img
הרב ברוך קהת

אורי וישעי

הרב ברוך קהת

את הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים כינו חכמנו "עשרת ימי תשובה" (ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ג). לכאורה יש לתמוה על הכללת ראש השנה בכלל ימי התשובה, שהרי האמצעים העיקריים לביטויי התשובה מצידו של האדם – הוידוי על חטאיו ובקשת המחילה מאת הקב"ה באמצעות אמירת 'סליחות', נעדרים ממנו. גם דרכי הנהגת ה' את עולמו, המאפשרים את התשובה והתקבלותה – 'י"ג מידות הרחמים', אין הזכרתם משולבת כחלק מתפילת היום. שני גורמים אלה בולטים מאוד בתפילת הימים שממחרת ראש השנה ועד יום הכיפורים, ולפי המנהגים השונים מקדימים ואומרים אותם קודם ראש השנה, אך בראש השנה עצמו הם נעדרים מסדר התפילות.

 

משמעותו של הראשון בתשרי שנקבע בתורה כמקרא קודש (ויקרא כ"ג, כג-כה), אינה מפורשת בתורה. התורה מכנה אותו "זכרון תרועה" (שם, פס' כד) וכן "יום תרועה" (במדבר כ"ט, א). יום זה גם אינו מכונה בתורה 'ראש השנה'. אדרבה התורה מכנה את חודש ניסן 'ראשון לחודשי השנה' (שמות י"ב, ב).

הרמב"ן בדרשתו לראש השנה דן באריכות במשמעותו של יום זה. הוא מוכיח שהראשון בתשרי הוא ראש השנה. עיקר ראייתו היא מזה שהוא עומד בראש החודש שבו חג הסוכות, שאת זמנו מכנה התורה "בצאת השנה". השנה החקלאית הטבעית מתחילה בעונת הזריעה, והמניין המתחיל בניסן הוא המיוחד לישראל שנהיו לעם בחודש זה ביציאתם ממצרים. אמנם חג האסיף הוא החותם את השנה החקלאית, אך היום שפותח את החודש שבו נחוג חג זה הוא הנחשב ראש השנה.

 

את המשמעות שיש ליום זה לומד הרמב"ן מהמשמעות המפורשת בתורה של יום הכיפורים כיום כפרה, ולאור זה מפרש הרמב"ן שענינו של ראש השנה הוא יום דין ומשפט. לפי דבריו יום זה מכונה 'יום הזיכרון' משום שביום הדין נזכרים כל מעשיהם של הנשפטים לפני שופט כל הארץ. ואולם תפיסה זו אינה מקובלת על כלל חכמינו, שחלקם לא ראו בראש השנה יום דין (עי' בגמ' ראש השנה טז ע"ב). גם ביאורו של הרמב"ן ל"זכרון תרועה" כזיכרון של מעשיהם של הנשפטים, אינו מתאים למשמעות היותר נפוצה במקרא של זיכרון לפני ה', הנובע בדרך כלל מפעולתו של האדם המעוררת זיכרון זה, ולא מפעולתו השיפוטית של ה' כפירושו של הרמב"ן.

הדבר ניכר במיוחד בלשון דומה שבפרשת החצוצרות: וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:

המשמעות הנפוצה של השימוש בתרועת השופר היא תרועת מלך. גם מההקבלה למצוות התקיעה ביובל: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא ה') משמע שעניינה של התקיעה הוא הכרזת מלכות ה'. שהרי עיקרה של שנת היובל היא המלכת ה' על עם ישראל ועל ארץ ישראל: כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי (ויקרא כ"ה, כג): כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, נה).

 

המצווה של המלכת ה' מתאימה ליום העומד בראש השנה, ובעיקר לפי שיטת ר' אליעזר (בבלי ראש השנה כז ע"א) הסובר שזהו יום בריאת העולם שבו התגלתה מלכות ה' לראשונה – "אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יציר נברא, לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא". לכן התפקיד העיקרי המוטל עלינו ביום זה הוא להמליכו עלינו ועל העולם – "אמרו לפני בראש השנה מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם" (בבלי ראש השנה טז ע"א).

כיום הופעת מלכות ה' אין ביום זה התגלות של מידות הרחמים, שהרי מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כ"ט, ד), ואמרו חכמינו "מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול, דאמר מר: (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך" (בבלי כתובות יז ע"א). שהרי מהותה של המלכות הוא השלטת הסדר והחוק. לפי זה הקביעה שראש השנה הוא יום המשפט והדין, נובע מכך שמהותו היא יום הופעת מלכות ה'.

 

נראה שהמניעה מלעסוק בראש השנה בתשובה במובן המקובל של הפשפוש במעשים – "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה", והוידוי שענינו לבטא את כל שלבי התשובה הפרטיים, באה כדי שעיסוקים אלה לא יסיטו את המחשבה מהעיסוק בעניין הכללי של מלכות ה', לעבר העיסוק הפרטני-אישי בנפתולי דרכו של האדם.

כאמור, ביום זה מתגלה ה' במידת הדין ולא במידת הרחמים, אך לפי מה שנתבאר שזיכרון הוא ביטוי של רחמים, אכן ישנה הופעת מידת הרחמים בראש השנה, אך הדרך להביא להופעתה היא באמצעות תרועת השופר. כדי שעם ישראל ייזכר לפני ה' לטובה עליו להמליכו בתרועת השופר – "אמרו לפני בראש השנה... זכרונות - כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה - בשופר" (בבלי ראש השנה טז ע"א). מי שביום זה אכן ממליך את ה' באמת, הוא הזוכה לרחמים בתוך הדין והמשפט. שהרי הבעייתיות של הנהגת ממלכה בלא דין, היא האנרכיה שיכולה לנבוע מכך, ולכן דוקא המשפט הוא שיעמיד ארץ. אך מי שמקבל על עצמו את המלכות וכלליה, הוא הראוי לזכות לרחמים שאין בהם כל סיכון ליציבות הממלכה.

בתור יום תחילת השנה הטבעית, ראש השנה הוא במהותו יום אוניברסלי: "כל באי עולם עובדים לפניו כבני מרון" (ראש השנה פ"א מ"ב), "ועל המדינות בו ייאמר איזו לחרב ואיזו לשלום". אך ישנו ייחוד לישראל "הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה", הם היודעים להמליכו כראוי, ולכן הם הזוכים לזיכרון של רחמים.

לעומת ראש השנה יום הכיפורים הוא יום שכולו רחמים. הוא מיוחד לישראל ואין לזרים חלק בו. בו מתגלות י"ג מידות הרחמים, בו מזככים את הגוף בתענית, ובו אנו עסוקים בתיקון המעשים בוידוי ובכל עניני התשובה.

 

נשאלת אפוא השאלה מדוע נכלל ראש השנה בכלל ימי התשובה בשעה שסממניה העיקריים של התשובה נפקדים ממנו? נראה שעמידת ראש השנה בראש ימי התשובה משפיעה על המהלך התשובה שבו עסוק האדם בימים אלה. תהליך של תשובה שבו האדם קרוץ החומר מתמקד בנפשו ובמעשיו הפרטיים, מפשפש בהם ובנבכיהם, מתנהל במסגרת צרה ביותר. הצבת החזון של מלכות ה' לנגד עיניו של האדם, באמצעות תרועות השופר ותפילות היום, מעמידה אותו במסגרת רחבה זו של מלכות ה', ומזמינה אותו ליטול בה חלק ולהשתלב בתוכה. לאור החוויה של קבלת מלכות שמים בראש השנה שבתחילת עשרת ימי התשובה, מקבלים מעשיו ואורחות חייו של האדם משמעות כללית עליונה, ובעקבותיה תהליך התשובה יוצא ממצריו ומתנהל ברחבה. אמרו חכמינו: "ה' אורי וישעי - אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים" (ויקרא רבה פכ"א). לאור החזון המאיר של מלכות ה' בראש השנה אנו זוכים לישועת המחילה של יום הכיפורים.