img
הרב שלמה וילק

תפילה וספונטניות

הרב שלמה וילק

 

תפילת הקבע גברה על תפילת התחנונים. הסידור ניצח בנוקאאוט את הספונטניות והמית הלב, ואפילו כשזו מתעוררת פונים אל הסידור בחיפוש אחרי מילים. אנו מודים לגוונו הזוכר להתכופף בשעת הכריעה, לפינו האומר אמן מבלי משים ולידנו המכסה את העין באופן אוטומטי בקריאת שמע. גם לעינינו הנעצמות מאליהן בשעת הדרשה התרגלנו כבר.

התפילה השגורה על פה שונה לחלוטין מזעקת הלב, משום שיותר ממה שהיא נועדה לעורר את הרצון האלהי ברגעי התפילה, היא נועדה לעשות את האדם ל'מתפלל'. הסידור יצר שפה, הברות, מילים, משפטים וברכות העומדים לרשות האדם בכל רגע. את ברכת המזון אנו עלולים לשכוח אם ברכנו, אולם מילות התפילה הזו שגורות על פה ומזכירות לנו כי יש להודות, תמיד להתפעל ולהעריך, לא לקחת כמובן מאליו. התפילה הספונטנית יכולה לחדש את הרגש, לקרוע שערי שמים ולפתוח שערי דמעות שטרם ננעלו, אולם היא לא מלווה את המתפלל לכל מקום, אלא נשכחת עם סיומה. אולי היא מעוררת אמונה ודבקות רגעיים, אולם היא אינה יוצרת מציאות של אדם מאמין, מתפלל קבוע.

 

'הרב, שכחתי לומר יעלה ויבוא הערב', פנה אלי שכני לשורה בבית הכנסת. לא שאל דבר, אבל ציפה לתגובתי. יודע ספר האיש, ולמד כי בראש חודש אין חוזרים, אך לא ידע מה הדין בחול המועד. 'למה לדעתך זה לא כמו ערבית בראש חודש?' שאלתי. אם עיתותי בידי, אני מעדיף ללבן את העניין ולהסבירו, לא רק לומר 'תחזור שוב על שמונה עשרה' כמו שאומר הדין. 'יש הבדל' אמר, 'בראש חודש היה ספק לגבי ערבית, אבל בחול המועד זה וודאי ולכן צריך להגיד שוב', הוסיף בדייקנות.

'אז מה הבעיה? אתה צודק', אמרתי. 'כן, אבל תמיד נראה לי משונה לחזור על כל התפילה כי שכחתי משהו. כאילו שעכשיו התפילה שלי תהיה יותר משמעותית שכדאי לחזור', הקשה עלי. 'החכמים בטח חשבו שכולנו מתכוונים לכל מילה ואם לא אמרתי מה שצריך אז צריך להחזיר אותי כדי שהפעם אתכוון. האמת היא שגם אם אגיד יעלה ויבוא שוב, למי זה יעזור?'.

למרות דבריו והערכתו לחכמים, ההלכה הבינה היטב את המחיר של תפילת הקבע. התוספות המרובות לתפילה לא רק שבאו לתת מענה לאירועי השנה המשתנים ולצורך בספונטניות כלשהי, אלא שהם באו לסמן 'מכשולים' בדרך, נקודות סימון שיכריחו את הקורא להיות מתפלל. ההבדלים בין חורף וקיץ, התוספות בראש חודש ובחול המועד, בחנוכה ובפורים, השינויים בעשרת ימי תשובה ובימי מחסור בגשם, זיכרון מוצאי השבתות והתעניות, כל אלו נותנים מילים לכל ימי השנה, הופכים את המתפלל לבעלים של הזמן, מזכירים כי זה אינו סתם יום של חול, סתם עוד יום. חכמים לא חשבו שתפילה חוזרת תהיה משמעותית יותר, אבל ידעו כי תפילה נוספת תאיר את היום אחרת, תזכיר כי קדושתו של היום או ייחודו תלויים במה שנאמר עליו.

'האמת', אמרתי, 'זה לא יעזור לאף אחד, רק לך. יש לך כמה דקות ביום לזכור שחול המועד היום, כמה דקות יחידות להאיר את היום החדש הזה באור חדש, שלא יהיה ככל הימים, גם לא סתם עוד יום של חופש. סוכות עכשיו, ויעלה ויבוא נועד להזכיר לך את זה, לא לקב"ה'. והוספתי ואמרתי 'גם אם לא תזכור אף מילה מהתפילה, אני בטוח שתזכור שחזרת על התפילה ואין יותר מזה כדי לזכור שהיום חול המועד'.

 

למחרת פנה אלי השכן שוב. 'היום לא שכחתי, אבל הצטערתי שלא'. לא הבנתי, והוא כנראה ראה זאת בפני. 'אתמול הייתה לי תפילה שנייה מעניינת יותר, אחרי מה שדיברנו. זה לא רע תפילה חוזרת, כמו הזדמנות שנייה, כמו תשובה'. 'מעניין מאוד' חשבתי לעצמי, 'הרי זה בגדר אחטא ואשוב, אלא שבמקרה הזה התשובה לא נועדה כדי לאפשר את החטא, אלא החטא נועד כדי להביא תשובה. האם גם במקרה הזה אין מספיקים בידו לעשות תשובה? כנראה שלא'. ואליו אמרתי 'אשריך. הרי גם התפילה הראשונה שלך הייתה תשובה, ועכשיו אתה זוכר טוב איזה יום היום'. 'יום שני, לא?', הוא צחק. טרם אמרנו שיר של יום אמנם, אבל הוא כבר מוכן, הרי כל פרט מידע על החיים הוא סיבה לתפילה כלשהי.

עצם ההלכות של חזרה על תפילה מעידות כי חכמים התייחסו לשכחה בהבנה ואפילו חיבה. לו לא היו הלכות כאלו, הייתה זו כניעה לשכחה, או לחילופין ענישת השוכח. חז"ל החליטו החלטה אסטרטגית, להפוך את ההלכה והתפילה למונוטוניות, כמעט מכאניות. מאז אנו דבקים במילה הכתובה, במנהג ובמסורת, פחות בתחושות הלב הטבעיות. רק זעקות שבר ותחושות קשות מאוד, או אופוריה עצומה יכולים לפרוץ את השערים הללו, ולבקש להוסיף תפילות (לשלום המדינה או לזכר השואה), אולי לשנות את אלו הקיימות (תפילת נחם בתשעה באב או שלא עשני אישה), אולם בסופו של דבר שינויים אלו יהפכו לתמידים כסדרם, למחייבים ואוטומטיים, אם יישארו לכוחות הלב, לא ישרדו.