשות שיבואו על עם ישראל, משה פותח בצידוק דינו של הקב"ה עליהם, כשהאשמה בהגעה למצב הקשה מוטלת על כתפי העם.

לאחר דברי ההקדמה מתארת השירה את חסדי ה' עם העם מתקופת הנדודים במדבר ועד הושבתם בארץ השופעת כל טוב (ז-יד).

בהמשך מתארת השירה את חטאי העם בעזיבת ה' עקב שובעו, ופנייתו לאלילים (טו-יח). בעקבות חטאיו מגיב ה' בכעס ומביא על העם פורענויות מסוגים שונים (יט-כה). אך ה' נמנע מלהשבית זכרם מחשש מתגובת האויבים שלא יכירו בכך שכל זה נגרם בידי שמים (כו-כז).

הקטע הבא (כח-לא) התפרש בשתי דרכים – א. כמתייחס לאויב, ומבאר שהחשש של ה' שהוזכר קודם נובע מהעדר חוכמה בו. ב. כמתייחס לעם ישראל שכונה בראש השירה 'לא חכם' (ו), ומבאר שחטאם נבע מהעדר חכמה.

 

בדומה לקודמו גם הקטע הבא (לב-לה) התפרש בשתי דרכים – א. כמתייחס לאויב שעונש צפוי לו על מעשיו הרעים. ב. כחוזר ומתייחס למעשיהם הרעים של ישראל שהובילו לעונשם החמור.

בקטע הבא (לז-לט) כבר מדובר על המפנה שיתחולל בעקבות המצב החמור שאליו הגיע עם ישראל, על הינחמות ה' שבאה מחמת כן, ועל ההכרה של ישראל בתלותם בה'.

הקטע המסיים את השירה (מ-מג) מתייחס לנקמת ה' באויבי ישראל על מה שעוללו לבניו.

 

בדומה לפסוק המקדים את השירה (ל"א, ל), חוזר הפסוק שאחריה (ל"ב, מד) ומתאר את אמירת השירה לבני ישראל על ידי משה ויהושע. לאחר מכן מובאים דברי ההטפה האחרונים של משה שנאמרו אחרי דבריו בטקס כריתת הברית בארץ מואב, שבהם הוא חוזר ומדגיש את חשיבות שמירת התורה על ידי עם ישראל, ואת תלות אריכות ימיו על הארץ בקיומה (מה-מז).

הפרשה מסתיימת בציווי ה' למשה לעלות אל הר נבו, לראות משם את הארץ, ולאחר מכן למות שם כדרך שמת אהרון בהר ההר (ל"ב, מח-נב). ציווי זה הופיע כבר בקיצור בספר במדבר (כ"ז, יב-יד). שם הוא הובא כהקדמה למינוי יהושע תחת משה למנהיג הדור הבא, וכאן הוא מופיע בסמוך לקיומו ביומו האחרון של משה.