img
הרב שלמה וילק

החירות כערך עליון

הרב שלמה וילק

סדר נזיקין הוא וודאי אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שתרמו לאנטישמיות. חשיבותו של הרכוש במסורת ישראל, עד כדי כך ש'צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם' (חולין צ"א), הוביל לציור היהודים כקריקטורה של תאבי בצע ורכושנים. ההגנה על זכות הקנין כה מוחלטת וקדושה, נדמה אפילו יותר מן ההגנה על החיים עצמם. שנים כה רבות לפני שהמהפכות הגדולות העניקו את זכות הקנין לאריסים, חילקה תורת ישראל את האדמות למשפחות, ודרשה לשמור על הרכוש הפרטי לעד בעזרת מצוות היובל.

לא בכדי שמרה התורה על זכות הקנין כמקודשת, משום שלהבדיל מן הזכות לחיים ולבטחון, זכות הקנין מגינה על החירות ועל האנושיות, לא על הביולוגיה של האדם. מי שמקדש את החיים כערך עליון, יאבד את הסיבה לחיות, בעוד קדושתה של זכות הקנין היא זו המעצימה את החיים. אפילו ביום הרת עולם בו ממליכים את מלכו של עולם, אפילו אז תוקעים בשופר כזיכרון של התקיעה ביום הכיפורים שביובל, על מנת לקרוא דרור בארץ לכל יושביה. החירות שבלוחות טמונה בזכות ליצור, להיות נבדל, להיות בעלים של יצירתי.

 

כשדוד המלך כורה את השיטין למזבח ומאיימים עליו המים התחתונים להפוך שוב את העולם לאין, זורק דוד חרס ועליו שם השם המפורש שימחה במים, ק"ו מסוטה. 'אם לעשות שלום בין איש לאישתו אמרה תורה ימחה שמו על המים, ק"ו לעשות שלום בכל העולם'. נוכחות האל בעולם עשויה להפוך את הכל לאין, וכדי לחיות יש להרחיק את הנוכחות האלהית מן העולם. זו הרחקה שהיא משחק, הרי מלא כל הארץ כבודו, ואנו מניחים יד מול העין, כדי שהשמש לא תסנוור אותנו, ונוכל לראות את האור החוזר. גם בעלות על רכוש היא משחק, הרי הכל משלו, אולם זהו משחק המאפשר יצירה והידמות לאלהים.

 

על פי סוגיית הגמרא (סוכה ד' ע"ב – ה' ע"א) כל מעשי האדם נעשים בתוך עשרה טפחים מן הארץ, ומעל עשרה טפחים מתחילים השמים. מעולם לא חצה אדם את קו עשר הטפחים, ומעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה. מחיצות הסוכה הן עשרה טפחים, ומה שמפריד בין השמים ובין הארץ הוא הסכך. זו הסיבה שהסכך אינו 'מעשה אדם', דהיינו אינו כלי, ואינו מעשה שמים, דהיינו אינו מחובר לקרקע. הסכך עומד בתווך בין היצירה האלקית ובין היצירה האנושית, ומכאן קדושת הסוכה כארון הברית (על פי הגמ' בסוכה שם). הסוכה היא החסד האלהי השורה עלינו (שער הכוונות לאר"י הקודש, סוכות דרוש ד'), החסד שבחירות האדם ובכאילו צמצום של האלהים.

התורה כולה עוסקת בחירות האדם, ורוצה להקנות לאדם את עצמאותו. עשר הטפחים שמעל הארץ חייבים להישאר ברשותו של אדם, וגם השכינה אינה יורדת אליהם. החירות חשובה מן החיים, והיא הביטוי של האנושיות המוחלטת. גם החירות שבלוחות אינה החירות לציית למלכות שמים, אלא החירות לדון עם השמים על תפקידו של האדם – 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה' (אבות ו' ב'), לא בתורה גרידא!

 

זו הסיבה שמצוות פדיון שבויים נחשבת במצווה החשובה ביותר, יותר מהאכלת עני או ביקור חולים (בבא בתרא ח' א'). חירותו של יהודי חשובה מחייו, גם מחיים של אחרים. רכושו של צדיק חשוב מחייו משום שאין לחיים ערך ללא בעלות על היצירה, ללא שליטה על הזמן ועל המקום. ההגבלה היחידה על פדיון שבויים היא החשש מפני נטילת החירות מיהודים אחרים, ובמקרה של גלעד שליט הרי לא מדובר על מצב בו ה'גויים' יכולים ליטול בשבי יהודים ככל העולה על רוחם, והמוטיבציה שלהם לפגוע בנו אינה יכולה ממילא לגדול מעבר למה שהייתה קודם. אלף פלשתינאים מחבלים אינם נערכים כנגד חירותו של חייל אחד, גם חייהם לא. למעשה גם חיי שלי אינם נערכים כנגד חירותו של יהודי אחר, שחירותו אכן מצדיקה זאת. איזה מחיר כבד משלמת החברה הפלשתינאית על עיסקת החילופין הזו, בה אמנם יוצאים לחופשי מחבלים רוצחים, אולם בזה הם ממשיכים לקדש את המוות ואת ביטול האדם. הרי אותם מחבלים שישתחררו יהרגו יותר פלשתינאים מאשר יהודים, בשלטון הרצח שהם משליטים בתוך עמם. כאשר אנו מעמידים את החירות של אחד מעל החיים של כה רבים שנרצחו, וחס וחלילה אחרים שעלולים להירצח, אנו מקדשים את משמעותם של החיים, בזה כוחנו. אם יש ספק בלב מאן דהו, העיסקה הזו מוכיחה סופית – דידן נצח.